עולם הטיקטוק מפוצץ במגוון סרטונים מצחיקים, מרגשים ויש אדם אחד שממלא אותו בסיפורים מפחידים. יוצר התוכן תומר כרמלי, (בעברו עורך מדור הקולנוע בפרוגי) האהבה של תומר לעולם האימה החלה מגיל צעיר ולקח אותה קדימה, כשפתח בגיל 14 עמוד ב-"יוטיוב" שעוסק בסיפורי אימה. מתקופת הקורונה, יש לו עמוד פעיל ב-"טיקטוק" שמתמקד באותו הנושא ועד היום, הסרטונים שלו זוכים ללא מעט צפיות. תפסנו אותו לריאיון מיוחד, בו מספר על החיבור הראשוני בינו לבין האימה, איך מנגישים אותה לצופים ב-'טיקטוק' והאם בני נוער בכלל מפחדים היום?

עוד בערוץ הדיגיטל של פרוגי:

• תמונה למזכרת: הצלם שיעשה לכם חשק לטייל
• משחק המשלב בין כדור לסמארטפון ומותג האודיו שעלה לישראל
• בגיל 18 בלבד: פיתח גרסה ישראלית למשחק ששיגע את האמריקאים 

"בגיל 14, פתחתי ערוץ וולוגים ביוטיוב", מספר לנו תומר, בן ה-23 מנתניה. "בקורונה הבנתי שאני רוצה לפתוח טיקטוק ולשלב את כל תחום האימה. מגיל צעיר אהבתי כתיבה, גם הייתי כתב ב-'פרוגי' וממש בזמן הצבא, הבנתי שאני אוהב לכתוב סיפורים מפחידים. כיום אני יוצר תוכן בנישת האימה, וביוטיוב אני מספר 'קריפי פסטות', שזה מונח אינטרנטי מאוד גדול בארצות הברית ואני דואג להביא אותו גם לישראל. המונח הזה כבר מוכר כאן, אבל אני בעצם מחייה אותו. בנוסף, אני גם בעלים של עסק לשיווק ב-'טיקטוק' לעסקים, כשאני עובד למשל עם אנשים מתחום הכלכלה, פיננסים ועובד ומפיק סרטונים לבעלי עסקים וגם מעביר סדנאות ב-טיקטוק".

מה משך אותך לעולם האימה?

"כבר שהייתי קטן היו לי שתי אהבות, אהבה לכתיבה ואהבה לאימה", משתף תומר. "בתור ילד, אהבתי לכתוב סיפורים למגירה ממקום שמרגש את הצופה, כי מעבר ללבנות עלילה, נורא חשוב לי לעורר רגש בצופים. האהבה לאימה התחילה, כשצפיתי בסדרות כמו 'שעה מכושפת', ששודרה בזמנו ב-ערוץ הילדים ונורא התאהבתי ביכולת שלה לספר סיפורים מפחידים קצרים. לסרטונים שלי, לקחתי השראה מהיוטיבר ספייסי קראפ, שעשה זאת ברמה ממש גבוהה עד שפרש. בגיל 16 הייתי חוזר הביתה, זורק את התיק ושומע באוזניות את הסיפורים שלו, שזה מה שהצופים שלי עושים היום, אני סוג של מחליף מקום שלו. השילוב של האהבה לכתיבה והאהבה לאימה, יצרו בעצם את הערוץ על שמי".

מאיפה הגיע הרעיון לפתוח עמוד "טיקטוק" המתמקד בסיפורי אימה? 

"בתקופת הקרונה הרבה אנשים נכנסו ל-'טיקטוק' שהתחיל לקבל חשיפה מטורפת. אמרתי לעצמי 'בוא ננסה לעלות סרטון אחד', שהיה על מקרה מפורסם משנת 1971 מבית רדוף ומה שהיה מפחיד בו זה שרואים ילד במסדרון שהוכרז כמת. העלתי את הסרטון הזה ל-'טיקטוק' ותוך 24 שעות הוא קיבל למעלה מ-70,000 צפיות. אמרתי: 'אוקיי, יש פוטנציאל. מכאן, במקביל לסיפורים שהעלתי ביוטיוב, התחלתי להנגיש אותם גם בטיקטוק".  

ולמה בחרת להתעסק דווקא בנושא הזה? 

