מאז ומעולם אהבה מיטל עטיה (31), הלוא היא "RainbowQueen", לשחק במשחקי וידאו. לאט לאט הגיימינג הפך לחלק משמעותי מחייה: "לי אישית, הגיימינג שינה את החיים", מספרת. לאחר תהליך ארוך של למידה, עטיה הפכה ליוטיוברית מובילה ובימים אלו, גם מובילה יחד עם שני שותפים סטארט-אפ חינוכי בשם "Arcademy". השבוע, עלתה סדרת הרשת התיעודית  "לחץ התחל" (כאן דיגיטל), כאשר עטיה נמצאת בין המשתתפים. לרגל עלייתה, היא עוצרת אצלנו לראיון מיוחד.

הראיון האחרון שלך אצלנו היה לפני שנה וחצי. מה השינוי המשמעותי שחל אצלך בקריירה מאז? 

"וואו! האמת, שיש כאן שינוי משמעותי יותר בשבילי והוא מרגיש לי כמו פוקימון". 

-כלומר? 

"אני מתכוונת לתהליך של להפוך מבן אדם שכיר עם בוסים תחתיו ליוטיוברית. זו התחלה של חיים עצמאיים, כי אתה מסדר לעצמך את הביזנס, הולך פי סגנון מחיים מסוים ועד כדי כך נטמע בסגנון חיים שלי. היום אני מנהלת סטארט-אפ שנקרא 'Arcademy' עם שני שותפים, אלכס גולד ומתן שטרית".  

איך התחיל בכלל סיפור ה-"RainbowQueen"?

"האמת שזה קטע", מספרת. "פעם, כשרק התחלתי את הדרך שלי באתר 'טוויץ', הייתי משנה צבעי שיער והיה לי איזשהו שגעון, כשפעם אחת החלטתי שבא לי כחול, פעם אחת בא לי ורוד. בגלל זה, החברים שלי מהתואר של מדעי המחשב היו קוראים לי 'Rainbow'. באותה התקופה גם אנשים קראו לי 'הלו קיטי', כי אהבתי אותה, אבל רציתי שם משלי. הרגשתי ש-'Rainbow' נשמע יפה יותר, אבל מצד שני המילה הזו לבד הרגישה לי כללית מדי, אז ה-'Rainbowqueen' התלבש לי יותר. היום כולם קוראים לי 'Rainbow', בסוף זה נתפס עליי ואני יודעת שזה יישמע קלישאתי, אבל הרי קשת בענן באה אחרי הסערה, היא דבר יפה שאנשים אוהבים להסתכל עליו ואני חושבת שהיא גם מאחדת. אני אוהבת את המשמעות של קשת בענן וכשהתחלתי את דרכי ביוטיוב, המטרה שלי הייתה לאחד אנשים סביב משהו משותף שהם אוהבים כמוני-לשחק. תמיד אהבתי לשחק ובעצם גיליתי את העולם הגיימינג דרך משחקיות משותפת. אמרתי לעצמי: 'איזה כיף שיש לי חברים שהכרתי אותם בתחילת הסטרימינג שלי, שגם הפכו להיות שותפים לדירה' וחשבתי: 'איזה מטורף שלא הכירו את המשחק הזה והזה לפני שהכירו אותי, והגיימינג הוא שאיחד בינינו וגרם לנו להיות חברים".    

-כמה זמן לקח עד שתפסת תאוצה ברשתות? 

"זה היה תהליך שנבנה במשך שנה וחצי-שנתיים. כשהתחלתי מה-'טוויץ', הייתי עושה תוכן באנגלית וזה עבד והכניס לי אחלה כסף. מצד שני היה לי קשה, כי אז עוד הייתי בתחילת הדרך, לא ידעתי איך לנהל עסק, והבנתי שאם אני נשארת על ממוצע צופים קבוע והוא לא עולה, אז אני צריכה לשנות את עקומת הלמידה שלי בשביל להבין: 'מה אני עושה כדי למנף את עצמי?'. משם, אמרתי: 'תנסי ליצור גם תוכן בעברית, נראה מה יקרה' ומאוד חששתי מזה". 

-למה? 

