לפני כשבע שנים, ענת גפני וסהר שביט, זוג חברים טובים עוד מימי החטיבה החלו לגבש יחד רעיון לדרמת מתח חדשה בהשראת סיפור הרצח של תאיר ראדה ז"ל, העדויות, התגובות והרגשות שצפו בעקבות האירוע המחריד. חמש שנים מאוחר יותר מתחילים צילומים לסדרה חדשה שעתידה לעלות ב"רשת 13" ונראה שפרט לצמד הכותבים, אנשי הפקה וקאסט השחקנים הנוצץ, אף אחד לא מודע למה שעתיד לעלות וליצור רעידת אדמה בעולם הטלוויזיה הישראלי. שנתיים מאוחר יותר, דצמבר 2020, עולה לשידור בשעות ה'פריים טיים' סדרה חדשה בשם "בלקספייס", דרמת מתח מטלטלת העוקבת אחרי חקירת אירוע ירי בבית ספר תיכון המביאה אל קדמת המסך את נושא האלימות בחברה הישראלית, בדגש על בני הנוער, צעד אחד קדימה. השאלה הנשאלת - היא האם זהו צעד אחד יותר מדי?

עוד בערוץ הדיגיטל של פרוגי:

• דרגו: לאיזה סלב יש את הטיקטוק הטוב ביותר?
• האפליקציה שכולם מדברים עליה, אבל לא כולם יכולים להצטרף
• פוליטיקלי קורקט: כך הפך הטיקטוק לזירה החמה של הפוליטיקאים

במסגרת שיתוף הפעולה בין "עלם" למחלקת הדיגיטל של "רשת 13", הופעל באתר הסדרה "בלקספייס" דף בשם "אתם לא לבד", אשר היווה מקום בו יכלו צופי הסדרה - בני נוער, צעירים, צעירות והוריהם - לפנות לסיוע ותמיכה מאנשי המקצוע של "עלם". על פי הנתונים שאספה העמותה במהלך ששת השבועות בהם שודרה הסדרה, פנו לאתר עלם דיגיטל כ-8,000 נערים, נערות והורים, ומספר הפניות לסיוע בצ'אט של עלם דיגיטל הוכפל וניכר כי חלה הקצנה בתופעות הדיכאון והחרדה בקרב בני הנוער, בעיקר סביב נושאים הקשורים לבית ולמשפחה וכי ישנה עליה במספר הדיווחים על אלימות, פיזית, מילולית ומינית בקרב בני נוער שמגיעה אף לרשתות החברתיות.

למעשה, החיבור בין "עלם" ליוצרי הסדרה מתבצע ביוזמת "רשת 13" שיוצרים יחד מרחב דיגיטלי לשיתוף החוויות והתחשות לאחר הצפייה בפרקים. על החיבור מספר סהר שביט, אחד מיוצרי המסדרה שזהו חיבור שלא היו מעורבים בו תחילה. "החיבור קורה ממש בסוף הסדרה. זהו לא חיבור שנולד לאורך העשייה והכתיבה של הסדרה עבור ההוצאה של הסדרה לקהל הרחב, בו פחות היינו מעורבים. לאורך הדרך עשינו תחקיר משלנו על נוער ומשטרה, אבל הקרדיט שייך ל'רשת', הם אלו שיזמו אותו. גפני, שותפתו לסדרה מוסיפה ואומרת כי זהו חיבור מבורך ביותר וכי הן שמחים שזה קרה. בשלב זה משתלבת בשיחה איילת גלוברמן, רכזת מקצועית מטעם "עלם" דיגיטל ומספרת על החיבור מנקודת מבטה. "מערכת הדיגיטל של רשת יצרה את החיבור איתנו מתוך מחשבה לתת סיוע ותמיכה לבני נוער וגם להורים שנמצאים במצוקה בתקופה הזאתי ולעזור להם למצוא תשובות לשאלות שמפריעות להם ומעסיקות אותם בתקופה הנוכחית".

דמיינתם שזה יגיע להיקף פניות כזה?

