השבוע, אחרי תקופה ממושכת של התלבטות, החלטתי לכתוב סטטוס על המאבק שלי עם מיטב. תמיד היה בי את הפחד לשתף את הסיפור שלי עם מיטב, לא רציתי שאחרים ידעו על המאבק שלי איתם, הרי בגדול, זה סיפור אישי, וגם יש עוד כל כך הרבה מקרים דומים לשלי. דעתי השתנתה בדיוק אתמול, בדיוק כשסיימתי לשוחח עם מיטב בטלפון, בדיוק כשהבנתי שוואלה, שאין שום סיכוי שמשהו יתקדם פה בלי שהסיפור ייצא החוצה.

עוד בערוץ "על מדים" של פרוגי:

• "העולם הטכנולוגי הוא הדבר הבא"
• מה אפשר לעשות בזמן שמחכים למיטב על הקו
• הכל על שנת שירות לפני הצבא

כתה יב', השנה האחרונה בתיכון, שנה מלאה בבגרויות וכמובן הרבה - צבא. בתור נערה שהצבא דווקא לא הייתה מילה מפחידה עבורה, אני חייבת לומר שאת התהליך אותו אני חווה בתקופה הזו עם הצבא, לא צפיתי כלל. 

אז כמו כל ילידי אוגוסט, הצו הראשון מגיע טיפה יותר מאוחר משאר הילדים. כל כך חיכיתי לצו הראשון שאפילו שהוא "נפל" לי על יום ההולדת, לא דחיתי אותו, דחיתי את החגיגות. בצו הראשון עברתי כמו כולם בין התחנות, רק שבאותו היום היו תקלות בתקשורת, דבר שהוביל להמתנה רבה והתעכבות. זה לא בדיוק הפריע אפשר להגיד, רק הבעיה היא שבהמשך גיליתי שחלק מן הנתונים שהוזנו לי אינם נכונים (למרות שאישרתי את הפרטים בתחנת אימות הנתונים). מאוחר יותר ניגשתי אל המבחנים הפסיכוטכניים, שם במהלך הבחינה נתקע לי המחשב פעמיים. בשני המקרים הפעילו לי את המבחן מחדש והמשכתי לבצע את הבחינה, לא תיארתי לעצמי שהמקרים האלו יובילו אותי למאבק כזה מול המערכת.

אחרי כמה ימים, העלו את הנתונים האישיים לקיוסק האישי, שם נוכחתי לגלות את הטעויות מתחנת אימות הנתונים ובנוסף סעיף לקוי רפואי שלא היה קיים אצלי מעולם, וגם מעבר לעובדה הזאת, מה שהזוי הוא שהרופאה שבדקה אותי מסרה לי שהכל תקין ושהפרופיל יהיה מקסימלי. מאוחר יותר, כשהעלו את נתוני האיכות, לא הבנתי מה קורה, הבנתי שאני צריכה להרים כמה טלפונים כדי לסדר את העניינים. לא ידעתי כיצד המערכת מתנהלת, חשבתי שאיכשהו בסוף הכל יתוקן ויסתדר. הדברים היחידים שהצלחתי לתקן באמצעות מיטב היו הפרטים שלי מתוך תחנת אימות הנתונים וגם זה לא היה ממש פשוט.

ממדור למדור ומפניה לפניה, ראיתי שאני לא מתקדמת. במקביל לבקשת ערעור נתוני האיכות שהגשתי למיטב (שהספיקה להידחות כבר כמה וכמה פעמים), הגשתי קבילה לנציב קבילות החיילים, ואם להיות כנה, הם היו אלה שהצליחו להחזיר לי מעט תקווה. על מה שקרה בנושא פירטתי בסטטוס בפייסבוק.

