אני מביט על הבניין הגבוה הנושק לעננים ומצליח להבחין בדמות אנושית - מסתורית על גג הבניין. ידיה מורמות אל-על כאילו היא זו שגורמת לסופת הברקים והרעמים שמתרחשת בזה הרגע.

הבניינים הגבוהים האחרים מסיחים את דעתם של העוברים ושבים, שלא מבחינים במחזה המשונה, ואני, היחיד ששם לב לכך. מצמוץ אחד ואותה דמות כבר נוחתת על הארץ ומשם נעלמת במהירות הבזק לכיוון העיר הישנה.

שם נמצאים הבתים העתיקים של העיר וכן יער האימה, כך הוא מכונה על ידי המקומיים. לפתע אני מוצא את עצמי במרתף חשוך שרק אור הירח מאיר עליי. טיפות הגשם מהסדקים הקטנים בתקרה מרטיבות אותי באיטיות. אני יוצא מהמרתף ומגלה שאני נמצא בתוך יער האימה וסביבי אנשים רבים עם מבט נקמני בעיניים, כאילו אני עשיתי להם משהו רע.

הם עומדים סביבי במעגל, מרימים את ראשם יחד במדויק, וסביבי נוצרת להבה שעוטפת אותי. הגשם מתחזק, אך הלהבה לא נעלמת. הם מתחילים לרחף באוויר כשאני קולט את אותה דמות שניצבה על ראש הבניין הגבוה, מביטה אל הירח ולוחשת לחישה שמתעצמת והופכת לצרחה. הירח מתחיל להאדים. זה עניין של כמה שניות עד שהוא כולו בוער ומתלקח מהשמיים.

אני מתעורר מכוסה זיעה קרה ומבוהל, ובוהה כמה שניות בתקרה. 'מה זה החלום הזה?' אני שואל את עצמי. מזמן לא חלמתי חלום, ובטח שלא סיוט. סיוטים היו לי כשהייתי קטן, על גנבים שפורצים לבית באמצע הלילה ואני תופס אותם ומתחנן שלא יהרגו אותי. אך חלום כזה, כל כך דמיוני ולא מציאותי, בחיים לא חלמתי.

הרעש של דלת הבית החורקת נפתחת מסיח את דעתי. בצעדים קטנים אני מהלך לכיוון פתח הבית. אף אחד לא נמצא שם. אני מסיט את הווילון שליד הדלת כדי לראות אם מישהו נמצא בחוץ.

אבא שלי שם, ובידו מזוודה ענקית. אני יוצא החוצה אך בדיוק רעש המנוע של הרכב נשמע, והרכב מתחיל לנסוע במהירות כאילו הוא בורח ממישהו, ממני. אני רץ אחרי הרכב בצעקות, הגשם מרטיב אותי לחלוטין, אך הרכב נעלם מהאופק.

כשאני חוזר לכיוון הבית אני קולט את אמי ערה מחוץ לבית, ועיניה הנפוחות מדמעות מביטות במכתב שניצב באמצע שטיח הכניסה החום  שממול לדלת.

אני מגיע לאמי, ושנינו מסתכלים על המכתב, עליו כתוב "לדניאל ואלן היקרים..." אני לא רוצה לחשוב על מה שכתוב במכתב בכלל, לא רוצה לדעת שאבא שלי עוזב אותי לטובת אישה או משפחה אחרת. לא רוצה לדעת אבל אני חייב. שנינו, המומים, פותחים את המכתב שידענו מראש שתוכנו הולך להיות כואב ומזעזע.

 ------------------------------------------------------------------

"דניאל ואלן היקרים,

מה שאתם הולכים לקרוא במכתב הזה אולי ישמע לכם מוזר או לא הגיוני בכלל, אך לאחר תקופה ממושכת הבנתי שאי-אפשר להמשיך להיות במצב הזה, אז החלטתי לעזוב.

תשכחו מכל מה שחשבתם על דברים על טבעיים, הכל קיים. והפכתי לאחד מהם. לאחד מהיצורים השנואים ביותר.

הפכתי לערפד.

 כאשר אני ואמי קראנו את השורה הזאת לגמרי התבלבלנו.

כל היצורים שחשבתם שהם לא קיימים, קיימים ועוד איך. ערפדים, שדים, מכשפים – הכל קיים.

לאחר שהפכתי לערפד, הפכתי להיות משהו אחר, שונה. צעיר יותר אך בוגר יותר, הכל מוגבר אצלי.

הבנתי שלא אוכל להמשיך לקיים משפחה בצורה נורמטיבית, אז נאלצתי לעזוב. אני בטוח ששמתם לב לשינויים שחלו בי בתקופה האחרונה. אי-הרעב, העצבנות, חוסר הריכוז והכאבים הנוראים שתקפו אותי.

בבקשה תאמינו לי. עשיתי את זה רק לטובתכם ולביטחונכם.

אני לא עובד עליכם, זה אמיתי. הכל אמיתי.

תמשיכו הלאה בחייכם, אל תחכו לי.