"אני חושב שגם בגלל האהבה שלי לאווירת מסתורין ובעיקר, בגלל האהבה שלי לעורר רגש באנשים", משיב כרמלי. "אימה זה רגש נורא עוצמתי, בדיוק כמו עצב או כעס. זה מביא לצופה איזושהי רמה שהוא על קצה הכיסא ונורא מרוגש. יש הטוענים, שדווקא במדינה כמו שלנו שמלאת אימה ברחובות, לא צריך לראות את זה ביוטיוב והקהל שלי אומר ההיפך, שזה האסקפיזם שלנו להפליג למקומות רחוקים, דמיוניים וגם מפחידים". 

איך מנגישים אימה ביוטיוב? 

"בשביל להנגיש אימה ביוטיוב, צריך שני דברים חשובים: הדבר הראשון זה 'Voice Acting''-יכולת לקריין עם רגש. למשל, אם הדמות מפוחדת אז הטון של הקריין צריך להיות מפוחד וכשהדמות לא בטוחה בעצמה, אז הקריין צריך לגמגם וזה מה שנותן עובי, עומק ומציאות לסיפור. ישנם יוטיברים שעושים זאת גם בחו"ל, אבל אצלם זה נעשה בלי רגש. כשאתה מקשיב ליוטיובר אמריקאי מקריא סיפור, אז הוא מקריא אותו כמו חיבור ומספר 'יום אחד הלכתי ליער וראיתי שם גופה'. הדבר השני, זה המוזיקה שיש לה השפעה עצומה. המגזרת של מוזיקה היא סאונד אפקט, כמו למשל רעש של דלת נפתחת או ברז מטפטף באמצע הלילה. סיפור בלי מוזיקה, זה כמו קורנפלקס בלי חלב, וצריך אותה כדי להיכנס לאווירה במלואה".

ואיך מנגישים אימה ב-'טיקטוק'? 

"בטיקטוק צריך לדעת לתפוס את הצופה כבר בהתחלה. כלומר, אתה נותן כותרת שהיא קריפית לחלוטין כדי למשוך את הצופה בתחילת הסרטון ואומר מה מחכה לו 'לא תאמינו, המקרה הקריפי ברמות שבילתה לילה שלם בבית הקברות'. ביוטיוב, אנחנו שומעים סיפורים לעומק כדי להיכנס לאווירה ובטיקטוק, אנחנו לרוב מקבלים רק את האווירה. כדי להיכנס לעומק, אני מזמין אותם להיכנס ל-'יוטיוב' שלי, כששם יש לי את ה-20 דקות שבהן אני עושה מה שאני רוצה ולוקח את הסיפור בקצב שלי". 

היה סרטון שלך שחצה את הגבול מבחינת הטיקטוק ונחסם? 

"האמת, שהיו כמה אלה", משתף תומר בכנות. "היה סרטון אחד שדיבר על וירוס שבעתיד הרחוק יש לו פוטנציאל להתפשט, אז טיקטוק חסמו אותו בטענה שנתן אינפורמציה לא נכונה. בנוסף לזה, פעם אחת אמא של ילד, כתבה לי שקיבל התקף חרדה והגיע לבית חולים. אחרי ההודעה, ישר עזבתי את כל מה שהיה לי באותו יום, התקשרתי אליה וגם דיברתי עם הילד, שלא היה לו נזק רפואי או נפשי והסברתי לו שזה לא אמיתי. עם כל האהבה והרצון שלי לעזור לילדים, האחריות בסופו של דבר היא שלהם ושל וההורים. זה יפה שיש ילדים שצופים ברשתות, אבל צריך פיקוח מינימלי כדי שזה לא ילך לקצה. בשנתיים האחרונות, קרו לי שלושה מקרים, שבהם אמהות התלוננו שהסרטונים מפחידים את הילדים, אבל הסתיימו בטוב  יש אנשים שמתעלמים וממשיכים הלאה בחייהם, אבל אני אדם נורא רגיש שחשוב לו לתקן את העוול שנגרם, גם אם זה לא באשמתי".

איך מצליחים לגרום לקהל להקשיב לכל הסיפור? 

