>>אם טרם קראתם את הפרק הראשון, מומלץ לקרוא אותו לפני קריאת הפרק השני.

קלייב ג'ונסון, איזה מין שם מסתורי זה, כזה שמעלה חשד. מעניין מה הוא מסתיר מאחורי הזיפים השחורים שלו והצבע המתחלף בעיניים. אני מקווה מאוד שזה פגם פיגמנטי. עכשיו אני בדרכי לסבא שלי, מייק, עם האופניים שלי.

מאז שאבא שלי נעלם אין הרבה שמבקרים אותו ולכן כשהעוזרת שלו, סנדי, נמצאת ביום החופש שלה, אני בא ומטפל בו, משום שהוא זקן מאוד ואינו יכול לתפקד לבד יותר. הוא לקח מאוד קשה את העזיבה של אבא שלי, משום שהוא היה קשור אליו מאוד, אבא שלי היה נפגש  עם סבא מייק לעיתים קרובות, הם יכלו לדבר שעות בלי הפסקה ורק לאבא שלי הוא היה מספר הכל – את מה שמפריע לו, מה הוא אוהב ואת הצרות שלו עם הבת שלו, אלן, אמא שלי.

סבא שלי גר בעיר הישנה, הוא הבן של ממיסדייה של העיר פלורנס, שהתפתחה מאוד בעשורים האחרונים והפכה להיות אחת הערים המצליחות במדינה שלנו. סבא תמיד מתגאה באבא שלו, ומספר על המלחמות והוויכוחים על מנת להקים את פלורנס. הוא מתגאה בעיר שאביו הקים יחד עם קבוצה של צעירים נחושים.

בסך הכל פלורנס היא עיר נחמדה, יש מה לעשות בה תמיד, אבל כשאני מחפש אחר השקט – שאף פעם לא תמצא בפלורנס, אני אוהב לרדת לעיר הישנה, לסבי, שם הכל שקט. אני אוהב לטייל מחוץ ליער האימה, אני מרגיש חלק מסיפור מתח כשאני נמצא סביבו, כאילו כל שניה אמורה לצוץ מן דמות מפחידה מהשיחים הירוקים/שחורים שתוחמים את היער ואותה הדמות תאיים לחטוף אותי, אך אצליח לברוח בסוף.

בלילות, אם מקשיבים היטב, ניתן לשמוע את יללות הזאבים שנמצאים בקרחת היער ביחד עם חיות משונות ומוזרות. ביום, לא מפחיד להסתובב ביער האימה, למרות שצריך להיזהר מהחיות הטורפות שנמצאות שם. אך בלילה זה כבר סיפור אחר, לא מומלץ בכלל להיכנס לשם. סבא שלי סיפר לי, שכשהוא היה צעיר, הוא ועוד שלושה חברים שלו, נכנסו ליער בליל כל הקדושים.

הוא סיפר לי שבהתחלה הייתה דממה, אף חיה לא צייצה, אך לפתע חבר של סבי התחיל לצרוח בכאב. התברר שרגלו נתפסה באחת מהמלכודות השונות שהיו שם כדי לצוד חיות. לאחר הצעקה של החבר של סבי, התחילה סדרת יללות זאבים ארוכות, הם גברו וגברו לכיוונם, חבר אחד ברח ואילו סבי נשאר לעזור לחבר שרגלו נתפסה במלכודת.

הוא שיחרר אותו והרים אותו על גבו. בדרכו החוצה מן היער, להקת זאבים מעוררת יראה חסמה את דרכם. הוא סיפר לי שהעיניים שלהם זרחו ובלטו, הלהקה נשארה עומדת במקום כמה שניות, בהתה בהם ולאחר מכן הסתלקה. עד עכשיו סבי לא מצליח להסביר למה הלהקה הסתלקה משם ואפילו לא שרטה אותם, כנראה היה להם מזל, המון מזל.

כבר נקשתי שלוש נקישות בדלת אך סבא לא עונה. בדרך כלל הוא לא יוצא מחוץ לבית, העוזרת שלו מבצעת לו את הקניות ואם הוא יוצא אז זה בבקרים וכמובן, רק עם ליווי העוזרת. קיוויתי שלא קרה שום דבר, ונזכרתי שהוא תמיד משאיר מפתח למקרה חירום תחת עציץ האלוורה שיש לו בכניסה. סובבתי את המפתח במנעול ודלת הבית נפתחה, דממה שררה את הבית.

"סבא?" שאלתי בקול רם, אך אף אחד לא ענה.

לפתע זיהיתי את ראשו מבצבץ מהכורסה שישב עליה מול האח היפה והבוערת. כשהתקרבתי אליו עיניו התמקדו באח, ובמבטו היה ניתן לראות שהוא חושב על משהו, היה לו מבט מתגעגע. דמעה נזלה מעיניו.

"סבא, מה קרה?", שאלתי.

"הגעגועים הורגים אותי, אני מתגעגע אליו המון" דיבר סוף סוף, ישר הבנתי שהוא מדבר על אבא שלי, שהיה מבקר אותו המון, על אף העובדה שהוא לא בנו.

"סבא, גם אני מתגעגע אליו המון, אתה לא מבין עד כמה. אני בטוח שהוא יבוא לבקר, הוא לא נטש אותך", אמרתי לו.