והכי חשוב- תיזהרו.

אוהב אתכם תמיד, ג'ון.

נ.ב אל תספרו לאף אחד".

--------------------------------------------------------------------

כאשר אמי סיימה לקרוא את המכתב היא השליכה את הכד האהוב עלייה ביותר, וניפצה אותו למאות רסיסים קטנים. היא בכתה. חיבקתי אותה והיא לחשה לי באוזן, "ערפד? הוא הפך לערפד? בבקשה תעיר אותי מהסיוט הזה." אמרה אמי, בוכה ונסערת  אך לא היה לי דבר לענות לה בחזרה.

'זה אמיתי? כל מה שקורה כאן אמיתי?' אני מחכה למצלמות הנסתרות שיגידו לי שהכול הצגה. בבקשה שזו תהיה מתיחה. אך שום מנחה מטריד לא יצא ממקום מסתור. אימא נשארה בוכה על הרצפה ואני עדיין עומד המום, ובקושי מעכל את מה שקרה.

כעבור שנה

אבא עדיין לא חזר. אין לנו מושג אפילו לאן הוא נעלם. הוא פשוט הלך, ואנחנו לא יודעים אפילו אם יחזור בכלל. אימא כל הזמן חוזרת ואומרת שאנחנו צריכים להמשיך בחיים בלעדיו, ולהתגבר על מה שקרה יחד.

לאף אחד לא סיפרנו את סיבת ההיעלמות האמיתית של אבא, גם כי הוא ביקש מאיתנו לא לספר וגם מפני שלא יאמינו לנו ויחשבו שאנחנו לגמרי פסיכים. סיבת ההיעלמות החלופית שלו היא שהוא פשוט עזב אותנו לטובת אישה אחרת מאיטליה. תמיד כשבאים אלינו אורחים הם מסתכלים עליי כאל הילד שאבא שלו נטש אותו, ועל אימא כזו שלא סיפקה את הגבר שלה כראוי.

עכשיו חופש, ובקושי נפגשתי עם חברים שלי משום שהם גרים בקצה השני של העיר, וגם מפני שלא כל כך אכפת להם ממני. אין לי מה לעשות חוץ מלצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב, וגם ספרים אני קורא לפעמים.

"דניאל, אני יוצאת עכשיו. השארתי לך כסף לפיצה, אוקי?" אמרה אמי, כשהיא מאופרת ולבושה יפה, ניראה היה שזה לכבוד מישהו.

"אוקי, תיהני." השבתי. אני לא מהסוג החטטן, אם אימא שלי מרגישה שהיא כבר יכולה לצאת עם מישהו, אז שתיהנה.

לאחר צפייה בתוכנית ריאלטי טראשית התעייפתי והלכתי לישון. כבר שנה שאבא לא איתנו, אני כל כך מתגעגע אליו, אני כבר מתחיל לשכוח את קולו. לפעמים בלילות אני רואה את אמי בוהה בתמונתו של אבי שנמצאת במסדרון ולוחשת לו. כמה שהיא מתגעגעת אליו, כמה שהסיפור שהוא ערפד נשמע לה כל כך הזוי ולא מובן. שהיא לא מצליחה לעכל את זה בכלל. עם כל הגעגועים לאבי מצאתי את עצמי נרדם במיטתי.

באמצע הלילה אני מתעורר בגלל לחישות. אני מזהה אחת מהלחישות, זאת אימא שלי, כנראה עם גבר. בצעדים קטנים שבל ישמעו אני צועד לכיוון המטבח, שם אני רואה את אמי מתנשקת עם בחור כבן 45 לפי העין. לפני שהם קלטו אותי הספקתי לחזור למיטה.

זהו, אני חושב, היא התגברה על אבא, היא מצאה לו מחליף. אני מבין אותה, באמת קשה לחיות בלי אף אחד במשך תקופה ארוכה. בלי אף אחד שיתמוך בך בזמנים קשים או שתהיה לך יד תומכת. באמת שהיא צריכה את זה.

כשאני קם בבוקר אני רואה גבר זר במטבח, ללא חולצה, מכין חביתות וסלט ירקות שנראה דווקא די טעים.

"סליחה, מי אתה?" שאלתי בהתפלאות, לא בכל בוקר אני קם למראה גבר ללא חולצה שאני לא מכיר מכין לי חביתה.

"אני קלייב, קלייב ג'ונסון החבר החדש של אימא שלך." אמר אותו בחור,

"אוקי, ואיפה אימא שלי?" שאלתי,

"מאחורייך," ענה.

"אז אני רואה שכבר הספקת להכיר את קלייב", אמרה אמי בחיוך כאשר היא מחבקת אותו.

"כן, אני בטוח שנהנה יחד" אמר, ושמתי לב למשהו מוזר בו. מבטו החד ניצלב בעיניי, והיה ניתן להבחין שצבע עיניו התחלף מכחול לסגול זוהר, ללא ספק החשד שהעליתי בבחור הזה בהתחלה מוצדק.