היי לכל הקוראים שלנו! כסיום מקורי לסדרת טורי הצבא שלי, שכן היום זה הטור האחרון שלי לזמן הקרוב, החלטתי לכתוב אותו מעט אחרת, בנימה יותר אישית ואפילו עם קצת טיפים.

עוד בערוץ על מדים של פרוגי:

• "מסתכל ומעריץ אותו": אב ובנו הגולנצ'יקים בטור מיוחד
• משואה לתקומה: "כשהגעתי עם מדים גרמתי לך אושר"
• שילוב מנצח: לוחמה, הגנה וידע טכנולוגי

למעשה הטור האחרון שלי בסדרה עסק במילוי המנילה שלי, שהיה לא מלבב במיוחד ומאד מלחיץ. כל תחום ותחום שנפתח באותה רשימה שלא הייתה מאירת פנים, היה יותר גרוע מקודמו ואני רק רציתי לקבור את ראשי ברצפה מרוב תסכול. 

מאז, עברו הרבה מים בנהר, הספקתי לעבור מיונים לתפקיד מסוים שנקרא מש"קית הו"ד, שמרקע כללי על התפקיד מדובר בעצם בתפקיד הוראתי, מורה חיילת.  לתפקיד זה שלושה מסלולים כאשר אני תכננתי על המסלול הראשון - שבו מלמדים עברית חיילים מהאוכלוסיות החלשות יותר בצבא. כאשר התחלתי את הליך הגיוס שלי אפילו לא ידעתי על קיומו של תפקיד כזה. קיבלתי את הזימון למיונים בהפתעה לחלוטין ולאחר שכל החלומות הצבאיים האחרים שלי נגדעו, זו הייתה מעין תקווה חדשה שרציתי שתתממש.

הגעתי ליום המיון, בו הייתה שיחה של כחצי שעה המסבירה על המיון הספציפי לתפקיד ולאחריה מחכים לריאיון אישי. לריאיון חיכיתי לא פחות מארבע שעות ולכן יום שלם למעשה בזבזתי בישיבה על כיסא. אין יותר מדי מה לספר על מיונים אלה, כי לא באמת עושים בהם משהו וגם אין לכם שום דרך להתכונן אליהם.

לאחר כשבוע, קיבלתי בעצב רב את ההודעה ממיטב, שאמרה שהתקבלתי לתפקיד אך לא התקבלתי עקב מכסות. כלומר - חיל החינוך מצא אותי מתאימה לתפקיד, אך עקב מחסור במקום לא אוכל באמת להשתבץ אליו. את הסמס לו כל כך חיכיתי (עם תשובה מעט אחרת) קיבלתי באמצע שיעור פרטי למתמטיקה. באותו רגע אני זוכרת שלא רציתי לבכות כל כך מול המורה, אבל יצאתי לאחר כמה דקות החוצה ובנסיעה הביתה באוטובוס פשוט לא הפסקתי לבכות. "מה אעשה עכשיו? זה היה הכיוון האחרון, התקווה האחרונה לשירות צבאי משמעותי עליו אני חולמת". הייתי לגמרי שבורה, ולא ידעתי מה לעשות הלאה. 

אולם, במפתיע לחלוטין, מעט זמן לאחר מכן, אחרי שכל המיונים למכינות השונות ושנות השירות מזמן נסגרו, שנת שירות מסוימת בשם "תנועת תרבות", חיפשה עוד אנשים ובאה להרצות בבית הספר שלי. לא חשבתי עד אותו רגע ללכת למכינה או לשנת שירות. אחרי כל מה שעברתי, הבנתי כי בזכות שנת השירות אזכה לבוא מוכנה יותר לצבא, לעסוק בתחומים אותם אני אוהבת - כתיבה ומשחק כחלק מהעשייה, ואף לעזור לשיקום השירות שלי.

שנת שירות בניגוד למכינה, מתמקדת בהתנדבות בקהילה ולא בלמידה. יחד עם עוד חבר'ה אשר ביחד אתם נקראים "קומונה" וחיים בדירה משלכם, בעצמאות לגמרי, מחוץ לבית. פעילותה המרכזית של שנת השירות שלי, "תנועת תרבות", היא לימוד אומנות לילדים תוך חינוך ושינוי המציאות במדינה ושל הפרט עצמו. 

שנת השירות שלי מתחילה ממש בתחילת אוגוסט הקרוב, שקורה בעוד חודשיים וחצי (אמא!) מה שאומר שבעוד חודשיים וחצי אהיה עצמאית בשטח לבדי, ועם חבריי לגרעין כמובן. שנת השירות יכולה לגמרי גם לעזור לשירות הצבאי שלי - מלש"ב שהולך למכינה/שנת שירות יכול להתמיין מחדש לכל המיונים שלא צלח, וכן שנת השירות שלי מובילה במיונים לתפקיד בחיל החינוך אליו כמעט התקבלתי. המיון לתפקיד זה של אנשי שנות שירות אמור להיות מיון שונה, פשוט יותר, כאשר מראש רוצים לגייס אנשים הבאים משנות שירות לפני אנשים שלא עשו זאת. דבר שלשמחתי העצומה מגדיל את סיכויי להתקבל אליו בכל זאת ולהרוויח שנה משמעותית ואדירה לפני השירות, וכן שירות צבאי משמעותי שוודאי ייחרט בזכרוני לעד.

במבט לאחור, הייתי נותנת לכם כמה טיפים:

1. תצאו לשבוע הגדנ"ע, בידיעה שזה הולך להיות לא קל: כמו שסיפרתי לכם בטור הראשון שלי בסדרה, יצאתי לגדנ"ע בתחושה שזה הולך להיות "טיול שנתי 2", חטפתי שוק מהר מאד, הבנתי שהולך להיות לי רע, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, כך קרה. תבואו בגישה חיובית, התייחסו לגדנע כאל משחק - וכך תעברו אותה בשלום ואף תיהנו!

2. במידה והגדנ"ע שלכם לא הייתה מהנה - אל תשליכו את החוויות מהגדנע על שאר השירות הצבאי. לא, גם לאחר הגדנע עוד אין לכם מושג איך הצבא מתנהל, אתם לא יודעים עליו הכל ואתם יכולים עוד להיות מופתעים לטובה.

3. שימו לכם למטרה להתייצב בכל המיונים אליהם אתם מזומנים - שמעתי הרבה פעמים מאחרים את המילים "אני לא רוצה את התפקיד הזה והזה, לכן אני לא מגיע למיון". מיון אחד מסכן יכול לפתוח לכם דלתות לכל כך הרבה תפקידים מעולים שאין לכם מושג שקיימים בכלל, ולשנות את שירותכם הצבאי, גם אם לא נראה לכם שזה יכול לקרות.

וממני אליכם, נהניתי כל כך לחלוק איתכם את מסע הגיוס שלי (שעוד לא נגמר!) ומקווה לפגוש אתכם בסדרת הטורים הבאה שלי שוודאי תיכתב כאשר אהיה על מדים...

מאחלת לכם המון בהצלחה, ושלא כמוני - קחו הכל ברצינות אך בקלות, גם את הצבא.

שלכם,

שחר בן ימיני, כתבת אתר "פרוגי".