בסיום חופשה משפחתית, פתאום זה הכה בי - אני מתחילה את שנת הלימודים האחרונה שלי במערכת הזו שנקראת בית ספר ועוד פחות משנה וחצי - אני כבר מתגייסת לצבא, נזרקת לשם רק ארבעה חודשים אחרי שסיימתי תיכון, למערכת חדשה שמתנהלת בצורה שונה לגמרי ממה שהכרתי עד היום. זה לא נתפס לי.

עוד בערוץ "על מדים" של פרוגי:

• אין מחיר לחופש: מהפכה בחופשות לחיילי חובה
• "תתנתקו מהדעות הקדומות ותחוו בעצמכם את החיל הנהדר הזה"
• איגי במחקר מקיף: עד כמה צה"ל רגיש לצרכי הקהילה הגאה?

אנחנו מחכים במשך 12 שנה לרגע בו נסיים את בית הספר. אני במיוחד מחכה לרגע הזה מכיתה ז', כשעליתי לבית ספר שמחובר עם חטיבה ותיכון יחד. תמיד הסתכלתי על הגדולים בהערצה, הם נראו לי ענקיים וגבוהים ממני כל כך, ולא יכולתי לדמיין את עצמי מעולם כמוהם, ופתאום אני אחת מהם.

לא רציתי את זה, את הלחץ העצום שנוסף לחיי בגלל הצבא. אני גם ככה בחורה שבבסיס שלה לחוצה יותר מכל בית הספר ביחד, אז רק היה לי חסר שיבוא עוד משהו כמו הצבא שיתווסף ויעמיס על מד הלחץ.

אני רוצה להתרכז בשנה האחרונה שלי בבית הספר - השנה האחרונה בה אני אראה קבוצה גדולה מאד של אנשים שאת רובם אחר כך לא אראה שוב. השנה האחרונה בה יהיו לי שיעורי בית, מבחנים, בגרויות, מורים וכיתה. כיתה שמלווה אותי 3 שנים תכף ולא תהיה שוב בשנה הבאה. השנה האחרונה בה אני אהיה בתוך "הסרט" הזה שנקרא תיכון.

הדבר האמיתי שמחכה לי הוא הצבא, ואגיד בכנות, אני פוחדת ממנו פחד מוות. הצבא נכנס לחיי ב-30 באוגוסט 2015, בו בית הספר שלי הוציא אותי יומיים לפני סיום החופש הגדול, ו"זרק" אותי לשבוע גדנע. אמרו לי שהגדנ"ע יהיה שבוע בו יכינו אותי לדבר הזה שנקרא טירונות, ואני יצאתי בשמחה ששון ודילוגים לשבוע שחשבתי שהוא ממש בסגנון של טיול שנתי. טעיתי, ובגדול.

יצאתי מהאוטובוס מחוייכת, עם תיקים על הגב, משקפי שמש, מאושרת ומעט מבולבלת לראות מולי שלט "בסיס גדנע ג'וערה" ומיליון אנשים מאחוריו על מדים. הכל מגודר והיה נראה בעיניי פשוט נורא. נכנסתי לשבוע של משמעת קשה, משקפי השמש שהיו עליי בכניסתי ירדו מזמן, וכששכחתי להוריד אותן - ירדתי לשכיבות סמיכה. לבשתי מדים שהיו גדולים עליי באלף מידות, וצוותתי לקבוצה שהיה לי קשה להסתגל אליה. כל חברותיי שובצו בזוגות או שלישיות במקרה לקבוצה אחרת, ורק אני נתקעתי לבד כשמסביבי כל שאר הבנות יצאו בחבורה אחת גדולה.

כבר ביום הראשון הרגשתי שהכל סוגר עלי. שהמשמעת הזו לא מתאימה לי, שהמדים האלו לא מתאימים לי, המפקדת הזו שניתן לפנות אליה רק בהצדעה ו"כן המפקדת" מפחידה אותי, ואני לבד בצד מביטה על הכל בשוק כמו גוזל מפוחד. חשתי כל כך הרבה רגשות ומהיותי לבד בקבוצה, למרות שהיה ברור לי שכל חברות הקבוצה חשות כמוני, הרגשתי שאין לי למי לפנות ולספר על רגשותיי.

עבר עליי שבוע לא פשוט, במהלכו ההורים שלי, שלא כהרגלם (כהורים שמחנכים אותי לעצמאות), הגיעו לבסיס ו'איימו' לקחת אותי משם אם לא אעבור קבוצה. עברתי קבוצה מה ששיפר את מצב רוחי אך גם היום, מעל שנה אחרי, אני זוכרת את הגדנע שלי כטראומה. טראומה שגרמה לי לחשוב שכל השירות שלי יראה כמו הגדנע ולא כל כך האמנתי למבוגרים שאמרו לי אחרת.

אחרי הגדנ"ע התחלנו את יא' וכולם מסביבי קיבלו צו ראשון, בשונה מהתנהגותי ביום יום, כזו שרוצה להתבגר ולגדול, לא חיכיתי ליום בו אני אקבל את שלי, ומובן שהוא הגיע, עטוף במעטפה שנושאת את השם צבא הגנה לישראל, בכתב ירוק שחור כזה גדול ומפחיד. פתאום הצבא הרשה לעצמו להתפרץ לחיי בגיל שבו לכאורה אמורים לעניין אותי רק הנעורים והלימודים בבית הספר.

מילים מוזרות כמו בלמ"ס ומלש"ב הופיעו בטופס, ואני קוראת אותו כמו ילדה בכיתה א' שרק למדה לקרוא, מתעכבת על כל פרט ופרט ומנסה להבין מה שרוצים ממני. התבקשתי להגיע ללשכת הגיוס לצו הראשון ביולי, ואכן הגעתי, מבועתת ומפוחדת אבל מוכנה ומזומנה עם כל תוצאות הבדיקות האפשריות שניתן לעשות בשביל לבלות אצלם כמה שפחות. הקושי הראשון התחיל מיד איך שנכנסתי לבניין, והמשיך בחדר בו אמורים לעשות את בדיקת השתן, כי הבדיקה שאת תוצאותיה הבאתי איתי הייתה לטענתם לא תקינה.

בסך הכל, "ביליתי" בצו הראשון 7 שעות. נכנסתי לכל "תחנה" עם פנים מחוייכות אבל בפנים הלב דפק בקצב. אחת מהתחנות הייתה המבחן הפסיכוטכני -  מבחן בו הייתי צריכה לשבת מול מחשב במשך שעתיים ולענות על שאלות במתמטיקה, לשון וכו'. באותה תקופה הייתי לקראת סוף תהליך אבחון הפרעות קשב וריכוז, שכבר היה ברור לכולם מה יהיו התוצאות שלו, אך מכיוון שהאבחון לא הסתיים, נאלצתי להגיע לצו הראשון ללא הוכחות שאני לוקה בהפרעה, והפלא ופלא, הנתונים הצבאיים שלי נהרסו. זו הייתה נקודת שבירה חשובה ונוספת שלי עם צה"ל. לא מספיק שאני מפחדת מהם כל כך לפני הגיוס, עכשיו אני גם חוששת מהתפקיד שאשובץ אליו.

השלב הבא הוא יום המא"ה. מקווה שאולי שם ההרגשה שלי תשתפר ואולי גם אצבור סוף סוף חוויות טובות.