תמונה מביכה, פוסט על אדם או מותג, סרטון קצר. ככה בדרך כלל מתחיל השיימינג. לפעמים תוך כוונה מלאה, לפעמים כי התוכן יצא משליטה וגולשים שאינם קשורים הופכים אותו לשיימינג. "שיימינג" זו אחת המילים היותר שכיחות היום בשפה בכלל ובשפה המכוונת לעולם המקוון שלנו.  מה זה שיימינג? מתי ביקורת הופכת להיות שיימינג? האם הדיבור על שיימינג, עיקר מתוכן את היכולת לבקר אדם? תופעה? מותג? היכן נחצה הקו בין חופש ביטוי לפגיעה בשמו הטוב של אדם?

עוד בערוץ הדיגיטל של פרוגי:

• אתגר מסוכן בטיקטוק: שבירת בקבוק בירה עם סכין
• "העלתי סטורי, זיהו את המקום וחיכו לי מתחת לבית"
• טיק טוק במידות גדולות: הכוכבת שמעוררת השראה

ב-23 במאי 2015 נפל דבר בישראל. אריאל רוניס ז"ל, מנהל במשרד הפנים, התאבד לאחר שעבר מסכת של גידופים, נאצות ואיומים ברשתות החברתיות. זה קרה לאחר שאישה שהגיעה לקבל שירות בסניף האשימה אותו בגזענות וכתבה על כך פוסט בפייסבוק. רוניס, ששירת 20 שנה בשב"כ והיה פעיל מאוד במאבק נגד גזענות, לא יכול היה לשאת זאת ונטל את חייו. 

המקרה הנוראי הזה לא הכניס לחיינו את המושג שיימינג, ביוש בעברית. שכן לא היה זה  אירוע השיימינג הראשון בישראל ולצערי לבטח גם לא האחרון. אך התוצאה הטראגית, כמו גם המסר שהותיר אחריו רוניס בפוסט הפרידה בו הוא ביקש לחשוב פעמיים לפני שכותבים, הם ללא ספק קו פרשת המים בתפיסה שלנו את השיימינג והשפעתו האפשרית על הפרט והכלל.

© fotolia

להמון חסר הפנים יש כוח למרר את חייו של אדם בעקבות פוסט, תמונה או סרטון. מנגד ישנם מצבים בהם המנגנון הזה יוצר דווקא תוצאה חיובית. תנועת ה-#MeToo היא הדוגמה המוצלחת ביותר לשימוש בכח ההמונים לחשיפת עברייני מין ולמתן לגיטימציה וחיזוק לקורבנות. יש כמובן דוגמאות נוספות לעוולות צרכניות, נוכלים ואפילו פוליטיקאים שנחשפו בקלקלתם והפרסום ברשתות אילץ אותם לתת לדין וחשבון ציבורי. אסור לשכוח שביקורת, חריפה ככל שתהיה היא חשובה ולגיטימית, בטח במדינה דמוקרטית כמו שלנו.

הבעיה בשיימינג היא כשהעוצמה האכזרית הזו מופנית לא כלפי החזק והפוגע, אלא כלפי החלש. באיגוד האינטרנט הישראלי אנחנו נחשפים למאות מקרים של ילדים ומבוגרים כאחד שמוצאים את עצמם מטרה ללינץ' מקוון מצד חבריהם, מכריהם או מאנשים זרים. זה לא סוד שאירוע כזה יכול לערער את נפשו של כל אדם ולהשפיע עליהם להמשך חייו. 

לפעמים נדמה כי כל כך התרגלנו לשיח האלים והקיצוני ברשתות, שתגובות פוגעניות נראות לנו כחלק טבעי מהנוף. הנתונים שלנו מראים שלמעלה מ-70% ממקרי הבריונות ברשת מבוצעים בידי מבוגרים, רובם משכילים, שפעלו מתוך זעם ואולי אם היו עוצרים רגע לחשוב לא היו כותבים מה שכתבו. בדיוק כמו אותה אישה שהאשימה את רוניס ז"ל בגזענות וכתבה לאחר מותו כי היא מצטערת על מה שפרסמה. 

© AdobeStock

נראה כי בעולם האמיתי, הפיזי, השכלנו לגבש כללים והגבולות שברורים לנו מאוד. אבל בעולם המקוון, נטול הרסן והפיקוח, אין מנגנוני סינון והאתיקה מעורפלת. ביום המודעות לשיימינג, אותו ציינו אתמול (שבת) לזכרו רוניס, אנחנו קוראים לכל אחד מאיתנו להבין את כוחו של הביוש. שאלו את עצמכם תמיד, רגע לפני שאתם מקלידים בזעם, האם יש לכם את כל המידע להחליט? האם מישהו באמת יוצא נשכר מהתגובה שלכם? ובעיקר, איך הייתם מרגישים אם היו כותבים את אותו הדבר בדיוק עליכם. ככל הנראה תהיו זהירים יותר בקביעת עמדה כלפי אירוע המתואר בסובייקטיביות של הכותב. אני ממליצה לכל אחד ואחת לחשוב על התגובות שהשארנו אחרינו, על הפוסטים והטוקבקים ולהיזכר שמישהו קורא אותם. אנחנו לא יכולים עוד להסתתר מאחורי מקלדות. בריונות רשת עולה בחיי אדם.