גפני: "אנחנו (היוצרים - נ.א) ממש לא דמיינו שזה יגיע להיקף הזה שזה יגע ככה באנשים ובבני נוער במיוחד. שמחנו מאוד על החיבור עם 'עלם' אבל לא ציפינו כלל לכזאת היענות לסיוע של עלם בעקבות הפלטפורמה שניתנה בתכנית. סהר ואני לא אנשי מקצוע טיפוליים, מאוד שמחנו שיש מי שיעזור ויתן את המענה הנכון".

גלוברמן: "אנחנו מכירים פניות מרובות, בכל השנה הזאת אנחנו פוגשים עלייה בפניות ל'עלם' בכל המרחבים, לא רק בדיגיטל - הפניות הולכות וגדלות. בתקופת שידור הסדרה הייתה עלייה מטורפת. מספר הפניות בדיגיטל הוכפל. היו המון פניות שהגיעו במהלך השידור ואחריו אך גם במהלך ימות השבוע, ללא כל הגברת פרסום צדדית מצידנו, נטו מהתכנית. היה אפקט שהסדרה הביאה לפניה של בני נוער סביב מצוקה לצד כל מה שקורה בתקופת הקורונה ושיותר בני נוער נחשפים למצוקות כאלו ואחרות. ב'רשת' הבינו שיש עוד כתובת לדבר בה, זו הייתה פלטפורמה טובה לדבר בה על מה שאנחנו עושים בדיגיטל. עלו המון נושאים, המון פחדים וחששות, תהיות כאלה ואחרות של נושאים שגם עולים בסדרה וראוים אותם במהלך שידור העונה. יש שם את המבוגר המשמעותי שיראה אותך, באופן לא שיפוטי, שמאפשר אנונימיות ומקום להביע חשבות ודאגות ושיקשיבו לך ויבינו אותך".

שביט: "לנו כיוצרים יש אחריות. ענת ואני מאוד נבהלו שרשת לקחו את זה לגיל מאוד צעיר (סיווג צפייה 8+, נ"א) וזה לא משהו שחשבנו עליו. נכון שידענו שאנחנו מכוונים 'פריים טיים', שזה גם הגילאים האלו, אבל באיזשהו מקום תמיד היינו בגישה שזה לאנשים יותר מבוגרים. העובדה שנחשפו לזה ילדים בגיל מאוד צעיר קצת הבהילה אותנו. העובדה ש'עלם' נכנסו נתנה לנו תחושה יותר טובה, זה מעשה מאוד אחראי מצידם. זה נתן תחושה שכל החוויה הזאת שאנחנו באמת לא יודעים איך אנשים יגיבו אליה, תלווה על ידי אנשים שיודעים לנצל את זה בשביל לטפל".

תקופת הקורונה הובילה אותנו להתמודד עם מון אתגרים מסוגים שונים. אחד מהאתגרים הקשים והבולטים ביותר הוא הריחוק החברתי שנוצר בקרב החברה כולה בדגש על בני הנוער שכל מסגרותיהם נסגרו ואת פרצופי החברים החליפו מלבנים שחורים, המורים התחלפו במסך מחשב המרצד מול עיני המתבגרים במשך היום. האינטראקציה החברתית כמעט ואיננה. כשנשאלו יוצרי הסדרה על החשש מהשפעת הסדרה על בני הנוער שיושבים בחוסר מעש בבית לביצוע מעשים פזיזים ומסוכנים (מתוך אגירת רגשות מאסיבית), שיתף שביט כי זוהי הסיבה שבגללה מלחתחילה יצרו את הסדרה. "הסדרה נולדה מהפחד הזה. הנוער של היום חשוף לסכנות ואלימות, יש בהם הרבה עוצמה ועדיין אין להם את היכולת להבין באמת מה נכון ומה לא נכון, יכולת שיש אותה לנו, למבוגרים האחראים, להורים, שכבר צברו ניסיון. יש לנו איזו חכמה כזאת שלהם עדיין אין. בתור נער, לא פחדתי מכלום, עשיתי דברים שהיום אין מצב שאני אעשה. אני חושב שהסדרה הזאת נולדה בסופו של דבר מהפחד מהאלימות. גם כששאלו אותנו ב'רשת' לפני שבע שנים אם אנחנו לא מפחדים מהאלימות הזאת שאנחנו מביים אמרתי להם שבשעה שמונה משודרת התכנית האלימה ביותר, החדשות".