"כי ידעתי שיש לי את הקהל הבטוח שלי באנגלית ולא יכולתי לדעת מה יקרה בעברית. ידעתי גם שהקהל הישראלי פחות מקבל גיימריות, אז פחדתי שיגידו לי: 'את לא מצליחה בגלל שאת אישה' וחששתי להיות תחת תגובות שיפוטיות. בחו''ל יש מלא גיימריות בנות ומחבקים אותן, אבל כשהתחלתי ביוטיוב בעברית כמעט ולא היו בנות. אומנם בעבר הגיימרית 'Watermelon' הייתה ביוטיוב, אבל היא פרשה באותה התקופה והרגשתי שם הבת היחידה, אז התחלתי להעלות תכנים ונחשפתי לביקורות פחות נעימות, אבל גיליתי שיש לי חוסן. אני יותר מתייחסת למי שאוהב אותי, למי שנרשם לערוץ שלי ולמי שצופה בי. מה שכן, שמתי לב שתכנים כלליים הרבה יותר פורצים ב-'יוטיוב', כלומר כשהעלתי סרטון של שאלות ותשובות ראיתי שהוא הרבה יותר מצליח, אבל ידעתי שאני רוצה להצליח כגיימרית ולא כבלוגרית, בער בי להצליח עם הגיימינג. הייתי מעלה סרטונים, אבל מתבאסת שמשקיעה כסף, זמן ומקבלת 2,000-3,000 צפיות בלחץ, עד שהתחלתי להבין איך עובד ה-'יוטיוב'. אתה מעלה סרטון אחד, מבין מה לא עבד בו, מעלה עוד סרטון, מבין מה לא עבד גם בו ופשוט לומד בכל פעם. הייתי גם מתייעצת עם  'אינדה גיים' (עידן תלם-ד.ש) או עם האקס שלי, רונן על כל מיני דברים, לוקחת את המידע, מעבדת בראש וחושבת 'מה הצעד הבא שאעשה?'". 

-עטיה אומנם התחילה את דרכה ביוטיוב, אך מספרת כי מפאת עבודתה בעיריית תל אביב והתואר הראשון במדעי המחשב, היה לה קשה לשים את הזרקור על היוטיוב, אלא שאז הגיעה הקורונה והכל התחיל להשתנות. 

"הקורונה דחקה אותי לפינה, ובהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לפני זה, החזקתי לעיריית תל אביב איזה אתר והעבודה הזו הגיעה אליי הכי במקריות, אבל יחד עם התואר הכל הוקפא ותהיתי לעצמי: 'אולי במקום לחפש עבודה בלחץ, אתן צ'אנס לכל עניין הסרטונים? אתן כאן פול גז ואראה מה זה יניב לי'. מכאן, התחלתי להעלות סרטונים בתדירות גבוהה יותר, התחלתי לפרסם הרבה יותר תכנים וככה גם עקומת הלמידה שלי התחילה לעלות יותר. הגעתי לעשרות אלפי צפיות, המון חברות פתאום הציעו לי לעבוד איתם, ככה שמעז יצא מתוק. גיליתי גם קהל מדהים ולא רוצה להישמע בנאלית, אבל אני בן אדם שמחפש את הטוב ואת האור, אז אני חושבת שחיברתי קהילה שהיא טובה במהות שלה וזו הייתה המטרה הכי גדולה שלי". 

-סדרת הרשת החדשה בהשתתפותך-"לחץ התחל" עלתה ב-"כאן דיגיטל". ספרי לנו עליה בקצרה

"היא צולמה די מזמן, אבל יכולה לספר שהיא תיעדה את החיים של רונן ושלי בתור גיימרים. אני חושבת שמהרגע שנפלתי ליוטיוב והתחלתי להבין איך הדברים עובדים, גיליתי שיש בי חוש עסקי-יזמי. נכנסתי לראש של היוטיוברי אבל קצת ביזנסי, כי למדתי איך חברות עובדות, איך אנשים רוצים לעבוד איתנו, וידעתי למנף לנו המון עסקאות שישאירו אותך פעור פה אם תשמע מה הן. ידעתי לקחת את הכוח של רונן ושלי ביחד, ולמנף אותו לעבודה שהביאה לנו בית ומאוד פיתחה אותנו בפאן הזה. מבחינתי זה היה מסע מטורף והצוות של סדרת הרשת הזו הצטרף אלינו בדיוק בשלבים האלה, כשיש לנו בית, הופעות שבהן אנחנו פוגשים את הקהל שלנו והיה ממש נחמד". 

