סגן עמית וסגן נ', בני 22 התחילו את דרכם ביחד במכינה ולאחר שנה שהשפיעה עליהם רבות, הם התגייסו יחד לטייס. ביום שישי האחרון, הגשימו השניים חלום ילדות וסיימו בהצלחה את קורס הטייס לאחר שלוש שנים מפרכות וקשות של אימונים ועבודה. מבחינתם זאת התגשמות חלום. ישבנו איתם לשיחה על הדרך שעברו כחברים ועל החלומות שלהם לעתיד. 

 עוד בערוץ על המדים:

• הקשב: איל שקרצי, שירה לוי ושי המבר בראיון ווטסאפ
• גולני שלו: מיכאל גולני ממשיך את דרכו של אביו בחטיבה
• טור מסע גיוס מסכם: "מתרגשת מהפרק הבא בחיי"

למה בחרתם ללכת למכינה?
נ': "הרגשתי שיש לי איזה חוסר. לא הייתי בתנועת נוער אף פעם, לא יצא לי להעביר הדרכות ולהתעסק בתחום הזה והרגשתי ששנת המכינה יכולה לפצות על זה. שנה שתחבר אותי יותר לארץ  ותגרום לי להיחשף לאוכלוסיות שאני לא מכיר מספיק. יצאתי משם כשאני מכיר ויודע הרבה יותר".

עמית: "לא ידעתי למה אני הולך, בעיקר המליצו על זה. הייתי נעול על קורס הטייס, זה היה החלום שלי. אבא שלי אמר שיש אחוז גבוה מאוד של בוגרי שנות שירות ומכינות בקורסי טייס ושאולי כדאי שאני אלך על זה בכל הכוח. בהתחלה היה לי קושי כי לא הבנתי מה אני עושה שם, אבל התחלתי להבין איך החיים מתנהלים במכינה ואיך אני מקבל מזה ונותן הכי טוב שיש. זו הייתה שנה מאוד מבגרת ולמדתי בה המון על עצמי, על איך אני בקבוצה גדולה, וכמה זה שונה מקבוצת הספורט שהייתי בה כל החיים שלי. זו לא מכינה קדם צבאית כי היא מכינה לצבא, היא מכינה לחיים. אתה יכול לעשות שם הרבה טעויות, אבל לא לשלם עליהן כמו שהיית משלם עליהן באזרחות".

איך זה לעבור מכינה וקורס ביחד?
עמית: "האמת שאנחנו שלושה שסיימו את המכינה ואת הקורס ביחד וזה מדהים. נ' היה איתי חצי שנה בחדר במכינה ואז בצבא היינו צמודים חצי שנה וכשהקורס נהיה קטן יותר התקרבנו עוד יותר. חבר נוסף שלי מהמכינה, גם היה איתי בחדר חצי שנה, וכשהיינו בשלב של התואר, יצא שהיינו שוב שנה שלמה באותו החדר. אנחנו לא פחות מאחים, מאוד מחוברים ועוזרים אחד לשני. גם לפנות להורים אחד של השני זה הכי טבעי שיש".

אתם ממשיכים מורשת משפחתית?
נ': "אף פעם לא כיוונו אותי או רמזו לי לכיוון הזה. מבחינת ההורים שלי כל דרך שאני אבחר בה הם יתמכו בי ויגבו אותי. אני החלטתי שזה המקום שאליו אני מכוון, זה המקום שטוב לי ובו אני יכול לתרום הרבה לצבא. אני חושב שגם זה שאני מאוד מעריך את סבא שלי שהיה טייס גרם לי לרצות לי ללכת לטייס והשפיע על ההחלטה שלי".

עמית: "גם אצלי אף פעם לא הייתה דחיפה מצד המשפחה של 'יאללה אתה חייב קורס טייס'. אח שלי הגדול גם היה בקורס ואני אחריו. אבל לא הייתה דחיפה שמלחיצה. אולי הדברים שראיתי, המסוקים והמטוסים השפיעו, ומאז שנכנסתי לקורס התאהבתי במקצוע הזה."

נ', גדלת בבסיס בו אתה עובר את הקורס, איך זה השפיע על החלטתך?
"זה לא השפיע בכלל. זה הוסיף אלמנט מיוחד. במסעות אני עובר כביכול בחצר האחורית של הבית שלי. בהתחלה אסור היה להגיע לאזור של הבית שלי ולראות איך זה נראה היום. נורא סיקרן אותי במהלך הקורס לראות מי גר בבית שלי היום ולהיכנס לשיכון משפחות. זאת נוסטלגיה אחת גדולה."

איך המשפחות והחברים הגיבו?
נ': "ההורים תמכו. הם רצו להבהיר שהם ממש לא לוחצים עליי בעניין הזה. החברים פרגנו."

מה תוכלו לספר לי על הטקס סיום שלכם?
נ': "זה אירוע שכשהיינו בשנים הראשונות בקורס, כל פעם שהיינו מסתכלים על הח'ברה הבוגרים או נמצאים בחזרות לטקס שלהם, היינו אומרים לעצמנו 'איך הייתי רוצה להיום שם במקומם'. זאת תחושה מדהימה, שפתאום אנחנו אלו שהולכים להיות הבוגרים האלה שמסיימים. זה ממש מגניב".

עמית: "אותי זה מאוד מרגש. זאת הגשמת חלום. לרגע הזה חיכיתי הרבה מאוד זמן. זה זמן מאוד קצר שאתה יכול להרשות לעצמך להתרגש כי אחרי זה, חוזרים לתלם ובעיקרון אתה רק מתחיל את החיים שלך בחיל האוויר. בשלוש שנים האחרונות למדנו את הבסיס, כל אחד במקצוע שלו, ואנחנו הופכים מהבוגרים בקורס טייס, לחיילים הכי צעירים בשורות חיל האוויר. צריך לזה הרבה כוחות, הרבה מוטיבציה".

זה מרגש לסיים את הקורס ביחד?
עמית: "מאוד. יש שני טקסים, באחד אנחנו מקבלים את הדרגות קצונה ובשני את הכנפיים, ובטקס הראשון התחבקנו וזה היה מאוד מרגש".

לאן אתם שואפים להגיע בעתיד?
עמית: "זה קשה לומר. כרגע החזון שלי זה חינוך. אבל דברים יכולים להשתנות, פתאום אתה מחליט להישאר בצבא, לפקד או מתפתה להצעה שמושכת אותך יותר".

נ': "אני פחות מצליח לחשוב על הטווח היותר ארוך. אחרי שבע שנים בקבע אני לא יודע אם אני ארצה להמשיך או לא כרגע. מה שכן אני יודע שעכשיו אני רוצה להשתלב בטייסת שאני אלך אליה בדרך הכי טובה. כל השאר יבוא בבוא הזמן".