גלוברמן: "אני יכולה להגיד מהצד של 'עלם' שאת התופעות אנחנו רואים בשטח, כמו שסהר אומר, אנחנו מכירים אותה. תופעות של בריונות, ברשת וברחוב. שתיית אלכוהול. אלימות מינית, יותר בני נוער שנפגעים בבית. זה שם, זה נוכח. אני חושבת שהסדרה פשוט הציפה את זה יותר ונתנה לזה מקום שאולי יש יותר לגיטימציה לדבר עם עולם המבוגרים. זה כבר לא רק בנים לבין עצמם".

כיצד לדעתכם עוררו שידורי הסדרה שיח כה נרחב?

גלוברמן: "אני חושבת שבני נוער הגיעו גם עם הדיכאון והחרדה שמאוד נוכחים שם, אם זה סביב סוגיות חברתיות שבעצם אנחנו יודעים שאין אינטראקציה חברתית, לא פוגשים את החברים. אין את המבט של החבר, אין את היחד. אין את עולם המבוגרים שהיה הרבה יותר נוכח - המורים, היועצים, תנועות הנוער שנסגרו. אני חושבת שמול הדבר הזה הגיעו המון בקשות של בני נוער לדבר, לחפש תשובות, לא להישאר לבד. להדהד את הדברים מול מבוגר משמעותי".

שביט: "בסופו של דבר ניסינו לפגוע בכמה שיותר קהלים. מבוגרים ונערים יכולים למצוא עניין בסדרה ובעצם נוצר מצב שהורים ונערים יושבים לראות יחד סדרת תיכון, שזה משהו שהוא נדיר, אם אני מסתכל על סדרות תיכון שהיו, זה לאוו דווקא תוכן שמעיין את העולם הבוגר. פה, היה איזשהו מפגש של אירוע מאוד גדול שבעצם ניקז אליו הרבה סוגים של אנשים שמעוניינים לראות לאן זה יתפתח".

כיצד מטפלים בנוער שפונה דרך הזירה הדיגיטלית?

גלוברמן: "אני אתחיל ואומר שאנחנו מקום לתמיכה ויעוץ ולא לטיפול. מבחינתנו אנחנו לא תחליף לייעוץ. אנחנו מרחב שאפשר לבוא אליו לדבר בו בפלטפורמות שונות. בצ'אט אנחנו בשיחות אישיות עם אנשי מקצוע. לפעמים זה חד פעמי ולפעמים זה מתמשך, זאת אומרת נער או נערה יכולים לבוא ולנהל קשר עם מתנדבים שלנו, בשיחה של עד שעה ולשאול ולחקור מה טוב לנו, מה לא טוב, לאן אנחנו רוצים להגיע, איך אפשר לדבר עם ההורים, איך אפשר לפנות לטיפול נפשי. יש לנו אופציה לעשות הפניות של נציגים שיכולים לפגוש נערים שמוכנים להיחשף ולהיפגש. אנחנו עושים את זה עם הרבה סבלנות, עם הרבה הקשבה, שמאפשר את האנונימיות, את ההקשבה. אנחנו שם לעזור למצוא את השאלות, שהתשובות אליהן נמצאות שם בפנים ואנחנו עושים את זה עם המון אמפתיה והקשבה".

איך אני יכולה לדעת שהמידע שאני מוסרת נשאר חסוי?

