במאי האחרון, הוסיף ארגון הבריאות העולמי הפרעה חדשה תחת התמכרויות ושימושים כפייתים בשם "הפרעת גיימינג", שלמעשה מגדירה שימוש כפייתי וממושך במשחקי וידיאו, שגורר אחריו השלכות אישיות, חברתיות ואקדמיות למשך לפחות שנה. "בגיל שלך היינו משחקים בחוץ כל היום", "בגילך הדבר האחרון שהיינו רוצים זה להישאר בבית"; משפטים אלו, קרוב לוודאי כי שבים ונאמרים בכל בית על ידי ההורים בו הילדים או בני הנוער מכורים למסכים ולמשחקי מחשב. האם "התמכרות לגיימינג" היא בכלל דבר אמיתי בת-קיימא או אספקלריה למציאות העגומה שנראה כי רובנו מעדיפים להתכחש לקיומה?

עוד בערוץ הדיגיטל של פרוגי:

• מתפתחת: AOC משיקה מסך גיימינג נוסף
• החגיגה נגמרת: הסוף לחשבונות המשותפים בנטפליקס
• אין לאן לברוח: האמת מאחורי הפרסומות המותאמות אישית

התמכרות זו התמכרות, אין עוררין על כך, אך האם התמכרות לסמים ואלכוהול לדוגמה, שוות משקל להתמכרות למשחקי מחשב? האם יש להשוות ביניהן? הרי בשתיהן יש את המוטיב האסקפיסטי הטהור ושתיהן גורמות להפרעות בשגרת היום-יום בתחומי החיים השונים אך האם בכל זאת הדבר בר השוואה? אנחנו, בני הנוער, נמצאים באחד מן השלבים המבלבלים ביותר בחיינו. המחשבות על מי אני, מה אני, לאן אני שייך,לאן לבי נוטה, אלו שאלות שתוקפות כל אחד ואחת מאיתנו. מצפים מאיתנו להצליח, להתקבל ולהשתלב בחברה, לעקוב אחר מסלולים סלולים מראש, להתנהג בדרך מסוימת, אז שלא נמצא נחמה בדבר האחד הנטול משיפוטיות וציפיות, בו למשך זמן מה אנחנו פשוט יכולים להיות בני נוער? אין זו כאן חתירה ויציאה נוספת נגד הביקורת על בני הנוער אלא קריאה לעזרה.

נכון, יש חיים מעבר למסך, אך אילו מן חיים אלו בדיוק? קל לשים אצבע מאשימה על בני נוער, על כמה שהם ריקים מתוכן, חסרי נימוס וכבוד הדדי, אך מאיפה דפוס המחשבה הזו חלחל בצורה כל כך אבסולוטית לציבור? האין בני נוער שמתנדבים? אין בני נוער שמבלים את שעות אחר הצהריים שלהם במסגרות התנדבותיות נטולות רווח אישי? אם ללכת לפי התקשורת והדעה הרווחת כיום אז כנראה שאין. אם נלך לפי המצב בשטח אז התשובה היא שכן ומספרם לא קטן.

© צילום מסך מיוטיוב

אין בפי מילות הצטדקות כי בכל זאת הרוב המוחלט של בני הנוער אינו מכור למסכים וכיוצא בזאת, גם למשחקי מחשב, אך האם הדבר מצדיק את גנותם כחולי נפש? הדבר אף אירוני כי האשמה הולכת לקורבנות בעוד שאם נלך צעד אחד אחורה, נדע כי אותם ילדים ובני נוער הינם האחרונים להאשים. אם אותם ילדים ירימו את עיניהם מהמסכים ויתנו הזדמנות אמיתית וכנה ל"עולם האמיתי", איזה עולם הם יראו? עולם מלא בשנאת חינם? אלימות חסרת מעצורים? השמצות? שחיתויות? אם כך הדבר, מדוע וירצו לעשות כן? בסופו של יום, המראות האלו הם הגוף העיקרי אשר מחנך אותנו. אם כך, נשאלת השאלה מדוע לצאת ולהתמודד עם העולם האמיתי, כשיש עולם שלם, אליו אפשר לברוח, להתנתק, ולהתחנך דרכו?

"לצאת ולבלות עם חברים", עצה שעל פניו נראית בסיסית שכל כך קל להגיד אלא למעשה כרוכה בכל כך הרבה. נכון הורים יקרים, אפשר לצאת ולבלות עם חברים, אך מה אם אין כאלו? אני מזמין את כולכם לצאת לעולם האמיתי שלנו. דימוי גוף נמוך, שיפוטיות עד אין קץ, חוסר ביטחון, כל אלו עוברים במוחו של כל אחד ואחד מאיתנו ובגלל מי? רק בגללכם. איך אוכל למצוא חברים אם איני בטוח כי הייתי רוצה להיות חבר של עצמי מהסיבה הפשוטה כי איני עומד בקריטריונים הנוקשים של החברה שלנו? אם אני לא מקבל את עצמי, למה שאחרים כן? אז בשביל מה להילחם, להיאבק בחולשות הפנימיות, אם אפשר לשבת זקוף מול המסך, לדבר עם אנשים באופן מקוון, באופן נטול עימותים פרונטליים, מבלי שאצטרך לחשוש כי איני עומד ב"תנאי הקבלה" של האחר? של עצמי?

"שמן? הרי אין מקומך בחברה", "אשכנזי? הלוא אתה מתנשא", "מהפריפריה? עדיף לשמור ממך מרחק". אותן אקסיומות, סטריאוטיפים עכורים משורשם הרווחים בחברה שלנו שמנחים אותנו, מאלצות את רובנו לברוח. פשוט לברוח. נכון, אנחנו הוא דור העתיד, אנחנו למעשה הפנים של עשרות השנים הבאות, אז בבקשה מכם, תעזרו לנו. תעזרו לנו להתמודד עם השסעים הרבים גם בחברת בני הנוער. וכעת, האם בכל זאת, לאחר מבט עמוק על הלך הרוח כיום, ניתן להאשים את אותם בני נוער בלא פחות מלקות נפשית, על כך שהם בורחים מהעולם שאתם, אותם הקוראים לגנותנו, יצרתם?

© צילום: adobe stock