-ומה נראה בה ממך?

"קודם כל, אתם הולכים לראות את האהבה של הקהל שפגש אותנו ובנוסף לזה, אתם גם תראו את מה שקרה לאחר מכן, כשבחרתי לקום וללכת ממערכת היחסים שלי עם רונן. בסופו של דבר, מציגים כאן את המסע של רונן ואת המסע שלי".

-איך את מסבירה את הפיכתה של תעשיית הגיימינג לדומיננטית בארץ?

"אני יכולה להגיד לך שבתור יזמת נכנסתי לעולם הזה קצת יותר, תעשיית הגיימינג ב-'יוטיוב' היא משהו אחד, אבל בעולם העסקי היא משהו אחר לגמרי. לדעתי, הגיימינג זו נישה מאוד חזקה פה ויש פה חברות ענקיות מובילות בשווי של מיליונים אם לא מיליארדים. בעיניי עולם הגיימינג מדהים ולפחות בעולם שלי הוא מתחבר לי לכל דבר, אם זה לרצון ליצור אינטרקציה חיובית בין אנשים, לרצון לחנך ולרצון ללמד וללמוד דברים. לדעתי, הגיימינג הוא פשוט דומיננטי במהות שלו ובאקוסיסטם הישראלי, יש המון חברות שפועלות בגיימינג, מרוויחות המון ואני חושבת, שלא סתם יש כאן כל שנה ועידות של גיימינג. הגיימינג הוא פשוט התחום הכי פורח שיש ואני חושבת שהעתיד נמצא שם. לי אישית, הגיימינג שינה את החיים". 

-באיזה מובן? 

תראה, גם לפני שאבא שלי שמואל ז''ל הלך לעולמו, מאוד אהבתי משחקים וכשהוא נפטר זה השאיר בי חלל ענק, כי הייתי מאוד מחוברת אליו וראיתי איך הכל קרה. הייתי בת 14, אז היה לי קשה לעכל הכל בקטע הכי קיצוני שיש והגיימינג היה מקום מפלט בשבילי. הייתי מתיישבת מול המחשב, ולא חושבת יותר על הדברים שהפחידו אותי, העציבו אותי והרגיש לי שזה המקום שאני יכולה להיות אני עם הרגשות הנקיים. אני מרגישה שהגיימינג בנה אותי כשהייתי ילדה, כשהתגברתי על הטראומות שלי בתור ילדה שראתה את אבא שלה נפטר, בנה אותי כשהפכתי לאשת עסקים ועם הסטארט-אפ שיש לי היום, אני מרגישה שהוא הולך עם הגיימינג וזה החיבור האישי שלי".  

תשמע, מיטל התלמידה לא רצתה שישבו עליה ללכת לבית הספר ושיעזבו אותה בשקט,  אלא שהייתה רוצה רק לשחק ולהיות במקום השלו שלה, אז אני חושבת שהחיבור שלי לסטארט-אפ זה בדיוק העניין הזה, אני בעצם נותנת לתלמידים בבית הספר ללמוד דרך משחקים שהם אוהבים. נכון שדיברתי איתך רק על הרזולוציה של 'מיינקראפט', אבל בסוף המטרה שלנו היא להנגיש משחקי וידאו פופולריים לחינוך".  

-אז הגיימינג הוא בעצם גם סוג של פסיכולוג.

"אבא שלי הלך בנסיבות ממש טראומטיות ונשארתי עם צלקות בקטע מוגזם, שאני מרגישה שהגיימינג ריפא אותי. הלכתי לפסיכולוגים, למלא טיפולים ושום דבר לא עזר לי חוץ מלשחק. בסופו של דבר, אני חושבת שהמשחק לא רק עוזר לך להתחבר לעצמך, אלא להתחבר עם אנשים אחרים, אבל כל אחד לוקח את זה למקום האישי שלו. אתה יכול להתחבר לכל כך הרבה סוגים של משחקים, ובסוף תמצא את המשחק הספציפי שיתאים לך כמו כפפה ליד. הגיימינג עונה לצורך הבן אדם ולא משנה מי אתה, מה אתה או מה אתה מרגיש, אלא שהמשחק הנכון יהיה שם בשבילך".  

