חיונית גם מהבית: כך עוברים ימי הקורונה על חיילת
הקורונה משפיעה גם על השירות הצבאי ולצד חיילים שנאלצים לעבור למצב הסגר בבסיס, יש חיילים שנשלחו הביתה כי תפקידם מאפשר זאת, גם אם יש להם חודשים ספורים עד השחרור • טור אישי על המצב
ימים לא פשוטים עוברים על כולנו במדינת ישראל ולמעשה גם בכל העולם. נגיף הקורונה מתפשט ומתפשט ונדמה שאין לו סוף. איסורים חדשים יוצאים בכל יום ובעצם אנו נאלצים להסתגל להנחיות נוספות כמעט כל יום מחדש. המצב הקיים כרגע הוא שאסור לצאת מהבית, רק לפעילויות חיוניות כמו לקנות בסופרמרקטים וכדומה.
עוד בערוץ על מדים של פרוגי:
- תשמור על הידיים: נועה קירל בהנחיות למלש"בים לקורונה
- בצל הקורונה: אלו ההנחיות החדשות בנוגע לגיוס
- המדריך המלא: כך תשרדו את הטירונות בקלות
רציתי לשתף אתכם בתחושות שלי לאור המצב הזה, שבכל 21 שנות חיי בעולם, למרות שיש כאלה שאומרים שכבר היו פה מאורעות שכאלה בעבר, אני לא זוכרת כמותם. אומנם אני לא שונה מאף אחד אבל בתוך כל המצב המשוגע הזה אני חיילת, מפקדת בגדנ"ע במערך מגן בחיל החינוך והנוער ובעיסוק הצבאי שלי – אין ספק שהקורונה פוגעת קשה. גדנ"ע הינו שבוע שמדמה טירונות אותו חווים שליש מבני הנוער בישראל בכיתה י"א. היא מהווה כנקודת השיא למלש"בים כהכנה לצבא. מאחר וכבר כל המשק מושבת, ראשונים היו בתי הספר להיסגר – אין בתי ספר שבאים לגדנ"ע עד הודעה חדשה. אי לכך, חיילי הבסיס שלי ומפקדיו, בין היתר אני, הוגדרנו כלא חיוניים לצבא ההגנה לישראל ולכן קיבלנו הודעה – אנחנו נשלחים לתקופה של לפחות חודש לבתים ויש מצב שנוקפץ למשימות ומקומות בהם כן צריכים אותנו.
תחילה היה קשה לי להתנתק מהתחושות הפרטיות שלי, אותן וודאי אחרים לא חולקים איתי או אולי כן אך ממקום אחר. בחרתי להישאר מפקדת עד סוף השירות שלי, בחירה שלא רבים ממפקדי הנוער עושים, לאור הרצון שלי לתרום ולהשפיע על כמה שיותר בני נוער במדינה. התקופה הזו כל כך חסרת וודאות, ללא דדליין, מי יודע מתי זה ייגמר? אני עתידה להשתחרר כבר באוגוסט הקרוב ובבית משפחתי כבר התחילה לצחוק עמי שאולי אשתחרר ואגזור את החוגר מהבית. תחילה לא יכולתי לסבול את העובדה שיש מצב מאד גדול שנגמרו מחזורי הפיקוד שלי. שלא אפקד יותר בגדנ"ע! מפקדים חדשים יפתחו את שנת הלימודים הבאה בספטמבר הקרוב ואני כבר לא אהיה ביניהם. אירוני קצת, כי לא אשקר שלאחר המון זמן במערכת, עד לא מזמן הייתי מלאה במקביל ברצון לעבור לפרק הבא בחיים ולהתקדם בספר חיי. אולם הבנתי שהמצב מורכב, התנחמתי בכך שלפחות כן הספקתי לעשות המון מחזורים ולתת מעצמי.
עוד לא היה לי זמן להתאושש מהבשורה המפתיעה וכבר קיבלתי הודעה מהמפקדת שלי – שחר, את מוקפצת לכפר הנופש "על הים" באולגה, לשם יגיעו בכל יום חיילים בודדים שנכנסים לבידוד, אין להם מקום אחר להיות בו וזקוקים לעזרה – ואת נשלחת למשימה לסייע להם. לצערי הייתי שם רק יומיים מתוך חמישה שתוכננו, נאלצתי ללכת הביתה מסיבות אישיות, אך הרגיש מאד טוב למרות שאיני בתפקיד שלי, לעשות משהו טוב למען האחר דרך המערכת, משהו שבחיים לא חשבתי שאעשה ואוכלוסייה שלא חשבתי שאתעסק בה בשירות שלי. כחלק מהמשימה יום יום היינו מתקשרים לחיילים כדי לוודא שכולם בסדר, עם חלקם יצא לי ממש לשוחח, להבין מה הם עושים בצבא, קצת על חייהם ובתוך כל הבדידות הם שיתפו אותי מה הם חשים ועשה לי טוב לדעת שסיפקתי להם כמה דק' או אפילו חצי שעה מהיום בה יכלו סתם לשתף למישהו זר מה עובר עליהם.
