>> קראו את הפרק השני לפני שאתם קוראים את הפרק השלישי.

"מה?!" שאלתי בתדהמה, "אנחנו לא הולכים לעבור דירה אימא! אין מצב!" כעסתי, אך היא הייתה בשלה. המשיכה לארוז את החפצים כאילו אני לא מדבר אליה.

"אתה יכול להביא לי בבקשה את אלבומי התמונות? הם בארון שבחדר שלי, מעל ה... אתה יודע איפה".

"אימא, אולי לא שמת לב אבל אני מדבר אלייך!", צעקתי.

"דניאל, אנחנו עוברים וזו החלטה סופית. קלייב הוא בחור מקסים! באמת שממזמן לא פגשתי בחור כמוהו. ג'נטלמן, אדיב. אתמול כשיצאנו לשדרה בזמן שהיית אצל סבך הוא הביא לי שרשרת מדהימה, תראה ענדתי אותה על צווארי", אמרה אמא.

"את באמת הולכת לגור אצל הבחור שהכרת שלשום?" אמרתי, אך ידעתי שהיא לא תקשיב לי.

"בחור שהכרתי שלשום? אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו כבר נצח. אתה חייב להכיר אותו עוד יותר, באמת שתשנה את דעתך כלפיו", היא נימקה. 

"אימא, אנחנו לא עושים את זה. אנחנו נשארים בבית. אם קלייב ירצה הוא יעבור אלינו, לא אנחנו אליו", אמרתי והמשכתי באותה הנשימה: "דרך אגב, איפה הוא בכלל?"

"הלך לעשות קניות. הוא החליט לבשל לי היום, אצלו בבית", אמרה בהתרגשות. ממש כמו ילדה בת 16.

"אני לא עובר לגור אצלו", אמרתי בהחלטיות.

"אז לאן תלך? כבר מכרנו את הבית", היא אמרה לי ונשמתי נעתקה. 

"איך הספקת למכור את הבית? רק אתמול החלטת למכור אותו!", צרחתי. 

"אתה לא מבין! בעידן האינטרנט חוטפים הכל. הצעתי את הבית למכירה ואחרי שלוש שעות פנו אליי, כמובן שהסכמתי מיד. לא ידעתי שהאזור שלנו מבוקש כל כך", היא ענתה בשלווה.

"אני לא עובר אליו!" חזרתי שוב,

"אז לאן תלך?"

"אגור אז עם סבא, אני בטוח שהוא ישמח שאני אגור איתו".

"אז תלך לגור עם סבא שלך, לי זה לא כל כך מפריע." אמרה,

"אימא, אני לא יודע מה בדיוק קרה לך. אבל מאז שקלייב הזה נמצא פה, הוא לא עושה לך כל כך טוב. לא מתאים לך בכלל לעשות צעדים פזיזים כאלה, את הרי תמיד היית מחושבת", פניתי אלייה בניסיון להבנה.

כמובן שזה יקרה. בדיוק כשאמרתי את זה קלייב נכנס לבית, ואני בטוח שהוא שמע לפחות חצי מדברי.

"היי מתוקה", נשק לאמי בשפתיים וחלחלה עלתה בי. "יש בעיה?" שאל כאילו אינו יודע דבר ממה שקרה כאן.

"בטח שיש בעיה. עכשיו תזוז", אמרתי לו, לקחתי את התיק שלי מהכניסה ויצאתי מהבית לכיוון סבי.

מה עובר עליה? אני שואל את עצמי כשאני רוכב על האופניים,  אך תשובה ברורה אני לא מצליח למצוא. ממתי היא, אימא שלי, עושה צעדים פזיזים כאלה? למכור את הבית בלי להתייעץ איתי? לגור עם אדם שהיא הכירה לפני שלושה ימים? אולי הוא איזה פסיכופט או משהו דומה לזה? או שאולי אני סתם מגזים, וייתכן שהיא באמת מצאה את אהבת חייה השנייה? מרוב שאלות, מצאתי את עצמי מבולבל כל כך שנתקעתי בעמוד ונפלתי מהאופניים על המדרכה. הסתכלתי על הברך שלי, כולה הייתה מרוחה דם.

"היי ילד! אתה לא רואה לאן אתה הולך?! תיזהר!" אמרה לי נערה יפה שיצאה מהבלוק הישן שבו היא גרה.

"אה..לא ראיתי את העמוד..ו.." התחלתי לגמגם.

"טוב," הסתכלה הנערה על הפצע ואז אמרה, "תחכה פה ואל תלך לשום מקום. שנייה אני הולכת לבית כדי להביא תחבושת. אני חוזרת על זה: אל תתרחק!"

