>> לפני שמתחילים, קראו את הפרק השלישי

הבחור החסון שאת החפירה בידו מתחיל לכסות את הבור שבו נמצא קברו של סבי. כל גרגר חול שנזרק מהאת הוא כמו סכין שדוקרת אותי בלב מספר רב של פעמים.

תחושה קרירה ואפלה אפפה את בית הקברות. הרוח הזועפת הזיזה את העלים לכל הכיוונים ואת הכובעים השחורים והמכובדים של הנשים. בני משפחה מצומצמים נכחו בהלוויה ורובם בכו.

איפה הייתם כשהוא היה צריך אתכם? חשבתי כלפי האנשים שסבי העריך במשך השנים אך הפנו לו את גבם כשהיה צריך אותם. עכשיו כשהוא עוזב את העולם אתם נזכרים לבוא? אני מקווה שלפחות זה שבאתם לכאן, לכבד אותו ברגעו האחרון ימחל על כך. סבא יקר, אני לא מאמין שהיום אני צריך לומר לך שלום. להיפרד ממך לעולמי עד. אמרתי זאת לעצמי כאשר אני מביט בארון הקבורה שלו אך בדיוק נאומה של אמי קטע את מחשבותיי.

"מייק, אבי היקר. היום זה היום שהאדמה והשמיים יפרידו בינינו לעד. היום הוא היום העצוב ביותר בחיי, היום שבו אפרד ממך", אמרה וניגבה את הדמעה ששהתה זמן רב בלחי שלה.

"אני מודעת לכך שבשנים האחרונות היחסים בינינו לא היו טובים. רבנו, הסתכסכנו על דברים רבים וטענת שאני כבר לא הבת הקטנה שהייתה לך פעם. הבת הדואגת, התומכת והאוהבת שנעלמה לך ממש בין רגע. אבא יקר, אתה לא יכול לתאר לך היום כמה אני מצטערת על כך".

"יום יום אצטער ואבכה על כך שנטשתי אותך, בתך היחידה. על זה שלא הייתי איתך בזמנים קשים, שהקשתי לך את החיים והמצאתי אלפי תירוצים רק כדי לא להיות איתך. אני מצטערת אבא. אני מצטערת. מקווה שמתי שהוא, איפה שאתה נמצא שם למעלה תמצא לנכון לסלוח לי. אוהבת אותך מאוד, הלן בתך".

אמרה זאת וגלי הדמעות שאגרה במשך כל הנאום פרצו ברגע. ידיו הארוכות והחסונות של קלייב חיבקו אותה והיא בכתה עליהן. הוא לא באמת מבין מה עובר עלייה עכשיו, לא הוא זה שסבל וראה את כל הסכסוכים בין סבא ואימא שלי. את החפירה קטע את מחשבותיי כאשר שמתי לב שכול בור הקבר כוסה.

סבא, מתת לי בידיים ועכשיו לא אוכל לראות אותך יותר, שכבת האדמה העבה מפרידה בינינו. בחיים לא אוכל עוד לראות אותך, לשאול לשלומך ולדבר איתך. מי עשה לך את זה?והכי חשוב, למה? תהיתי לעצמי, אך כנראה תשובה לא אוכל לקבל בזמן הקרוב. ראיתי את צמד השוטרים שאחראים על המקרה  של סבא שלי מסתובבים בכניסת בית הקברות.

במי הם חושדים? אולי הם חושדים בי? אולי זאת בכלל המטפלת, סנדי, עשתה לו את זה? מרוב מחשבות והרהורים לא שמתי לב שכולם כבר בדרכם ליציאה. משאירים את סבי פה, בחשכה, לבד. אימא בכלל לא שמה לב שאני לא איתה, היא רק חיבקה את קלייב והמשיכה לצעוד לכיוון היציאה כאשר היא נרכנת עליו.