-את חושבת שכיום יש מספיק מקום לגיימריות בארץ?

"ברור!" משיבה בשמחה. "אני באופן אישי, מקבלת עשרות הודעות מבנות מגילאים קטנים ועד הגדולים, שרוצות לעשות את קפיצת המדרגה, להראות את עצמן ולהנגיש תוכן, אבל מאוד פוחדות משיפוטיות של הכיתה שלהן וזה מאוד מעציב אותי, כי הן עוצרות את עצמן בדיוק בגלל הסיבה הזו. צופה אחת בשם מעיין שהיום מאוד קרובה אליי, רצתה להיות יוצרת תוכן וכל הזמן דיברה איתי על כמה היא חוששת מהתגובות. אמרתי לה: 'תקשיבי, תקפצי למים, את לא חייבת לחשוב על איך יראו אותך במצלמה' שאלו חששות שהיום גם לי, ואני קוראת לכולן: 'לא לשים על זה ותעשו מה שאתן רוצות'. אני רואה בעוד כמה שנים איך בנות שהיום בגילאי 12-14 מגיעות לגילאי 16-17, מנפצות את תקרת הזכוכית והופכות ליוטיובריות מהשורה הראשונה. אני מקווה לראות את זה, כי אומנם יש היום הרבה יותר מקום לגיימריות, אבל עדיין חסרות כאלה.

גם אני בתחילת הדרך, פחדתי להיות בליגה של הכרישים כמו 'זיגי' (בר אובלס-ד.ש), 'אינדה גיים' ושל כל מיני יוטיוברים שהיו מובילים באותה התקופה. תהיתי לעצמי: 'למה שמישהו יבחר בי לעבוד על פניהם?' וכשהתחילו לבחור בי לקמפיינים למשל, אמרתי: 'אני לא מאמינה שבוחרים בי!' אחרי הרבה זמן, הבנתי איפה הערך שלי ואני מרגישה שבנות אחרות בדיוק באותן תחושות, הן חוששות לעשות את פריצת הדרך, כי אנשים יחשבו עליהן ככה וככה. אני לא סתם מרגישה את זה, כי הרבה בנות כותבות לי דברים כאלה, אני בתגובה מספרת להן: 'גם אני הייתי ככה' והן לא מאמינות לי. גם אני הייתי ביישנית, גם אני פחדתי מה יחשבו עליי, אבל בסוף עשיתי את הצעד הזה ואמרתי: 'יאללה, תשחררי ממה יחשבו ותעשי מה שאת רוצה', אז אני שוב קוראת לכל הבנות: 'תנפצו את התקרה הזו!". 

-כיוצרת תוכן, מה הסוד שלך לשמירה על רלוונטיות בעולם שלכם? 

"דבר ראשון, אני חושבת שאין הרבה יוצרי תוכן כמוני וכמובן לא בפאן המתנשא, אלא שאני חושבת שאנשים רואים משהו טרנדי ומנסים ללכת עליו, אבל אני תמיד רציתי להיות עם נישה משלי. לפני שאבא שלי הלך לעולמו אהבתי את הז'אנר של האימה, אם זה משחקים, סרטים ואחרי שנפטר כל הז'אנר הזה הפחיד אותי, אז אני חושבת שקישרתי בראש דברים לטראומה שחוויתי. נכנסתי לסיטואציה שקשה לי להתמודד עם האימה במשחק, זה הזכיר לי דברים רעים וכשהתחלתי לשדר משחקי אימה ב-'טוויץ', הייתי כזו פחדנית שכולם אהבו לצפות בי מפחדת. כאן היו לי שני צדדים: מצד אחד מתתי מפחד, מצד שני ממש אהבתי לבדר את הקהל והרגשתי שזה מצליח לי, אז רציתי לרצות את הצופים ואמרתי: 'יאללה, תקלילי'. כששיחקתי בכוח במשחקי אימה למרות שמתתי מפחד, נוצרה אצלי סיטואציה שנרמלתי את הפחד שלי והתחלתי לפחד פחות, אז גם המחשבות הפנימיות בנוגע למוות של אבא שלי שהפחידו אותי לאט לאט נעלמו, כך שהגיימינג די הציל אותי כאן. 

