טור דעה: "רגע לפני הגיוס אני לחוצה ומבולבלת"
מסיימים את י"ב בקרוב? חוששים מהגיוס שעומד להגיע? זה בסדר גמור! כולנו באותן התחושות • כל מה שצריך זה לנשום, לחשוב, להבין ולדעת שבסוף יהיה טוב! מחשבה יוצרת מציאות!
לפני כמה ימים קיבלתי הודעה שלא עברתי מיון לתפקיד מסויים שהייתי בטוחה שאעבור. זה כל כך הכעיס ואכזב אותי שהייתי בטוחה שאשבור איזה משהו. קיבלתי הודעה מאוחר יותר שעברתי מיון לוחמות, מצד אחד שמחתי ברמות אבל מהצד השני התאכזבתי כי ההורים שלי ושאר המשפחה שלי לא ממש היו בעד. אמא, למרות שאני יודעת שלא הכי מרוצה מזה, אמרה לי שהכול לטובה ולהסתכל קדימה.
שלא תבינו לא נכון, באופן אישי, אני תומכת בצבא שלנו. יותר מכך, אני חושבת שהוא אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם ושהוא צבא מוסרי. אבל ויש אבל גדול, רק עכשיו כשאני רגעלפני גיוס אני לחוצה ומבולבלת ולא יודעת מה אני מרגישה לגבי התהליך.
עוד בערוץ על מדים של פרוגי:
- עתיד טכנולוגי: "בחרתי לבוא לתלפיות כי ידעתי שזה המקום שידחוף אותי קדימה"
- יום המא"ה קרב ובא? הטיפים הבאים הם בשבילכן
- האחים שיודעים: כל הטיפים למתגייסים לקרבי
ואז עצרתי וחשבתי על זה, לנו, בני הנוער של מדינת ישראל, התהליך נראה כחלק ממסלול החיים וגם כמקור לגאווה - להתגייס לצבא לשרת את המדינה וללבוש את המדים. אבל בתכלס? נערים בגיל שלנו במדינות אחרות בעולם ממשיכים ישר מבית הספר אל האוניברסיטה, והשירות הצבאי זה ממש לא חלק מהחיים שלהם. עכשיו כשהגיוס שלי הולך ומתקרב אני פתאום מבינה איזה קונספט הזוי זה צה"ל: מאות אלפי בני 18 או 19 שרק סיימו את 12 שנות הלימוד שלהם הולכים להתגייס, עוזבים את הבית, מקבלים נשק, עוברים הכשרה פיזית ומקצועית ובמשך שנתיים או שלוש (ובמקרים אחרים גם יותר) עושים הכל כדי להגן על המדינה.
לצד החשש, התמלאתי פתאום גאווה על המדינה שאני חיה בה, שהרי מדינת ישראל היא המדינה היחידה ששירות נשים הוא חובה ואני שמחה שבאיזשהו אופן שמתייחסים אליי ואל כל הנשים כשוות.
באותה הנשימה גם התעוררו בי השאלות ואני בטוחה שגם לאחרים - למה אתגייס? איך זה הולך להיות? אני הולכת לאהוב את מה שאני אעשה או לסבול? מי הבנות שהיו איתי בחדר? האם האנשים שאני הולכת לשרת איתם ימצאו איתי שפה משותפת וירצו להמשיך להיות חברים שלי בחיים אחר כך? בקיצור, המון שאלות והפחד הגדול -האם אני אספיק לקבל את התשובות הללו עד שאתגייס?
אבל אולי זה גם כל היופי- לצלול למים הכי עמוקים, להגן על המדינה שלך ועל המקום שאתה גר בו, להתרגל למקום חדש, למשמעת חדשה ולאנשים חדשים שיש סיכוי מאוד גדול שבאזרחות לא הייתי בחיים פוגשת או חושבת לגשת אליהם. אם אני ואתם נחשוב לעומק על הצבא, אולי נגלה ש"השד לא כזה נורא", הרבה רבים עברו את זה לפנינו ועוד יעברו אחרינו. אני לא אומרת שזה יהיה בהכרח קל, אבל אולי אם נבוא בגישה חיובית, נגלה שאנחנו בדיוק במקום שאנחנו אמורים להיות.
בקיצור, שאנחנו מתקרבים לגיוס, תחושת הבלבול והפחד זהה לכולם, בכל זאת זה משהו חדש ושונה ממה שאנחנו רגילים אליו עד כה. בתור מישהי שתמיד הייתה הילדה החדשה בכל מקום שהגיעה אליו, אני מאמינה ויודעת שכל שינוי ומקום חדש הוא מבורך והרבה תלוי בגישה שלנו. רק תעשו לי טובה, תהיו חברותיים, תכירו אנשים ואל תצאו צהובים, כן?!