אני משקיף על הקברים האחרים שנמצאים הרחק מאיפה שאני נמצא, באזור החלקה הישנה. מרחוק, אני מצליח לראות משהו יוצא מהשיחים. חיה לבנה ויפה, זאב. הוא מסתובב ליד קבר אחד, גדול משאר הקברים שנמצאים שם. הוא עומד ליד הקבר ומתחיל ליילל ארוכות.

הזאב מניח את ראשו על הקבר לכמה דקות ואז עוזב את המקום ביללה קצרה. אני מצליח לראות משהו שלא היה מונח לפני על הקבר. בצורה של ספר ובצבע לבן-בז'. כאשר אף אדם לא נמצא כבר בקרבת המקום אני צועד לכיוון הקבר.

חשכה מתחילה לאפוף את בית הקברות, אך עדיין אני מצליח לראות לאן אני הולך בזכות אור הירח המלא. אני מגיע לקבר אך לא מצליח לראות מה כתוב עליו. אני מאיר עליו באמצעות הפלאפון שלי ושם המת נגלה לעיניי.

"מייקל ג'ונסון". ג'ונסון זה מוכר לי, אמרתי בציניות כי ברור שהוא מוכר לי. האם יש לו קשר לקלייב? בן הזוג שחשדותיי כלפיו מתגברות בזה הרגע? אני לא יודע, אבל אני לגמרי מבולבל. שנת הפטירה שלו היא ב1962, לפני 50 שנה כמעט.

אני מרים את הספר הלבן שהיה שכוב באמצע הקבר ופותח אותו. דבר לא היה כתוב על הכריכה לכן מאוד סיקרן אותי לראות מה כתוב שם. הדפים מאוד ישנים, צהבהבים ומעלים ריח של דפים ישנים לעומת העטיפה שנראית די חדשה ונקייה.

זה היה יומן. היומן נכתב בדיו נוצה ובכל עמוד מפורטים דברים רבים. אני מתחיל לקרוא כמה מילים מהעמוד הראשון כשמשהו יוצא מהשיחים. זה היה הזאב הלבן שראיתי קודם לכן, בלי להסס בכלל אני משליח את היומן על האדמה ומתחיל לרוץ.

הזאב מיילל מאחוריי ורודף אחרי, אני רץ בכל הכוח שאני רק יכול בפיתולים סביב הקברים הישנים על מנת לבלבל אותו. מנסה רק לברוח מהזאב המאיים הזה. הזאב מצליח לעקוף אותי מאחד הקברים ובא לעברי.

אני עוצר. ליבי דופק בחזקה. הוא מילל יללה ארוכה ואז מסתכל עליי. פותח את עיניו בחזקה ואפשר להבחין שצבעם משתנה לירוק זוהר. נבהלתי והתחלתי להזיע. הוא פותח את פיו המפחיד שאני בטוח שהולך לנשוך אותי אך הוא מסתלק משם במהירות. למרות שזה לא מכובד ישבתי על אחד הקברים, מתנשף, מפוחד ומזיע.

עדיין בהלם ומפוחד ממה קרה ומסתכל מאחוריי לבדוק אם הזאב עדיין נמצא בקרבת מקום. לאחר שנרגעתי קמתי וצעדתי לכיוון הקבר הטרי של סבי. אמרתי לו שלום, הנחתי אבן על הקבר ובצעדים קטנים ותמיד מסתכל לאחור הלכתי לכיוון היציאה.

יום קודם

הודעתי לאימא שלי על מה שקרה. כשהיא מבוהלת היא מתייצבת בבית לאחר 10 דקות. אחריה בהפרש של דקות אחדות מגיעים צוות האמבולנס.

"מה קורה איתו?" אמרה אמי מודאגת כאשר צוות האמבולנס מנסה להנשים את סבי.

"אנחנו מנסים הכול, אך סיכויים קלושים שהוא ישרוד את זה", אמר הפרמדיק ולאחר מכן המשיך, "תביני, הוא זקן מדי. החתכים בראשו עמוקים ולצערי הרב, באנו מאוחר מידי".