בקשר לאותה השיחה עם הקצינה, שיחה שאני לא אשכח לעולם, לא אשכח את ההלם שחוויתי ביציאה מהשיחה. היחס הנוראי הזה ש"זכיתי" לו, גרם לי לשאול את עצמי: "למה אני נלחמת? יכול להיות שהצבא ויתר עלי?" הרגשתי שאני נלחמת על דבר שהוא לא בר השגה. בסיום השיחה יצאתי כה מבולבלת, הרגשתי כי מבחינתי דין השיחה היה קבוע כבר מראש, ההרגשה הייתה כאילו השיחה נעשתה על מנת "לצאת ידי חובה", סטייל: "שלא תגידי שלא מתייחסים". הדבר היחידי שהיה חשוב לי לצאת איתו מהשיחה הזאת, הוא תשובה. תשובה אנושית. על הסירובים שקיבלתי ממיטב לא קיבלתי הסבר נורמלי, ציפיתי שאחרי שאשב מול קצינה בצבא, אחת ולתמיד תהיה לי תשובה - גם אם שלילית, היה חשוב לי לדעת למה. אי אפשר להתחמק מהעובדה שמה שקרה שם הוא מחדל שלא נבע באשמתי והיה חשוב לי להבין למה הם פוסלים את הבקשות כל פעם מחדש. התשובה שקיבלתי לא הייתה מספקת, לא עוזרת וכמעט זהה לדברים שאמרו לי מיטב על הסירובים. מבחינתי המאבק שם לא נגמר, המשכתי ואמשיך להילחם על תשובות. אולי אני קצת חיה בסרט, אבל על יחס כזה משפיל כמו קיבלתי אני לא מוכנה להתפשר, ואני עוד יותר להוטה להבין איך קורה דבר כזה.

הנושא הזה של הערעורים והיחס של מיטב למתגייסים הוא לא תופעה חדשה, נכון שלאחרונה הנושא באמת עלה לכותרות ואפילו דנו עליו בכנסת, אך לצערי, עדיין לא נותנים את התחושה כי באמת מתבצע שינוי. המון מלש"בים מוצאים את עצמם מיואשים מהאטימות של המערכת. חייבים למצוא פתרון. לא ייתכן שזו תופעה שכולם מודעים אליה, ואף אחד לא קם ועושה מהלך. אמנם את זמן ההמתנה קיצרו, אבל לדעתי, השירות עצמו הרבה יותר חשוב מזמן ההמתנה. שוב דבר לא באמת יעזור אם נקבל מענה מהיר אך לא מועיל, זה מה שגורם לעומס על המערכת - אנחנו לא באמת מקבלים תשובה כשאנחנו מתקשרים למיטב.

אני חייבת לציין שכשפרסמתי את הסטטוס, לא חשבתי לרגע שבאמת ייצא ממנו משהו, שאנשים ישתפו אותו, או שבכללי זה יזיז למישהו, אבל התגובות שקיבלתי אחר כך מאנשים, אפילו אנשים שאני לא מכירה, הפליאו אותי לחלוטין. בתוך תוכי היה בי את הרצון שאיכשהו זה יגיע לידיים הנכונות ואולי מישהו ירצה לחפש צדק בכל הסיפור, אולי יש אנשים שיודעים איך לגשת לזה. פתאום גליתי אנשים שנמצאים באותו המצב כמוני, אנשים שרוצים לעזור ולייעץ, אנשים שהמאבק הזה חשוב להם, ואותם האנשים הם אלו שמבינים שצריך להיאבק. 

יום עבר מאז פרסמתי את הסטטוס ופתאום הפתעה - טלפון ממיטב. אני לא יודעת אם זה קרה בזכות מה שפרסמתי (שאגב, מיטב הגיבו עליו - תגובה לא רלוונטית לצערי), אבל אולי זה מראה שיש אנשים שם שדווקא כן אכפת להם. בשיחה עצמה לא חידשו לי שום מידע, שוב מסרו לי כי זה יימשך כמה שבועות, דבר שנראה לי קצת מוגזם ותמוה.

אני מקבלת מהם את התחושה שבמקום לנסות לפתור את התקלות, מנסים להשתיק אותנו, מנסים להרגיע אותנו. מזלזלים ביכולת שלנו, המלש"בים, לחקור ולהתעניין, לגלות. אמנם אין לנו את הידע שלהם, נקבל אותו רק כשנהיה חלק מכל הדבר הזה, אבל מה שבטוח הוא שכשאנחנו רוצים משהו, אנו חוקרים ומתעניינים לגביו. אני חושבת שהפתרון היחידי הוא לחשוף את כל המקרים האלו, לפקוח לאנשים את העיניים, להפעיל לחצים על המערכת. 

מדובר צה"ל וממיטב בחרו שלא להגיב

שלי זילכה היא עורכת וכתבת באתר פרוגי