"דניאל, כבר שנה עברה ולא שמענו ממנו כלום, שום דבר. מעניין מי זאת הבחורה הזאת שכל כך הייתה חשובה לאביך שככה נטש אותנו. זה בכלל לא מתאים לו, אני מכיר אותו. והוא לא סיפר לי על אף בחורה במשך כל הזמן הזה. משהו לא מסתדר לי כל כך. אתה יודע, למרות הבדל הגילאים הגדול בינינו, אביך היה החבר הכי טוב שלי, והוא סיפר לי הכל, לא הסתיר דבר. משהו פשוט לא מסתדר כאן".

מיהרתי לעבור נושא ועניתי לו: "סבא, רוצה שאכין לך תה? אתה נראה די תשוש."

"כן דניאל, תודה רבה", ענה וחיוך עלה בפניו.

בזמן שסבי שתה את התה, התחלתי לספר לו על הבחור החדש שאמי הביאה לבית, קלייב ג'ונסון.

"אתמול אמא הביאה מישהו חדש לבית, גבר, אתה יודע", התחלתי לספר.

"מה איתו"? סבא מיהר לשאול.

"תפסתי אותם באמצע הלילה, הוא נשאר לישון בבית ובבוקר הוא הכין ארוחת בוקר מרשימה. אבל לא יודע, הוא בכלל לא מוצא חן בעיניי. יש לו משהו חשוד בעיניים, הוא נראה די זדוני", אמרתי לו.

"אני מבין. תשמע דניאל, תיתן לו ניסיון, לאמא שלך מזמן לא היה גבר תומך, היא צריכה מישהו שיהיה לצידה", ניסה לרכך אותי סבא.

"כן, אבל למה דווקא הוא? יש עוד גברים ואני בטוח שטובים ממנו", שבתי לענות לו.

"אתה מכיר אותו בכלל? אתה לא יכול לשפוט אדם רק על פי מראהו, תיתן לו ניסיון, אם באמת משהו מפריע ספר לאמא שלך. היא לא יכולה להיות בודדה לנצח". הוא צודק, אחרי הנטישה של אבי, אמא באמת צריכה מישהו.

"איך קוראים לו אגב?" הסתקרן סבי, "קלייב ג'ונסון", עניתי.

"ג'ונסון? באמת? אני מכיר אדם ששם משפחתו ג'ונסון, וההיכרות שלי איתו לא הייתה טובה, בכלל לא טובה. אם אמרת ג'ונסון, אני ממליץ לך לבחון אותו", אמר סבי שהצליח לגמרי לגרום לי לבלבול.

"לבחון אותו? מה זאת אומרת"? שאלתי,

"שים עליו עין, דניאל. אם אתה מבחין בדבר חשוד, פנה אליי מיד", אמר סבא.

"האמת, שכן היה בו משהו חשוד, צבע עיניו התחלף מכחול לסגול", תיארתי לסבא את שראיתי.

"דניאל, תיזהר. משפחת ג'ונסון שבפלורנס די ערמומית, לא יודע מה בדיוק הסיפור איתם, אבל ממליץ לך לפקוח עין עליו", ביקש סבא והבטחתי לו שאעדכן אותו בכל דבר חשוד שיהיה.

לאחר כמה דקות סבי קם מהכורסה שעליו, ישב ופנה לכיוון השידה ופתח את המגירה האחרונה. הוא התכופף, וראיתי שהיה לו קשה. "סבא, צריך עזרה"? שאלתי, אך הוא לא ענה.

"הנה זה", סבא מייק החזיק קופסא מפוארת,

"בוא דניאל" אמר לי, ותוך שניות התייצבתי ליד השידה. הוא הניח את הקופסא על השידה וניקה עם ידו את האבק שכיסה את הקופסא. הוא פתח אותה, ובתוכה הסתתר מפתח מזהב. סבי פתח את כף ידי, הכניס את המפתח לתוכה, וסגר אותה תוך כדי שהוא מחזיק לי את היד.

"זה הזמן לחשוף את הקלפים. המפתח הזה הוא התשובה לכל השאלות. בבוא היום אתה עוד תדע מה לעשות איתו. כמו שאמרתי לך, אביך סיפר לי הכל. ואכן אפשר לסמוך עלייך דניאל שלא סיפרת לי, לסבך, את מה שהוא אמר לכם לא לומר", אמר לי סבא.

"סבא, על מה אתה מדבר"? עשיתי את עצמי לא יודע,

"את היותו ערפד", ענה סבא. כששאמר את המילה הזאת חלחלה עלתה בי.

"הוא אמר לנו לא לספר לאף אחד סבא", גיליתי לו.

"עשית נכון, ולכן אני יכול לסמוך עלייך, תשמור על המפתח הזה דניאל, אסור לך לאבד אותו ובטח שלא לספר לאף אחד עליו. מעכשיו הוא שלך, והמקום שהוא יפתח גם יהיה שלך בבוא היום" אמר, וכמעט התפוצצתי מהתרגשות וסקרנות.

"אתה לא יכול להשאיר אותי מוצף סימני שאלה ככה, בבקשה תספר לי עוד."

"דניאל, מבטיח לך. כל דבר יבוא בזמן. עכשיו, תחזור לבית." אמר.

"דרך אגב, תחזיר את המפתח לעציץ!" צעק לי כשעמדתי לעזוב.

כשהגעתי הביתה, הנחתי את האופניים מחוץ לבית. משום מה הבית נראה לי שונה. כשנכנסתי ראיתי את אמי, אורזת חפצים בקופסות קרטון כשסביבה עוד עשרות כאלה.

"אמא, מה זה?" שאלתי,

"אנחנו עוברים דירה. אנחנו נגור עם קלייב", היא אמרה בשמחה.