כשהיא מיואשת ואבודה היא יושבת על הספה ומכסה את פניה עם ידיה וניתן לשמוע את קול הבכי הנמוך שאט אט מתעצם. אני בא ויושב איתה יחדיו בספה ומחבק אותה.

הפרמדיקים מכסים את סבי בניילון הלבן ומרימים אותו לכיוון האמבולנס.

"אני יוצא החוצה, קשה לי להשאר פה", אמרתי לאמי באוזן ויצאתי מהבית כשמול עיני ניצב האמבולנס שאני יודע שסבי המת בתוכו. אני בדרכי ליער האימה, אני יודע בוודאות שאף אחד לא נמצא שם ואוכל לחשוב לבד על כל מה שקרה היום. סלע אבן גדולה נגלת אל מול עיניי כאשר הגעתי ליער. ישבתי עליה והתחלתי לבכות ולחשוב. הוצאתי את המפתח הזהוב שהיה בכיסי והתבוננתי עליו.

למה סבא הביא לי את המפתח הזה? בשביל מה? תהיתי. דמעה מעיניי האדומות כבר ניגבה את המפתח. מרתף סודי, איזה מרתף? מה סודי בו כל כך שהוא לא סיפר לי עליו לפני? איפה יכול להיות לו חדר סודי? בודאי שעכשיו, שאימי בבית של סבא אני לא יכול לבצע חיפושים, אבל בערב אחזור, כאשר רק סנדי תהיה שם.

ממילא היא מתכוונת לעזוב, אין לה מה לחפש כאן יותר. הגעתי לבית שלי אחרי שהייה ממושכת ביער. עדיין לא התרגלתי לעשרות הקרטונים המציפים את הבית ולעובדה שאנחנו הולכים לעזוב את הבית. התקלחתי במים קרים כדי להתרענן והלכתי לחדרי ונחתי ישר במיטתי לשנת צהריים ארוכה.

כשהתעוררתי כבר היה חושך בחדר. אימא לא הייתה בבית. מה שהעיר אותי היה הסקרנות לבדוק מה המפתח הזה פותח. שטפתי פנים, נעלתי נעליים נעלתי את הבית ועם האופניים הייתי בדרכי לבית של סבא.

ידי באה לנקוש בדלת הבית כאשר אני קולט שאין צורך לנקוש בכלל. הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי. האח הייתה בוערת. "יש כאן מישהו?" שאלה סנדי,

"כן זה אני, דניאל", אמרתי והלכתי לחדרה של סנדי. היא בדיוק סיימה לארוז את המזוודה שלה.

"היי דניאל, איך אתה מרגיש"? שאלה אותי סנדי כאשר הגעתי לחדר.

"עדיין מעכל את הדברים, אבל מאמין שיהיה בסדר".

"לפני שעה המשטרה חקרה אותי בנוגע למקרה. יצאתי לא אשמה".

"כמובן שלא תהיי אשמה. את אישה טובה". לאחר שאמרתי לה את זה היא חייכה בצניעות, סגרה את הריצ'רץ' של המזוודה ולאחר מכן אמרה לי, "סבך היה אדם טוב, לא הגיע לו למות. אני לא יודעת מי עשה לו את זה, אבל אני בטוחה שמי שעשה את זה הוא אדם רע. אני מקווה שהמשטרה תמצא את האשם ברצח. בחיים לא אשכח אותך ואת סבך. שמור על עצמך", היא אמרה ונישקה את ראשי.

"ביי דניאל, מקווה שנתראה בעתיד", סנדי לקחה את מזוודתה ויצאה מהחדר. לאחר כמה שניות חריקת דלת הבית נשמעה ומכאן הבנתי שהיא כבר לא נמצאת יותר בבית.