גלוברמן: "המידע חסוי ואנחנו מדברים על אופציות גם לפניות אנונימיות. לנו זה לא משנה אנחנו נעזור בכל דרך. אנחנו לא לוחצים מכם את האמת כל אחד יכול להציג את עצמו בקצב שירצה, אף אחד לא מצפה שבשיחה ראשונה תשפכו את הכל. השפה אצל בני הנוער היא רגילה ככה, זה אוטומטי לכתוב ברשתות החברתיות. אני כן אגיד שיש לנו חובת דיווח על פי החוק במידה והם מסכנים את חייהם או חיי אחרים. במידה ולא מדובר בכך, אני יכולה לדבר עם בן אדם גם חצי שנה מבלי שיספרו לי את הפרטים האמיתיים שלהם ושיהיה לנו קשר סופר אישי וסופר חשוב ומשמעותי".

מהו הנושא שבעצם רציתם לקדם בסדרה?

גפני: "קודם כל אנחנו יודעים שנגענו באיזושהי נקודה מאוד רגישה בחברה הישראלית בכלל, לא רק בבני נוער. כל מה שקורה בהשתנות שלנו כחברה, אנחנו הופכים לחברה מאוד אלימה. ברור לנו שזה עצב שהוא חשוף. אבל חשוב לי להגיד שסהר ואני קודם כל תסריטאים ויוצרים של טלוויזיה ושל קולנוע. לא ישבנו בבית ואמרנו לעצמנו איך אנחנו מקדמים נושא, שאלנו את עצמנו איך אנחנו מספרים סיפור וכן יש כאן איזשהו הבדל בין הדברים. חיפשנו דרך לספר סיפור בצורה שאנשים ישאבו אליו ויתחברו לדמויות, שיכעסו איתן, יכאבו איתן ויתאהבו איתן ובהן. הנושא הרגישה זה מביא התסעקות של מה אני רוצה להגיד על זה. אתה לא יכול ליצור כזה דבר בלי לדבר על שום דבר בסוף. רצינו להעלות למודעות את האופן שברה שיש בה אלימות, האלימות מבעבעת עד לכדי פיצוץ, והפיצוץ הזה לא בא משום מקום".

שביט: "התחלנו לכתוב את הסדרה הזאת עוד לפני שהיינו הורים, זה הרבה פעמים קורה ביצירה שלוקחת הרבה הרבה שנים. אתה מתחיל אותה במקום מסויים ומסיים אותה במקום אחר ואתה רואה את זה גם על הדמויות. כשאתה מתחיל לעבוד על הסדרה אתה מרגיש שאתה יותר אחד מהנערים וכשאתה מסיים אותה אתה כבר אבא לשני ילדים, ופתאום זווית הראיה של הסדרה משתנה. זה תהליך מעניין שמשנה את האמירות שלך תוך כדי הכתיבה, הוא משנה את נקודות המבט שלך תוך כדי. אני יכול להגיד בגדול שמבחינתנו הקטע שכל הזמן אומרים שרצח בבתי הספר זה לא פה אלא רק באמריקה. בסופו של דבר הסדרה הזו היא סוג של נורת אזהרה לזה שאם אנחנו לא נבין ולא נעצור ונסתכל מה קורה סביבנו, ולא נבין שהקווים האדומים ששמנו כחברה הם לא במקום הנכון, נגיע גם לזה. מבחינתי זו אמירה יותר גדולה, זו נורת אזהרה שמכריחה את ההורים לשאול שאלו, בין אם את הנערים או בין אם את בתי הספר. אני מרגיש שהדבר הטוב שקרה זה שהרבה הורים קצת נדרכו, קצת שאלו את עצמם שאלות".

הסדרה הכתה גלים ברשתות החברתיות, בהן התרוצצו בפרק זמן שידור הסדרה אינספור השערות וקונספירציות עבור זהות הרוצחים, דעות רבות שפורסמו אודות אירועי הסדרה והמתרחש בה וקטעים שונים שהופצו ברשתות החברתיות וזכו לעשרות אלפי לייקים, תגובות ושיתופים. השיתופים הובילו לשיח משמעותי סביב הסדרה, רבים מהמגיבים לקחו את הסיטואציות לליבם, הזדהו עם הדמויות, התרגשו איתן ובחלק מהמקרים גם גינו כמה מהסיטואציות שנראו במהלך הסצנות, מה שהוביל אותנו להיכנס לנושא הרשתות החברתיות, שבעידן המודרני, משמשות כעולם בפני עצמו.

