כחלק מתהליכי ההסתגלות החדשים שנכפו על העולם המודרני בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, היה צורך לגשר על היעדר התקשורת הפיזית והבין-אישית באמצעות הכלים שהעידן הנוכחי סיפק לנו - הלוא הם הכלים הדיגיטליים. פגישות עבודה, לימודים מקוונים ושיחות עם משפחה וחברים, כולם עברו לפלטפורמת הזום ולמדיה נוספות דומות על מנת לענות לנו על צורך בסיסי אחד שנראה היה שכבר שבענו ממנו - הצורך בתקשורת "פנים אל פנים". 

עוד בערוץ הדיגיטל של פרוגי:

• הבית מתפרק: דרמה בבית הטיקטוקרים הגדול
• עם כל הכוכבים: סדרת רשת פארודית על סרטוני DIY
• מעומר חזן ועד קירל: מפסל את הסלבס מחימר גמיש באינסטגרם

"רק כשאתה מאבד משהו, אתה מבין עד כמה הוא היה חשוב לך". לא פעם הטלתי ספק באמרה זו וצידדתי בעמדתי כי משפט זה נהפך אייקוני רק מאחר והוא מהווה ניסוח מאולץ לחֲרָטָה על התנהגות אגואיסטית (שאגב די מאפיינת את הלך הרוח בשנים האחרונות) אך למעשה נטול בסיס רגשי וכן. בהסתכלות כללית על האופן שהמציאות הנוכחית שינתה את החברה שלנו בעל כורחה, אני מתחיל לחשוב שאולי עומד מאחוריו היגיון כלשהו. 

היעדר התקשורת הממשית טבוע בחברה הגלובלית מזה שנים רבות. הרי למה להתקשר אם אפשר לשלוח וואטסאפ?בשביל מה להיפגש אם באותה מידה אפשר שלא? הרי מה כבר יש לחדש? על מי עוד נשאר לנו לדבר שעוד לא דיברנו? כבר שנים שאנחנו רק מחפשים דרכים לכלוא את הרובד האנושי מאחורי מסך אז עד שהיקום מביא לנו את מה שאנחנו מייחלים לנו זמן רב, למה דווקא עכשיו אנחנו פתאום לוקחים צעד אחורה ומכירים בחשיבותה של התקשורת "הפרימיטיבית"?

© AdobeStock

אין אני מפנה את האשמה למשרד החינוך או למקומות התעסוקה, שכן מנסים להפיק את המירב בהתחשב בנסיבות ובזמנים בהם אנחנו חיים, אלא אני מפנה את האשמה אלינו, "דור ה-Z", "דור הטיקטוק", או איך שלא תרצו לכנות אותנו. אלו הם אנחנו שהכתבנו את העולם, אלו הם אנחנו שקבענו את כללי המשחק החדשים, לא אף אחד אחר. העולם מנסה להתאים את עצמו לקצב שאנחנו קבענו, לנורמות שאנחנו זרענו כיסודות החברה. מי מאיתנו היום לא מופתע כשהוא מקבל שיחת טלפון? כמה מאיתנו מסוגלים להקשיב ולנהל שיחה ארוכה, רצינית ועמוקה? לדור שלנו יש צדדים נפלאים ובהחלט יש לו תפקיד מרכזי בנאורות והתפתחות החברה אך בתחום האנושי יש לנו כמה דברים ללמוד.

אין אני מתחסד, תקופה ארוכה נמנעתי גם אני מאינטרקציות חברתיות אנושיות ובירכתי את העובדה שהיכולת "לתקשר" עם כל אחד נמצאת במרחק של שיחת טלפון, במרחק של הודעה קצרה, הכל כדי למנוע את המפגש הפיזי, את ההתבונונת בעיניים של השני, בנשמה האחד של השני. באופן אישי, אני רואה בקורונה יתרון אחד בולט: היא הראתה לנו את הדרך חזרה ליסודות האנושיים שלנו. הראתה לנו את הזיקה והגעגוע שהיה לנו לאינטרקציה אנושית. הנהירה ההמונית לזום הראתה לנו את הדבר שאנחנו הכי מתגעגעים אליו. אין זה הבילויים או הקניות, אלא הגעגועים האחד לשני, הגעגועים לחום ולמגע האנושי.