היה קר בחדר, אז הלכתי לאח על מנת להתחמם קצת. ישבתי בכורסה של סבי והתבוננתי באח היפה והבוערת. לאחר שהתחממתי קמתי על מנת למצוא חללים חלולים בבית. נקשתי בקיר, אך דבר לא נשמע. הרמתי את השטיח. אך שום דלת לחדר סודי לא הייתה שם. הזזתי את התמונות, וילונות ועוד דברים נוספים אך שום דלת לחדר סודית לא נגלתה לעיניי.

הלכתי לחדרו של סבי, שם אני מצאתי אותו גוסס, כבול בתוך הארון, חסר אונים. הסתכלתי על הארון שסימל לי מוות וללא היסוס בעטתי בו בחוזקה מרוב כעס ועצבים. דלת הארון נפתחה. הארון היה ריק מבגדים או מחפצים אחרים, מישהו הספיק לרוקן אותו. הארון היה סדוק וישן. בצד ימין של הארון הצלחתי להבחין במין חור כזה. זה היה מנעול. מפתח פותח מנעול. הוצאתי את המפתח מהכיס אך המפתח לא נכנס למנעול. ניסתי להפוך את המפתח והמפתח נכנס למנעול. אני מחזיק אצבעות בליבי שהמפתח יסתובב. המפתח לא מסתובב. ניסתי פעם נוספת, אך הוא לא הסתובב. פעם אחרונה והייתה התאמה בין המפתח למנעול. הדלת נפתחה. הדלת פתחה חדר קטן וחשוך. מי היה מאמין שסבי היה אדם בעל סודות כאלה. נכנסתי לחדר. באמצע החדר היה שולחן כתיבה קטן, על שולחן הכתיבה היה מונח פנס שאורו החלש האיר את השולחן. היו ספרים רבים על השולחן. התקרבתי והצלחתי להבחין מבין כל הספרים העבים בפתק קטן שעליו היה רשום, "ברכותיי דניאל, הגעת לחדר הסודי."

 

אוקי, אני בחדר הסודי. אמרתי לעצמי ולפתע הדלת, כלומר הארון נסגר. לחצתי על המתג על מנת להדליק את האור ואורות מעומעמים דמויי נר נדלקו והשרו אווירה מסתורית בחדר. החדר היה די צפוף, קטן ומאובק. על הספרים ועל המנורות היו כורי עכביש. קיר אחד בחדר היה גדוש בספרים, הקיר השני היה מלא בכלי נשק מוזרים, השלישי היה המרגש מכולם. בו הונחה על מרכז הקיר תמונה מצוירת של אבי וסבי. אני מביט בספרייה ובכל מיני יומנים וספרים מוזרים כמו 'ערפדים במאה ה-19", "ירח מלא" , "הודיני – לא מה שחשבתם" ועוד ספרים נוספים והזויים. אני פותח ספר אחד על ערפדים בשם "זהירות ערפדים!", ספר די מאובק שבעטיפה ישנו איור של גבו של דרקולה. התחלתי לקרוא כמה שורות מההקדמה:

 

"הם נראים כמונו, לבושים כמונו, מדברים כמונו אך ניזונים מאיתנו – הערפדים. מספיק שתא דם אחד של ערפד נמצא אצלך במערכת הדם כשאתה מת ואתה הופך לאחד היצורים המזוויעים שידעה האנושות. הממשלות מסתירות בפנינו את המידע הזה ולא רבים יודעים שהערפדים קיימים ממש מתחת לאף שלנו. כל מי שמנסה לדבר על זה נאסר ע"י הממשלה. רק אנשים מעטים יודעים על כך ומעטים הערפדים שקיימים בעולם, רובם הושמדו לפני מאה שנה ע"י פעולה יזומה של האומות המאוחדות בישיבה מיוחדת ב-1903 בבריטניה. בני האדם שהפכו לערפדים הם לא אותם בני אדם שהיו קודם. הם זדונים, נקמניים וצמאים לדם וכאשר הדם לא בר השגה הם יעשו הכול כדי להשיגו. האידיאולוגיה של הערפדים היא 'הרוג כדי לחיות'. התכונות האנושיות בערפדים כמעט ולא קיימות ונדרש מאמץ אדיר על מנת להחזיר אותם. ישנם ערפדים שנחשבים טובים בכך שהם לא הורגים בני אדם, וניזונים מבעלי חיים אך אותם ערפדים מסוג זה מעטים מאוד. הערפדים הם יצור על אנושי, כלומר יש להם תכונות על כמו: מהירות, שליטה במחשבות, המתה רק ע"י כריתת הראש או שריפה וכוח פיזי חזק במיוחד..."