לא רציתי כמו כולם להעלות 'ברול סטארס' ו-'פורטנייט', אלא להעלות סרטוני אימה הכי הזויים שיש ושזה יצליח לי. כשבחרתי לעשות את זה והתחלתי להעלות מלא סרטונים כאלה  הם לא הצליחו, אז כל הקהילה מסתכלת עליי ואומרת: 'היא לא מצליחה', אבל כשידעתי לדבוק בנישה שאני אוהבת כי אני אוהבת אותה באמת וידעתי להצליח ביחד איתה, מצאתי את שיקוי הקסמים שלי. אני חושבת שהדרך הנכונה לשמירה על רלוונטיות, היא פשוט לדבוק בנישה שאתה באמת אוהב". 

-כפי שמיטל ציינה, בסדרה גם מציגים את הקשר בינך לבין האקס-הגיימר רונן רובין (המכונה "רונן GG"),  מתחילתו ועד הפרידה שהציתה אש ברשתות החברתיות לאחר שביטלו את האירוסים.

"מה שקרה הוא שרונן פרסם את הסרטון שלו והפך את הסכסוך-גירושים שלנו לסרט הוליוודי. אני יכולה להגיד שרונן יודע להקצין ריבים, יש לו את העניין הזה של לייצר דרמות ב-'יוטיוב' והסיבה שבחרתי לסיים את מערכת היחסים, בין היתר, היא בדיוק בגלל הדינמיקה הזו. אני לא אוהבת ריבים, את האנרגיה הרבה שמייצרים וכיוטיוברית שמשדרת טוב ואופטימיות, אני לא אוהבת להכניס יותר מדי דברים מחיי האישיים. פעם אחת למשל שיתפתי על אבא שלי שהלך לעולמו, אבל זה היה בכדי לתת השראה לצופים שלי, לא בכדי לבאס אותם. רונן שונה ממני, כי הוא אוהב לייצר לעצמו דרמות, אני לא כזו ואם להיות כנה, באתי למערכת היחסים הזו בתקווה שאוכל לשנות את הדברים האלה, אבל מלכתחילה זה לא היה נכון לחשוב ככה. הייצור של הדרמות עשה לי רע נפשית ובעקבות כל הדברים האלה, העניין הזה כבר נמצא תחת בית משפט בדלתיים סגורות עם הצגת ראיות. אין כבר עניין של מה הטענות שלי או שלו, אלא שבבית המשפט יש רק אמת אחת ומתישהו היא תצא לאור".   

כועסת או מתחרטת שזה התנהל מול הקהל?

"באופן כללי אני מאמינה שילדים לא צריכים להיחשף לדברים כאלה. הרבה פעמים הרגשתי תסכול כשהעלתי נושא מסוים ולא יכולתי להראות הוכחות, כלומר לא אכנס עכשיו לחשבון הבנק, להודעות וואטסאפ עסקיות עם כל מיני אנשים ואחשוף את הקהל שלי לדברים האלה, כי זה לא מקצועי. אני בכלל לא אהבתי שזה מתנהל ככה, אבל רונן הוא שפרסם ראשון על כל מה שהולך בינינו וכמו שאמרתי, עשה מזה סרט הוליוודי שיצא מכלל שליטה. אמרתי לעצמי: 'סטופ!, את יכולה עכשיו להעלות ל-'יוטיוב' את כל ההוכחות אבל זה מיותר, תיקחי את כל הראיות שיש לך וניפגש בבית המשפט'. הייתי בשקט כל הזמן הזה, כי הגעתי למסקנה שלא הקהל צריך להיות השופט, הרי מה זה יעזור לי להציג להם הוכחות ושוב, מדובר בקהל צעיר שלא צריך להיחשף לדברים כאלה. כשמישהו בא ואומר עליך שקרים ברשת, אתה יכול להגיד: 'הנה זה לא נכון וזה לא נכון', אבל יש גבול להוכחות שאתה חושף כדי להגן על עצמך. יכולתי להחזיר באותו קלף, אבל הרגיש לי שזו לא אני ולא רציתי להחזיר מלחמה". 