כשנשאלו האם הם מרגישים שלחשיפת הסדרה ברשתות החברתיות יש השפעה על הצלחת הסדרה בקרב בני הנוער, גפני הייתה הראשונה להגיב. "נראה לי שמה קורה אצל בני הנוער ברשתות החברתיות זה גם וגם, זאת אומרת, בגלל שהיא תפסה ברשתות היא הגיעה לקהל יותר רחב ויותר אנשים נחשפו אליה. אני מרגישה שהנוכחות של הסדרה ברשת זה הסימן הראשון שהסדרה הייתה מעניינת ושיש עליה דיבור".

מנגד, גלוברמן החליטה להתייחס דווקא לתגובות ברשת. "אחת המטרות שלנו ב'עלם דיגיטל' זה באמת להיות מעורבים שם ולהיות קצת מבוגר אחראי שם להשמיע קול אחר אל מול תגובות שהן פוגעניות. זו גם הזדמנות להזמין את מי שנפגע לבוא ולדבר איתנו ואנחנו נעזור, נציע את עצמנו ככתובת". אליה מצטרף שביט וממשיך: "יש היבט נוסף לרשתות החברתיות, שמתאים יותר לדור שלנו, המבוגרים. כשאנחנו היינו ילדים, היינו מגיעים הביתה והבית היה האי הפרטי שלך עם השקט שלך, בלי החבר'ה מהכיתה עם המשפחה התומכת שדואגת לך. היום זה כבר לא ככה, החבר'ה מהכיתה באים איתך הביתה, הרשתות החברתיות תופסות מקום בעצם. אם פעם הילד היה בחדר וזה היה המקום הכי בטוח מבחינתו, היום, כשהילד מסתגר זה מקום שלהורה אין שליטה עליו, בניגוד לבעבר. אני חושב שהחברה שלנו מנסה להבין את כל הסיפור הזה של הרשתות ואיך מתמודדים עם זה, בכל מיני נושאים וגם פה יש מעלות טובות ורעות, יש עיניין של ראיה וגישה, איך מתייחסים לזה". 

גם עלילת הסביבה נרקמת סביב הרשת החברתית "בלקספייס" אותה יוצר אלון. מה גורם לכם כיוצרים לבנות קו עלילה סביב רשת חברתית כזאת?

גפני: "הסיבה העיקרית שבגללה המצאנו את הרשת זאת היא בגלל שאנחנו תסריטאים של סדרת מתח ורצינו לייצר אפיק תקשורת חדש עבור הנערים, אבל גם כן רצינו להיות נאמנים למה שקורה היום במשטרה. היום במשטרה אם קורא כזה מקרה הם על הפייסבוק והאינסטגרם של כולם תוך דקה. הצורך הראשוני שלנו בלהמציא רשת אחרת עלה מהתחקיר המשטרתי שעשינו הבנו שאם אנחנו רוצים שהנערים שלנו ידברו על משהו ברשת, ורצינו שהם ידברו על משהו ברשת, פשוט מהסיבה שככה נערים מדברים היום, אבל לא רצינו שהמשטרה תהיה עדה למה שקורה בפנים אז היינו צריכים להקים מן רשת כזאת שהמבוגרים עדיין לא מכירים. הרשתות החברתיות הן דרך התקשורת בין נערים, וגם אצל המבוגרים בואו נודה על האמת".

אחד מהנושאים הבולטים בסדרה הוא חרדה. האם חוויתם חרדה או כעס משמעותי שגרם לכם לאבד שליטה בחייכם? 