זה מספיק מידע, חשבתי. באמת ישנם ערפדים בעולם? ובאמת הממשלה מסתירה אותם מאיתנו? ייתכן ואבי הוא ערפד טוב? או שהוא הפך למפלצת כזאת כמו שמתואר בספר? תחושה אפלה עלתה במקום ומהר מאוד החזרתי את הספר, כיביתי את האורות נעלתי את הדלת ויצאתי מהבית לכיוון ביתי. לא תיארתי שהחדר הסודי הוא משהו כזה.

הייתי יותר בכיוון של כסף שנמצא בתיבת אוצר אוכל דבר אחר שהוא לא ספרים או כלי נשק מסתוריים. אבל זה נשמע מעניין ומסתורי ביותר. לקחתי את האופניים מכניסת הבית והתחלתי לנסוע. במהרה המחשבה שסבי נפטר לפני כמה שעות ושהוא איננו יותר חזרה, ותחושת עצב ומועקה תקפה אותי.

מחר בצהריים תהיה ההלוויה על מנת שדודים שגרים די רחוק יוכלו להגיע. בדרך הביתה הסתכלתי על הבניין שבו בת' גרה, הנערה שעזרה לי כשנפלתי מהאופניים. בדרך כלל אני לא שם לב אליו, אבל קיוויתי שאולי ייצא לי לראות אותה שוב יוצאת מהבניין למכולת ובטעות אפול שוב מהאופניים כדי שתעזור לי. הגעתי לבית כשאני ממש עייף. ממש לא היה לי כוח לכל האנשים והאורחים שבאו לנחם אותי ואת אמי. איכשהו ניסיתי להתחמק מהם אך זה לא הצליח.

"או דניאל, אני ממש משתתפת בצערך. אני יודעת שאתה מאוד אהבת את סבך..." אמרה דודה רוז כשהיא נוגסת ביס מעוגת השוקולד. רוז ידועה כזללנית, היא אוכלת כל דבר. דודה רוז גרה בפלורנס, מרחק של חצי שעה מאיתנו. אנחנו מתארחים אצלה לעיתים קרובות, אך לעולם לא הייתה לי חיבה כלפיה או כלפי ילדיה המציקים, אפשר לומר שהיא רכלנית ומעצבנת, אין פלא שבעלה עזב אותה.

"תודה." אמרתי באי חשק. אותה שיחה התרחשה עם אורחים ודודים נוספים עד שסוף –סוף הגעתי לחדר, שם ראיתי שני ילדים קטנים מחטטים לי במגירות. הם היו מוכרים לי, אלו היו זוג התאומים של רוז.

"תעופו מכאן." אמרתי, וכנראהארשת הפנים שלי הייתה מפחידה כי הילדים הסתלקו תוך שנייה. נעלתי את הדלת, שכבתי על המיטה ופשוט ישבתי וחשבתי. רציתי לסקור את כל המחשבות שעולות לי בראש כמו שאני אוהב לעשות מידי לילה עד שהעייפות גוברת עליי ואני נרדם.

סיוט תקף אותי בלילה, אם אפשר לקרוא לזה סיוט. באותו חלום אני רואה שני גברים חסונים מחוץ למועדון מסויים וערפל חזק מטשטש אותם. שני הגברים לבושים מעיל עור שחור כאשר לכל אחד מהגברים צמודה בחורה בלונדינית ויפה בחצאיות מיני שאיתה הם צועדים לכיוון החניה.

