היום קיבלתי הודעה ממיט"ב שקצת שברה את ליבי. לפני יותר מחצי שנה קיבלתי החלטה לצאת לשנת שירות מהרגע להרגע ולחתום נח"ל כדי לשרת בתפקיד מעולה שקרץ לי בחיל חינוך, ובין רגע מסלול חיים שלם שבניתי וחלמתי עליו שינה את כיוונו, כיוון שחששתי מעתידי הצבאי. 

עוד בערוץ על מדים של פרוגי:

• הגיוס מתקרב? חמשת הדברים החשובים ביותר לפני הגיוס
• רב"ט, סרן ורס"ר: מדריך הדרגות של צה"ל
• כל שירות הוא משמעותי: "התפקיד זה מה שעושים ממנו"

ידעתי שחתימה בנחל פירושה להיות מוקפאת, יהיו סיכויים טובים להתקבל לתפקיד טוב בחיל חינוך, אבל אצטרך לשים את החלום שנראה בלתי אפשרי להשיג - גל"צ, בצד. היום, שבעה חודשים אחרי שלקחתי את ההחלטה קיבלתי את ההודעה ממיט"ב שאומרת שבגלל שאני מוקפאת, איני יכולה (ומתאימה מבחינת נתוניי, מה חדש) להתמיין לגל"צ. ירד לי האסימון שבעצם שכחתי להתקשר למיט"ב כל יום ולחפור להם כדי לקבל זימון כפי שעשיתי בשנה שעברה, כנראה שנמאס לי ממלחמות, אהיה עוד בתקשורת בלי זה (כך אני מאמינה) ובעצם, שהסיכוי לשירות צבאי שם, נגמר. אין גלי צה"ל בצבא. אהייה כנראה מש"קית הוראה והדרכה/מורה חיילת/מש,קית חינוך, תפקידים נהדרים שנראו לי גם מתאימים מאד, אבל לא הם לא התפקיד החלומי שלי. 

קיבלתי החלטה לצאת לשנת שירות © צילום פרטי

המציאות חבטה לי בפנים שוב, ונכנסתי קצת לעצב. מצד אחד כל כך טוב לי כרגע, מצד שני, האם טוב לי מסלול החיים החדש שיצרתי לי לשלוש השנים הבאות? איני יודעת. מה שאני כן יודעת זה שחשבתי שאכנס לבאסה מוחלטת, ושאזייף במשך ערב שלם חיוכים על הפנים כי חגגנו לאביוש מהקומונה יומולדת, ולי בכלל היה יום מחורבן.. אך להפתעתי (או שלא) החיוכים שלי לא היו מזוייפים. הצחוק הרם שגרם לשכנים שלנו עוד יותר לשנוא אותנו ממש לא היה מזוייף. הכל יצר עוד רגע מושלם וזיכרון מושלם לשנים הבאות, ולי לאושר מוחלט של "איזו משפחה אהובה יצרנו".

משפחה לכל החיים @צילום פרטי

אז אולי שמתי את גל"צ בצד, לא אשרת במקום בו חלמתי לבלות את שנותיי בצה"ל. אבל, הרווחתי משפחה שניה לחיים, עשייה שאט אט נוצרת, גם אם מתחילים בקטן, מקום ובית בו אני מרגישה כל כך משמעותית. לא יודעת למה התנגדתי כל כך למכינה או לשנת שירות, איזו אטומה הייתי בכיתה י"ב, אבל כל הכבוד לי על הספונטניות. זו בהחלט אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיים.