אני אוראל ביאזי, בן 20 מירושלים. התגייסתי ביולי 2016 לחיל השריון. וכיום משרת במחלקת תצפית בפלוגה המסייעת שבגדוד 46, בחטיבת השריון 401. אבל בהתחלה הגיוס לא היה עבורי כלל וכלל. כשקיבלתי את השיבוץ לחיל, התאכזבתי שלא קיבלתי את השיבוץ לכפיר עליו חלמתי. בלשכת הגיוס סירבתי לעלות על האוטובוס לשיזפון, ולאחר שיחה עם קצין המיון החלטתי להישאר בבקו״ם בתקווה שהשיבוץ שלי ישונה.

 

באותו השבוע שנשארתי בבקו"ם,  באחד הערבים, עם ההזדמנות האחרונה שניתנה לי לעלות על אוטובוס לשיזפון ולהפוך שריונר, מספר חיילים ותיקים מהחיל הגיעו לשוחח איתי. הם הסבירו לי באריכות על מסלול ההכשרה והחברים שמצפים לי, והדגישו-  רק מי שבפנים יכול להבין. במבט לאחור אני מודה להם ומבין עד כמה צדקו. כמו כלל החיילים בחיל, גם אני עברתי הכשרה של טירונות ואימון מתקדם. הימים הראשונים לא היו פשוטים עבורי כלל, המסגרת הצבאית והמקום החדש היו זרים לי ושונים מכל מה שהכרתי לפני.  אולם, החברים הטובים שהקיפו אותי -  תמכו, עודדו והקשיבו, ויחד עברנו את התקופה הזו בהנאה.
 

עוד בתחילת הטירונות ידעתי שארצה להיות בפלוגה המסייעת. הפלוגה המסייעת מחולקת לשלוש מחלקות - מרגמות, תצפית וסיור. הייתי סקרן לגלות על עשיית הפלוגה המסייעת, שנראתה לי מאתגרת ומעניינת. שאפתי להגיע לשם. היום אני מאושר על המקום שלי במשפחת המסייעת, מצאתי חברים לכל החיים ואני לא מצטער לרגע על הבחירה. לא הייתי מוכן להיות בשום מקום אחר.

 

למתגייסים החדשים, הייתי ממליץ להגיע בראש פתוח. בדיוק כפי שנאמר לי - רק מבפנים אפשר להבין את העוצמה והמשמעות של החיל. אני יכול להגיד בלב שלם שאני, וכך גם אתם, תצאו מפה עם ארגז כלים עצום וחברים לכל החיים. מצפים לכולכם.

יאללה, מי לא מפחד?