שביט: "קודם כל אני חושב שכשאנחנו היינו נערים, חרדה לא הייתה מושג מדובר, גם אם היו הרבה אנשים שחוו אותה, הם לא יכלו באמת להסביר מה עובר עליהם כי החברה עדיין לא ידעה מה זה ולא הייתה מוכנה לזה. כמו שכשאשתי מדברת איתי על קשב וריכוז, זה לא נושא שהיה בעבר מוכר בכלל. משהו מצחיק שדווקא בבגרותי נתקלתי בכל מיני אנשים שחווים חרדות, שלא היו כנערים במקום הזה ויכול מאוד להיות שפשוט לא ידעו להגדיר את זה, אבל זה תמיד היה שם וצץ כשהמושג באמת התפתח. בסדרה, אחד הדברים שהכי עניינו אותנו כיוצרים זה מה קורה מבחינה חרדתית. לדוגמה כשהם נחשפו לטווח, מה קורה להם שם בפנים? ממה הם חרדים? מה עובר עליהם? איך הם מגיעים לבית הספר? לי כרגע אין חרדות, יש לי חרדות יומיות בסיסיות אבל אני לא יודע אם זה באמת נחשב".

גפני: "אני רוצה לחזור לתקופה שלי בתור נערה. כמו שסהר אומר - לא דיברו ככה. אבל, אני כן זוכרת שהיו תקופות מאוד מלחיצות סביב עניינים חברתיים או דברים שקר בבית הספר. היו תקופות שהייתי מאוד לא רגועה ואני אישית הייתי ילדה שפחות משתפת בבית במה שקורה. היו לי כמה חברים טובים שהרגשתי בנוח לשתף ולספר להם את מה שובר עלי. הם לא מיליונים, אבל הם נתנו לי את תחושת הביטחון הזאת גם בתקופות מאוד סוערות שהיו לי בתקופת התיכון".

גלוברמן: "אני חושבת שמה שאת אומרת ענת, המעגל שהצלחת לייצר, הוא באמת עוגן מאוד משמעותי כשאתה מתבגר. כשאתה חווה חרדה ויש סביבה שתומכת ואומרת אנחנו פה איתך, זה כל כך משמעותי ולא מובן מאליו בתקופה שאנחנו חיים בה היום. חרדה חברתית היום באה הרבה לידי ביטוי אצל ילדים שלא מצליחים להביע את עצמם בקבוצה ולהתחבר, לדבר בקול ושישמעו אותם אפילו". בתור מתבגרת אני זוכרת סערת רגשות, הרגשה שמשהו שם צריך לצאת החוצה, איזשהו כעס ותוקפנות שלפעמים מגיע לאובדן שליטה של כעס וצעקות גם אל מול ההורים, פחות מול העולם החברתי. יכול מאוד להיות מצב שאתה מתפוצץ, כמו סיר לחץ. זה קורה בעיקר שמסתובבים עם המון דברים בבטן".

ומה בעצם יכול לעזור לבני נוער שחוששים לשתף?

גפני: "אני יכולה להציע שגם אם המקרה של האירוע מאוד ספציפי וייחודי, ההרגשה הכללית של פחד, חרדה ובדידות משותפת להם ולעוד המון אנשים. הסוד טמון בשיתוף, עם אנשים מהסביבה הקרובה, לדבר וספר".

גלוברמן: " אני חושבת שזה יכול להיות מאוד מפחיד לשתף ולחשוף את הסוד ואת הקושי או את הכאב שלי אבל אחריו יכולה להיות הקלה מאוד גדולה. החוויה שאתה לא לבד הרבה יותר קלה מלשאת את זה לבד. תמיד טוב למצוא אחד או שניים שיכולים ללוות אותך ולא להשתמש בזה לרעתך. ואם אין את הבן אדם הזה, תפנו אלינו, זו המטרה שלנו ב'עלם', לאט לאט תמצאו את הכוחות. תזכרו שאתם לא לבד".

שביט: "אני אצלי בגישה, בהרבה מקומות שנתקלתי במקרים מסויימים, ניתחתי את המצב ואם המצב שלי הוא לא טוב, אני חייב להבין שאני חייב לעשות שינוי מסויים. לפעמים צריך אומץ כדי לא להישאר במקום שלא טוב לי בו. לא לפחד מהלא נודע, אם לא טוב לך, לעזוב את זה".