יום הזיכרון לשואה ולגבורה שמצוין היום, גורם לכולנו לעצור משגרת היומיום ולהתאחד עם זכר הנופלים ועם סיפורי הגבורה. רב"ט דנה שיק וסמ"ר חן דואני, שני לוחמים, לקחו הפסקה מעבודתם בשמירה על ביטחון המדינה, כדי לשמוע את סיפורם של סבא וסבתא שלהם ולהיזכר למה רצו להיות מלכתחילה לוחמים בצה"ל.

עוד בערוץ על מדים של פרוגי:

• תרומה צבאית: אירוע תרומת שיער של חיילות צה"ל
• אות הצדעה: "לממש את חובתי למדינה ותרומתי לחברה"
• צוות מנצח: מה זה אומר להיות חלק מצוות טנק?

טורה של רב טוראי דנה שיק, לוחמת בגדוד הקרקל -

סבתי, יהודית שלק (שיק) נולדה בשנת 1937 כבת יחידה להוריה, בעיר ברטיסלאבה בצ’כוסלובקיה. בשנת 1940 גורשו היהודים מברטיסלאבה, והיא נדדה עם אמה לעיירה מיקולאש שבצפון סלובקיה. כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשסבת הייתה בת 3, רוכזו כלל יהודי העיירה בבית הכנסת המקומי, וסבתי הובאה לשם ביחד עם אמה. לפני העמסת היהודים על הרכבת היא נלקחה על ידי המורה שלה והוסתרה עד סיום התהליך, וכך ניצלה. את אמה היא לא ראתה מאותו יום, ולימים נודע לה כי היא נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספתה.

כשנתיים לאחר מכן (לקראת סיום המלחמה), בוצע משלוח נוסף של יהודי העיירה, יחד עם המשפחה שהסתירה אותה סבתי נמלטה ליערות וחייה עם הפרטיזנים. היא הייתה צעירה מאוד, ולכן הפרטיזנים לא יכלו לקחת אותה עימם והיא נמסרה למשפחה נוצרית בכפר הסמוך (גלובאני) שם הוסתרה, כאשר היא מתחזה לאחת מבנות המשפחה. היא ניהלה חיי נוצרייה עד לסיום המלחמה.

בסוף המלחמה דוד של סבתי, אשר הגיע לחפש את בני משפחתו מצא אותה ולקח אותה עימו לבודפשט בהונגריה, שם רוכזו כל היתומים היהודים שנותרו חיים. משם בעזרת תנועת ״עליית הנוער״, סבתי עלתה לארץ באנייה בשנת 1947.

היא למדה בפנימייה בנהריה שם סיימה את לימודיה, לאחר מכן שירתה בצבא בחיל הקשר, ולאחר שחרורה החלה לעבוד בעיתון מקומי שם פגשה את בעלה לעתיד, סבי, ולהם נולדו שלושה ילדים שהבכור שבהם הוא אבי.
המשפחה הנוצרית אשר החביאה את סבתי לאורך המלחמה, זכתה לקבל את אות ״חסיד אומות העולם״ על מעשה זה.

אני זכיתי לבקר בעיירה מיקולאש וכן בעיירה הסמוכה לה, גלובאני, שם נמצא הבית שבו הוסתרה סבתי בילדותה, ובנוסף ביקרתי בבית הכנסת אשר משמש כיום כמוזיאון וכאולם קונצרטים של העיירה, ממנו נלקחו היהודים.
מאז ומתמיד הערצתי את סבתא שלי! הערצתי אותה על כך שלא ויתרה על החיים, שהמשיכה להילחם בכל כוחה, שידעה לקבל את העזרה ולתת אותה חזרה בדרך שלה. בעקבות סיפורה שחיזק סיבות נוספו שהיו לי, החלטתי להתגייס לשירות קרבי ומשמעותי בצבא ההגנה לישראל, ואני משרתת כלוחמת וחובשת בגדוד ״קרקל״.

אני יודעת שהמדינה שלנו נבנתה בזכות ולא בחסד על ידי אנשים כמו סבתא שלי, אנשים שלא וויתרו על החיים ועל החזון היהודי. ואני, נכדה לניצולת שואה, כדור ההמשך, יודעת שחובתנו לשמור על המדינה שלנו, ואעשה זאת ככל שביכולתי.

טורו של סמל ראשון חן דואני, לוחם בא"א 215 -

אני, סמ''ר חן דואני, לוחם בגדוד התותחנים ״דרקון״ של אגד 215. בנוסף לכך, אני משתתף בפרויקט ״אח שיודע״, בו אני מייצג את החיל. היום הלאומי שאנו מציינים היום במדינתנו, יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה, היום הזה לצערנו הוא בשביל ניצולי השואה. בשביל המשפחות שלהם, ובמיוחד בשביל לזכור את המשפחה של סבא שלי.

סבא שלי, לייפמן שבל בן איסאאק. נולד ב1934 בבלרוס. הוא תמיד מספר, "מיוני 1941, כשהנאצים נכנסו לבלרוס דרך הגבול, היינו צריכים לברוח, היינו מסתתרים ביערות ובמקומות כאלו ואחרים, תמיד היינו בתזוזה״. סבי איבד 32 מבני משפחתו אשר נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי פעולה.

סבתא שלי, נולדה ברוסיה בשנת 1936, בדיוק כשהעבירו את השטחים של מדינתה בין פולין לרוסיה, אז גם התחילו מחשבות במשפחתה על עזיבה. סבתא מספרת: ״אמי ברחה בספטמבר 1941, יחד איתי, הייתי אז בת חמש, ויחד עם דודי בן החצי שנה לכיוון טדזקיסטן. חיינו במצב קשה וזזנו ממקום למקום כל הזמן, כל הזמן ברחנו". סבתא שלי איבדה במלחמה 35 אנשים מבני משפחתה.

רציתי להגיד למשפחה שלי, לסבא ולסבתא שלי - אני מודה לכם, אוהב אתכם ומעריך אתכם. אני גאה להיות חלק מכם בזכות הסיפורים של כל ניצולי השואה, סיפורי גבורה אמיתיים, שבזכותם אנחנו כאן. ובכל פעם כשאנשים שואלים אותי מדוע אתה לוחם? אני תמיד חושב על זה שיש לי 6 מיליון סיבות.