תמיד חברים שואלים אותי "איך זה במעברים? איך זה לעמוד במעבר כמו עמוד תאורה?" אני תמיד עונה להם את אותה התשובה שאני יודע: "הבית מאחורי ואני מגן עליו." 

לפני כשנה קיבלתי את השיבוץ שלי להיות לוחם מעברים, בדיוק סיימתי את כיתה י"ב. חיפשתי מידע באינטרנט על התפקיד ומצאתי רק תגובות רעות אז הגעתי בחששות לבקו"ם. רציתי את התפקיד? לא! בתיכון הרחבתי מדעי המחשב והייתי נעול על מודיעין או תפקיד שקשור למחשבים.

עוד בערוץ על מדים של פרוגי:

• הסערה הצבאית: "למה רקדנים לא וזמרים כן?"
• טור אישי: קצינת הנפגעים זוכה לסגירת מעגל
• אחרי שנים: שבע שעות שינה מטכ"ליות במקום שש

הגעתי לבקו"ם עם תיק ענק, משפחה וחברים שבאו לעודד (עוד לפני שידענו בכלל מה זה קורונה) וראש מגולח. הטירונות הייתה חוויה אחת ענקית שהכרתי בה חברים לחיים. במערך המעברים יש שני גדודים - גדוד "ארז" הפועל בגזרת עוטף ירושלים וגדוד "תעוז" שפועל ביהודה ושומרון. שני הגדודים שומרים על הבידוק הבטחוני ומסכלים פיגועים וכניסה של סחורות ואמצעי לחימה מיהודה, שומרון ועוטף ירושלים.

© באדיבות דובר צה"ל

לפני שעלינו לגדודים קיבלנו את האופציה לבחור אם לעלות עם חברים לגדוד או לעלות לגדוד שאתה בוחר. חברים שלי מהטירונות העדיפו את גדוד "תעוז" ואני העדפתי את גדוד "ארז". בסופו של דבר יצא שהתפצלנו. אני הגעתי לגדוד "ארז", פלוגה ג', בידיעה שהחברים הקרובים שלי מהטירונות לא יהיו איתי , הגעתי בידיעה שהולך לי להיות קשה בהתחלה בלי חברים קרובים.

אבל, עם כל הקושי והמחרק מהחברים - אני ירושלמי , אני אומר "אבו יו-יו" במקום "שק קמח", ו"אבן ג'וק" במקום "אבן, נייר ומספריים". זאת הסיבה שהעדפתי את גדוד "ארז" המגן במעברי עוטף ירושלים, ידעתי שאני אעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר בשביל לשמור על הבית.

השגרה במעברים שוחקת. אנחנו מגיעים ביום ראשון, מניחים את התיק בחדר וישר עולים למשמרת של שמונה שעות ולפעמים 12 שעות. זאת שגרה שבכל יום אתה עולה משמרת מהשעות הקטנות של הלילה ובנוסף אתה צריך לשמור על הכשירות המבצעית. זאת שגרה שאי אפשר להתרגל אליה. אבל,הבסיס של הפלוגה שלי נמצא בהר גילה ויש שם נקודת תצפית מדהימה לכל ירושלים. אפשר לראות משם את מרכז העיר, שזה המקום האהוב עלי בעיר עם כל האנשים והמוזיקה.

© באדיבות דובר צה"ל

לאחר תקופה של כשלושה חודשים במעברים יצאתי לקורס מ"כים וחזרתי לפלוגה בתור מפקד על צוות. אני לא אשקר, התפקיד קשה. זה שוחק כל יום לעלות אותם מחסומים ולראות את אותם אנשים. אני מגיע למצב שאני עומד במחסום ואני מזהה אנשים שעוברים. ויוצא לי לשאול את עצמי כמה אפשר לעלות את אותם מחסומים ולמה לא הגעתי לתפקיד אחר.

תמיד חברים שלי שואלים אותי "אתה נהנה בתפקיד? אתה שמח מהשיבוץ?" ואני עונה להם שבחיים לא הייתי משנה את השיבוץ. התחושה הזאת שאתה עומד על נתיב ומגיע רכב שבתוכו יש שוהה בלתי חוקי או אמצעי לחימה ואתה יודע שמנעת מזה להיכנס לארץ לא משתווה לשום תחושה אחרת.

אני יכול לספר על דוגמא שהייתה לי ממשמרת אחת, עמדתי על נתיב והגיע לי רכב מסחרי למעבר. עשיתי עליו בידוק ומצאתי שוהה בלתי חוקית שניסתה להתחבא מתחת לשמיכות. בסוף כל משמרת אני אומר לעצמי שמנעתי ממנה להכנס לבית שלי,לסביבה שלי, לחברים שלי ולתושבי ישראל. התחושה הזאת שאתה יודע שהמפגע הבא יכול לעבור לך במחסום משאירה אותך דרוכה ובעירנות שיא.

גם כשאני קם גמור מעייפות ב-03:00 לפנות בוקר לתדריך אותו משפט מהדהד לי בראש: "הבית מאחורי ולא אתן לשום דבר לפגוע בו". זה מה שנותן לי כוח לכל היום.