-ובכנות, את מרגישה שיש לך על מה להתנצל בפני רונן או הפוך בכלל? 

"תראה, אני בן אדם שמאוד קשה לו להוציא את הרגשות שלו וכשרונן ואני עוד היינו ביחד, הרגשתי רע. ניסיתי לתקשר איתו ולהגיד לו שההתנהגות שלו בתקופה האחרונה עושה לי רע, הצעתי לו לצאת מהריבים ולדאוג רגע לנו בתור בני זוג. לא משנה כמה פעמים אמרתי את הדברים האלה לרונן הוא הפנה אליהם עורף, אז אחרי יותר מחצי שנה החלטתי לקום וללכת. רונן אומר שזה היה פתאומי, אז כן הייתי מתנצלת אם זה הרגיש לו ככה פתאומי, אבל הגיעו לי מים עד נפש והרגשתי שאני כבר לא יכולה להכיל יותר את כל זה. אני שומרת על כבודו של רונן ולא מספרת על דברים שהיו לנו במערכת יחסים, כי לא משנה מה הוא אמר עליי אני פשוט לא מסתכלת על זה, אלא על: 'האם אני רוצה לדבר על פרטיות של בן אדם עד כדי כך?' ובוחרת שלא, כי זה מרגיש לי לא מתאים". 

-איך התמודדת עם תגובות נגדך ברשת בנושא?

"תמיד יש תגובות רעות מהרגע שיצאתי לאור בתור גיימרית. בעקבות כל ההטעייה של הסרטונים של רונן, אנשים הגיבו לי דברים רעים שהיו גם ממש לא נכונים לגביי וזה הפריע לי ושיגע אותי. תתאר לעצמך שקהל גדול פתאום מגלה את השם האמצעי שלי-הילדה כמו 'ה-ילדה', שרק אנשים קרובים יודעים עליו ובתור ילדה תמיד התביישתי בזה. תמיד שאני מגיעה לקשר כלשהו עם בן אדם, בין אם הוא קרוב אלי או ידיד שלי אני מספרת לו על השם הזה, ואז יש את השלב שצוחקים עליי אבל הוא עובר".

-למה התביישת בשם הזה בעצם?

"כשהייתי קטנה מורים הקריאו בכיתה את השם שלי, לא הבינו איך להתבטא איתו והילדים היו צוחקים, כי זה שם שאין אותו. אני בעצם קרויה על שם סבתא שלי ז''ל עוד בתקופה שהייתה חיה, לפני כמה שנים היא נפטרה ועדיין החזקתי את הבושה הזו על השם שלה. עוד לפני שאנשים גילו שקוראים לי הילדה החזקתי את החוסר נעימות, כי אני מאוד אוהבת את סבתא שלי ומכבדת אותה הכי בעולם. בעצם יש פה התנגשות, כי מצד אחד אני צריכה להתגאות בזה שאני מחזיקה את השם שלה, אבל מצד שני מתביישת". 

-אז לא הגיע הזמן להוריד ממך את המחסום הזה? 

"עדיין קשה לי ואני לא יודעת למה אני כל כך בתסביך על זה בעצם", מתוודה עטיה. "אם אני חושבת הכי פשוט, התמודדתי עם דברים הרבה יותר קשים מזה, אבל משום מה דבר העניין של 'הילדה' הכי מפריע לי. אני חושבת שהעובדה שהשם האמצעי שלי נחשף, באה ללמד אותי שאני צריכה לקבל אותו. בתור 'RainbowQueen', לא ציפיתי שאף אחד יגלה שקוראים לי הילדה, אבל אני פשוט חושבת שזה קרה כדי להעביר אותי עם עצמי תהליך, ואולי אני גם צריכה לתת השראה לילדים אחרים שמתביישים בשם האמצעי שלהם. אני גם אספר לך משהו מצחיק, אני מכירה כמה יוטיוברים שיש להם שם אמצעי ולא חושפים אותו, אבל גם הקהל לא יודע מזה. באיזשהו מקום זה מצחיק אותי, כי השם האמצעי שלי נחשף, נהייתה מזה דרמה גדולה ואפשר לחשוב, בסך הכל מדובר רק על שם אמצעי. 