חזרתי הביתה ונכנסתי כמו כולם, להסגר בבית. הסגר ששוב, מי יודע מה יהיה סופו, האם זה באמת ייגמר בחודש ועוד אראה את הבסיס שלי? האם אני נדרשת כבר להתחיל להתכונן למעבר הביתה כי אשתחרר מהצבא בתוך כל המצב? ידעתי שיש בפניי כמה אפשרויות – הראשונה, להילחץ מכל הסיטואציה, לצעוק, להתעצבן ורק לחפש על מי לזרוק את האשמה (צעד ששחר של לפני שנה כנראה הייתה מאד נוטה לעשות) השנייה, לחיות בסוג של הכחשה – להמשיך בחיי כאילו כלום, לנהוג לפי האיסורים כי אין ברירה, הכל סגור גם ככה ובמקביל מעצם ההכחשה להיות תקועה בין המסכים ולא לחשוב שניה על המשך חיי. האופציה השלישית והאחרונה הייתה להיות אופטימית אך מציאותית, לעשות חישוב מסלול מחדש ולהתחיל לקדם את עצמי (כי תמיד ישנה האופציה הזו!)
בחודשים האחרונים נכנסתי לשגרת אימונים וכשבאה ההודעה על ההסגר ידעתי שלפחות בעניין הזה, ההסגר אפילו תורם. יש לי זמן פנוי, למה לא להתאמן? בבית, בגינה כדי לנשום ולו מעט אוויר, העיקר להזיז את הגוף ולעשות משהו. בשבועיים האחרונים פיתחתי רוטינה בה ב-16:30 בדיוק אני יוצאת לרוץ במקום מבודד במושב וחוזרת לאימון ביתי קצר. בנוסף, אני קוראת יותר מבעבר ומוצאת את עצמי כותבת הרבה יותר משכתבתי בכל השנה האחרונה. המצב החדש מותיר בך הרבה תחושות, יש לי פלטפורמות נהדרות אליהן אני כותבת (והנה אתם קוראים אותי באחת מהן) למה לא לנצל את המצב ליצירת תוכן ופיתוח הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ואף רוצה להתמקצע בו? אותה דרך בה אני בחרתי מופנית לכל אחד ואחת מכם, אשר כותבים, שרים, משחקים או עוסקים בכל תחום שהוא. כמו שהקלישאה אומרת, זה לגמרי הזמן לפתח תחביב חדש, לחזור לאחד ישן ולפתח את עצמכם. במקביל אני כבר מנסה לבדוק עבודות מהבית מהרגע שאשתחרר ובעיקר מגלה כי הסתגלות למציאות חדשה שעשויה להיות מאד מורכבת ומגבילה, בצורה טובה וחיובית – בעיקר תלויה בי.
אני אדם שנוטה להיות מאד פסימי. 'רואה שחורות' כמו שאמא שלי אומרת. ולכן התפלאתי על עצמי כשההסתכלות החיובית על המצב לא דרשה ממני כמעט מאמץ – לא הרגשתי שאני משחקת מישהי שאני לא בגישה שלי, אולי כי ידעתי שכך למחרת אתעורר עם חיוך ולמרות הסגר וחוסר המעש לקום אליו – יצרתי לעצמי למה לקום.
נכון, המצב הזה מורכב, שונה ואנו נאלצים להסתגל בו למציאות שונה מכפי שרובינו חיינו בה עד היום. אני יכולה לבחור ללכת לישון מוטרדת, תוהה מה יהיה עם השחרור שלי וכלכלית איך אפרנס את עצמי, לבחור להתבטל מול חטיפים, להטביע את צרותיי באוכל ולשבת מול מסך כל היום (שגם זה בסדר לגמרי) ובעיקר פשוט לבחור להיות בבאסה. אבל למה שתרצו לעשות זאת? נצלו את הזמן להיות בצורה הקיטשית, הגרסה הטובה ביותר של עצמכם, להשתפר בלימודים גם מהבית, להתאמן אם תמיד רציתם לעשות זאת ובעיקר למצוא את הסיבה לקום בבוקר עם חיוך, יש המון כאלה.