"אל תדאגי, אני מחכה לך פה." הבניין שבו גרה אותה נערה, היה די ישן וקירותיו די התקלפו. זה מצב רוב הבתים בעיר הישנה, כולם זקוקים לשיפוץ בדחיפות. לא כדאי להם לחוות רעידת אדמה, שלפי התחזיות אמורה להגיע בשנים הקרובות. לאחר כמה דקות חזרה הנערה עם תיק עזרה ראשונה והתחילה למרוח עליי כל מיני חומרים מוזרים על הפצע, וחבשה אותי בבד גדול שגרם לי להרגיש כמו פצוע מלחמה.

"היי, בסך הכל נפלתי מהאופניים! לא צריך את כל התחבושות האלה."

"הנה, סיימתי." אמרה, וחייכה כאשר קשרה את הקשר האחרון בתחבושת.

"תוריד את זה רק מחר לפני שאתה מתקלח, אוקי? ותיזהר לא לפתוח את הפצע שלא יזדהם לך!"

ממתי יש אנשים כאלה טובים בפלורנס? ממתי יש אנשים טובים כאלה בכלל? אני בטוח שאם הייתי רואה אדם שנופל מהאופניים לא הייתי עושה דבר חוץ מלבהות בו ברחמים. סבא שלי מספר שפעם כולם היו עוזרים אחד לשני והייתה אחווה בין אדם לאדם, אך היום לאף אדם לא אכפת אלא מעצמו.

"תודה רבה..אהה, איך קוראים לך?"

"בת'." אמרה במתיקות,

"תודה רבה בת', מקווה לראות אותך שוב בסביבה." אמרתי ולקחתי את האופניים אך הפעם לא רכבתי עליהם אלא רק סחבתי אותם לכיוון בית סבי, שלמזלי המרחק לא היה רחוק כל כך.

כשאני הולך צולע והאופניים בידי אני מצליח לראות את גג ביתו של סבא מבין הבתים השכנים לו. סוף סוף הגעתי. הנחתי את האופנים בחצר ונקשתי שלוש נקישות. אף אחד לא ענה.

"סבא, אתה בבית? סנדי את כאן?" שאלתי כמה פעמים אך אף אחד לא ענה. המפתח שהנחתי אתמול מתחת לעציץ איננו, ודאגות התחילו לרוץ לי בראש.

"סבא! זה אני, דניאל, תפתח לי!" קראתי שוב, אך אף אחד לא ענה. אני מנסה לחייג לבית, לטלפון הסלולרי אך הוא לא עונה.

"סבא, אתה שם?!" צעקתי קריאה אחרונה לפני שאני מבצע מעשה פזיז. לא ייתכן שהוא יצא מחוץ לבית לבדו, הוא לא יכול גם, מצבו הבריאותי לא מאפשר לו. אין ברירה, אני חייב לפרוץ לבית. בחצר בית סבי ראיתי מוט ברזל מונח על העשבים. הרמתי אותו בחשאיות והלכתי לחצר האחורית. סיבוב לאחור לראות שאף אחד לא בוהה בי וכבר חלון הזכוכית היה שבור.

"מישהו כאן?" שאלתי אחרי שקפצתי מהחלון בתקווה לשמוע קול של מישהו. בדקתי בסלון, במטבח אך הוא לא נמצא שם. דממה שררה את הבית. לפני שאני יוצא סופית מהבית ומתקשר למשטרה נכנסתי לחדרו של סבי, אך אף אחד לא נמצא שם. רגע לפני שאני יוצא מהחדר אני שומע רעש. אני חוזר לחדר.

הרעשים באים מכיוון ארון הבגדים שלו. בדרך כלל עכברים רובצים את הבית של סבא, בכל זאת הוא גר בעיר הישנה. אני פותח את הארון ולתוך ידי נופל סבי כשהוא חצי מעולף, קשור בידיים ובפה וחבטה מדממת בראשו. מה לעשות? נבהלתי.

ללא חשיבה התרתי את החבלים שליפפו לו את הידיים ואת הבד סביב פניו. הוא נשם בכבדות. לקחתי את שפורפרת הטלפון והזמנתי אמבולנס כאשר אני מוודא שסבי עדיין נושם ונמצא איתי. הייתי בפאניקה נוראית, לא ידעתי מה לעשות. התקרבתי אליו.

"סבא?! תאמר משהו, בבקשה." התחננתי אליו, אך הוא לא ענה. דיברתי שוב ושמעתי אותו ממלמל בכבדות משהו.

"המפתח שנתתי לך אמש.." אמר, נשם בכבדות ואז המשיך, "הוא המפתח למרתף הסודי, תפתח אותו ותבין הכל." בקושי הקשבתי לו, הייתי בהיסטריה.

"מי עשה לך את זה?!" אמרתי אך הוא לא ענה.

"סבא תענה לי!" התחננתי כאשר הדמעות שוטפות את פני אך הוא לא ענה.

עיניו נדמו. זה היה עניין של כמה שניות עד שדופק ליבו לא נשמע.