האמת היא שבכל השבועות האחרונים אני מתלבטת אם להוסיף 'הילדה' בכל הרשתות שלי ואני אומרת לעצמי: 'אני חייבת את זה לעצמי ולתהליך הזה שאני עוברת', אבל בפועל אני שנייה מלעשות את הצעד הזה ובסוף לא עושה אותו. אני פשוט חושבת, שאני צריכה להגיע למצב שאני מתגאה בשם 'הילדה' ולא מספרת אותו רק למי שקרוב אליי. העניין הוא שמרגיש לי שהשם הזה בא עם הסברים, כי כשסיפרתי על השם הזה לאנשים, הם שאלו: 'מה זה 'הילדה', זה 'ה-ילדה'?, 'מה את גרמנייה?' וזרקו לי עוד כמה דברים. לדעתי, אני כבר צריכה לקבל את זה שזה השם האמצעי שלי, לא להתבייש בו ואולי לתת מקום לאני הקטנה, לאחד אותה איתי וללכת איתה בלי בושה. תשמע, היום אני מתמודדת עם אתגרים שלא התמודדתי איתם והשם שלי זה בעיניי עוד אבן, לא משהו משמעותי ומשום מה זו האבן המשמעותית שקשה לי לעבד אותה, אבל מאמינה שאצליח. הכל עניין של לעשות השלמה עצמית ואני חושבת שאם הייתי בוחרת לחשוף בעצמי את השם שלי, הייתי מרגישה הרבה יותר בנוח מאשר שמישהו יעלה עליי סרטון ביוטיוב ויציין את השם הזה כלעג לי, למשפחה שלי ולהיסטוריה שלי. אני אפילו חושבת שאצא עכשיו מהראיון וכל השיח הזה יתגלגל לי בראש". 

-איך הצלחת להמשיך להתמקד בשגרה המקצועית שלך לצד הסערה?

"אני אדם שכבר שעבר כמה סערות בחיים", משתפת עטיה. "הרי אבא שלי נפטר, אמא שלי חלתה וגם איתה התמודדתי עם הרבה קשיים נפשיים. בתור הילדה הבוגרת במשפחה, ההתמודדות הייתה מאוד קשה וגם מזה גדלתי, כלומר עדיין הלכתי לעשות תואר במדעי המחשב, עדיין עבדתי על להיות יוטיוברית מצליחה ופשוט לקחתי הזדמנויות בחיים והלכתי עליהם בפול גז. אני חושבת שכל התקרית הזו לא שונה, אלא עוד משהו שקרה וזה גם תהליך שאני עוברת. בסופו של דבר, אני יודעת להסתכל על הדברים החיוביים, להנות ממה שאני עושה ואני חושבת שמי שאוהב אותי יודע מי אני ומה אני". 

-למרות הכל, את מעוניינת בשלב מסוים ליישר עם רונן את ההדורים ולסיים יפה את הסאגה ביניכם?  

"בתור בן אדם ניסיתי הרבה פעמים לגשר על מחלוקות שהיו בין רונן לאנשים אחרים וזה אף פעם לא עזר, אז לדעתי הניסיון לגשר בין המחלוקות בינינו לא יהיה אמיתי, ולאו דווקא מהצד שלי. אם רונן היה ניגש אליי בצורה הכי בוגרת שיש ומנסה ליישר את ההדורים הייתי מכבדת את זה, אבל אני חושבת שרונן כל כך הרחיק לכת במעשים שלו וזה גם צילק אותי ואת המשפחה שלי. אני גם לא מבינה, למה הקהל בכלל צריך לדעת שאמא שלי חולה ובמה היא חולה?! אז אני חושבת שהכל הלך רחוק מדי כדי לנסות לדבר בטוב ואני לא רואה דרך לדבר עם מישהו כזה". 

-מה לדעתך בני נוער שרוצים להפוך ליוצרי תוכן מפורסמים, צריכים לקחת בחשבון לפני שיעשו צעד אחד קדימה? 