הם מכניסים את הבחורות לרכב ונוסעים משם במהירות עצומה. לאחר מספר דקות הם נמצאים באזור חשוך, יער ככל הנראה. הם עומדים על צוק המשקיף אל תאום עמוקה ואין סופית. לפתע כשהבחורות מתחילות לחשוש ולהיבהל שני הבחורים מוציאים את ניביהם, מקרבים את הפיות שלהם לצוואר הנשים ומתחילים במשך דקות ארוכות למצוץ את כל הדם מגופן של הנערות המסכנות האלה.

כשהם מסיימים למצוץ את הדם ולא משאירים טיפה אחת בגוף, הם משליכים את אותן נערות הגוססות אל התאום. אני מזהה את אחד הבחורים, זה אבי. הוא נכנס לרכב עם הבחור השני ונוסעים כאילו דבר לא קרה. אני קם בבהלה. ייתכן שזה באמת אבא שלי? הוא הפך לייצור מגעיל ללא טיפת רגש? הוא הפך למכונת הרג בלתי ניתנת לעצירה? קשה לי לעכל את זה, זה ככל הנראה סתם חלום מגעיל.

מעניין מה איתו עכשיו, איפה הוא נמצא בעולם ומה הוא עושה ואם הוא עדיין חושב עלינו, לפחות כמו שאנחנו חושבים עליו. רעש הברז מכיוון המטבח הסיח את דעתי מההרהורים על אבא. אני קם מהמיטה ומציץ מהמסדרון למטבח. זה קלייב ששותה כוס מים גדולה. לפתע הטלפון הסלולרי שלו מצלצל והוא עונה.

"למה את מתקשרת עכשיו?! אמצע הלילה", צעק בלחישות לעבר אותה בחורה בטלפון.

"כן, אל תדאגי. אני ממזמן כאן", כאן? בבית שלנו הוא מתכוון?

"כן, הכל מוכן. מחרתיים אנחנו עוברים דירה".

"בטח שלא שכחתי אותך".

"גם אני אותך. ביי, לילה טוב", אמר זאת וניתק. ייתכן שיש לקלייב מאהבת סודית? או שאולי זאת אימא שלו בכלל? קלייב הוא איש מסתורי, אני לא יודע עליו כלום והוא ישן איתי באותו בית ואיכשהו הוא הצליח לכבוש את ליבה הקר של אמי. אני לא מבין את זה. בצעדים קטנים שבל ישמעו חזרתי לחדרי. מעניין מה החברים שלי עושים החופש. אני לא נפגשתי איתם אפילו פעם אחת הקיץ. לפי מה שהבנתי ג'ורג' בטיול עם המשפחה שלו בצרפת וסם כנראה כמוני, מסתגר בבית.

הבוקר הגיע, אמא מגהצת את השמלה והחליפה שלי לקראת ההלוויה בערב שאני כל כך רוצה כבר להיות מאחוריה.

"בוקר טוב אימא" אמרתי לה וחיבקתי אותה. היא לא ענתה, היא רק בכתה.

"אני אעזור לך". אמרתי לה,

"לא צריך. אני אסתדר", אמרה וניגבה עם החולצה שלה את הדמעות.

לא רציתי לספר לה על השיחה של קלייב אתמול עם אותה גברת מסתורית. לא בא לי להעמיס עליה יותר מידי בצורה רגשית ואולי אני סתם מגזים וזאת לא מאהבת או משהו בכיוון הזה בכלל.

עד שהערב הגיע צפיתי במרתון סרטים בטלוויזיה כדי לא לחשוב יותר מידי. וכשהערב הגיע התארגנתי, שמתי עליי את החליפה ונסענו אני, אמי וקלייב לבית הקברות. שם אני הולך להיפרד מסבי לעולמים.