"אני חושבת ואומרת הרבה, שקודם כל צריך עור של פיל. לדעתי, בכל נער ונערה היום יש איזושהי עדינות, שבגללה הייתי חושבת עשר פעמים לפני שאני נכנסת לעולם הזה, כי אי אפשר לדעת אם לא תשים על תגובה אחת שלילית שתקבל או שתפגע במקום הכי עמוק שלך. היו תקופות שבהן תגובות עשו לי כל כך רע, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ולקח לי זמן להבין שאני לא צריכה לקחת אותן כל כך קשה. אני בטוחה שכל ילד, ילדה, נער ונערה צריכים להבין שכשאתה הופך ליוצר תוכן, אתה נכנס גם לביקורתיות של אנשים וזה האתגר הראשון שצריכים לדעת לעמוד בו, רגע לפני שאתה בכלל לומד איך ליצור תוכן ואיך אתה מראה את עצמך". 

-איזה צד את חושבת ש-"RainbowQueen" עדיין לא הוציאה ממך מול הקהל שלך? 

"אני חושבת שאת הצד הרגיש. כשעברתי דברים רעים, ניסיתי להראות את הצד החזק בי שהתגבר על הדברים האלה ולא את הצד שחי אותם. יכלו לעשות לי משהו ממש רע ועדיין לא אראה כמה רע לי, אלא אראה איך אני ממשיכה הלאה ואני גם מאמינה בזה בתור בן אדם. אני יכולה להיות בחדרי חדרים ולהתבאס על משהו, אבל כשרואים אותי אז אני החזקה הזו. זה מתחבר לכך שאיבדתי את אבא שלי, כי אני זוכרת שלא רציתי לבכות ושהבכי שלי יצער אנשים אחרים, אז העדפתי להיות החזקה הזו שמראה שהיא לא בוכה מאשר להיות זו שמרחמים עליה ויותר לנחם ולחבק את המשפחה שלי. הזיכרון הכי חזק שלי, הוא שדודה שלי שאני מאוד קרובה אליה הייתה אז בהריון ובכתה כשאבא שלי נפטר, אז החזקתי את עצמי מלבכות, כי כל כך כאב לי שהיא בוכה בהריון ואמרתי לעצמי: 'אני לא יכולה לבכות, אני חייבת לנחם אותה'. גם כשאמא שלי ואחותי בכו, הרגשתי שאני זו שמראה את החוזק וכולם בסביבה שלי תמיד אמרו לי 'את כזו חזקה!', אז אני מרגישה שכבן אדם וכיוצרת תוכן, אני מעדיפה להראות כמה אני חזקה אני, לא שברירית ולשמור את השבריריות לחדרי חדרים". 

חושבת שבאיזשהו שלב תוציאי את השבריריות מהחדרים? 

"האמת שאני מפחדת מזה", משיבה בכנות. "אני חושבת שהצד הרגיש הוא באמת כזה רגיש בי, שאני מפחדת שיפגעו לי גם בו. אם יפגעו במיטל/הילדה' החזקה, אז אני סבבה, אבל אם יפגעו בי כשאני חושפת משהו ממש רגיש, אז אני יותר אפגע. בסופו של דבר, המטרה שלי בתור בן אדם היא להראות בי את כל הצדדים, כלומר יש בי את החזקה, יש בי את השברירית שבוכה ואני לומדת לגלות שזה בסדר להרגיש ככה. היום גם אם מבפנים קשה לי,  אני עדיין מנסה להראות כלפי חוץ שאני חזקה, אבל לאט לאט אני מבינה שאם יראו אותי פורקת איזה קושי, זה לא יגרום לאנשים לראות אותי אחרת וזה לא יציק לאף אחד. אני יכולה להוציא את הצד הזה, אבל מצד שני אני לא רוצה להטריח ולצער אנשים אחרים. בסופו של דבר, אני צריכה להעז להיות אני הרגישה, להיות אני עם השם האמצעי שמביך אותי ולעשות עיבוד של קבלה עם כל מיני דברים. אני חוששת להוציא את הצד הרגש שלי ואני חושבת שהחשש הזה לא לגיטימי, אז חד משמעית שבסוף הוא יצא החוצה".