"תשמע, פשוט צריך לעשות אותו מעניין. באופן כללי ולא רק בתחום האימה, צריך לדעת לספר סיפור באופן מעניין, כלומר לתת לו כותרת מעניינת ונושא מרתק. הדבר הכי חשוב, זה הכריזמה, כלומר לדעת לספר את הסיפור ב-'Voice Acting' ולהנגיש טקסט בצורה תיאטרלית. בעבר אני גם למדתי תיאטרון, אז זה נורא עזר לי לשחק עם הקול שלי ולהתאים אותו למצב רוח של הדמות ושל הסיפור".

מה חשוב לדעת מבחינת עריכת אימה?  

"בעיקר מוזיקה שתתאים לאווירה", מסביר כרמלי. "אפקטים קוליים זה לא משהו בגדר חובה, אבל זה מוסיפים לסיפור יותר ריאליסטיות. דבר נוסף שחשוב הוא הויזואליה, כלומר- סרטונים שמתארים את מה שמתרחש בסיפור. למשל, אם אני מדבר על יער, אז אצור סרטון איכותי של יער בלילה, כשתוך כדי גם חווים את חוש הראייה והשמיעה. ברגע שהצופים חווים את שני החושים האלה, אז הם ממש נכנסים לסיפור וכשגם יודעים להנגיש אותו ברמת הקריינות, זה רק מוסיף ומייעל אותו".  

האם בני נוער בכלל מפחדים היום? 

"זה מעניין שאתה שואל את זה, כי לפעמים אני מקבל מצופים תגובות שהסיפורים לא מ-xphe מפחידים. מה שכן, הנוער יותר אדיש לדברים מפחידים, כי אנחנו עם שחווה במדינה שלו פוסט טראומה, אנחנו רואים פחד ושומעים פחד, הרי קורים כאן לא מעט פיגועים ואנחנו וחיים במציאות, שכל כמה שנים טילים עפים בשמיים שמעלינו. לכן, אני לא מופתע שהנוער הישראלי אדיש לעלילות מפחידות מלאות דם ולאפקטים על טבעיים. בגלל הדברים האלה, להפחיד אנשים הוא דבר משימתי בשבילי, אבל אני שמח להגיד שאני מצליח להפחיד חלק גדול מהצופים שלי".  

אילו תגובות מצחיקות קיבלת על הסרטונים שלך?  

"כשיש למשל דמות נשית באחד הסרטונים שלי, אני עולה כמה טונים למעלה, אז אנשים אומרים לי שזה נשמע מצחיק וזה אתגר שלרוב אני מתגבר עליו עם אפקטים. בנוסף, יש אנשים שמטיפים לי שאגיע לגיהנום בגלל מה שאני עושה, שזה חצי מצחיק וחצי עצוב ויש אנשים, שגם כתבו לי שאני מקדם את האג'נדה של השטן. כתגובה אני אומר, 'אם אני מקדם את השטן אז מה עושים אנשים בהוליווד, כי הרי הם עושים סרטי אימה בתקציבים של מיליונים, לכן, אם יש תור לגיהנום של אנשים שמספרים סיפורים מפחידים, אני אפילו לא בהתחלה שלו וזו התגובה הסרקסטית שלי לאותם המגיבים".  

האם כל העסק הזה עושה לך חשק לכתוב תסריט אימה אמיתי?

"האמת שכן", משיב כרמלי. "בימים אלו, אני עובד על תסריט לסרט אימה וזה יקח קצת זמן. לצערי, תעשיית הקולנוע בישראל דלה ורזה מדי לסרט אימה רציניים, אבל ב-'כאן 11' למשל, הייתה סדרה בשם 'מלאך משחית', אז כיף לראות שגופים כמו התאגיד נותנים מקום ליצירה של האימה בישראל, רק שהתעשייה כאן עדיין לא בשלה לאימה מודרנית. החלום שלי הוא שבעוד כמה שנים, ילד או ילדה שהם חובבי אימה, יחזרו הביתה מבית הספר, יכינו לעצמם צהריים, יפתחו את הטלוויזיה ויראו סדרת אימה ישראלית, מקורית והכי חשוב איכותית! אם אמצא כאן קרנות שירצו להשקיע בסרט שלי באהבה, אני מעדיף ליצור אותו בעברית שזו שפת האם. מה שכן, אם אראה שזה פחות מתאפשר, לא אשלול אופציות מעבר לים".

 

 

יש סרט אימה שהצליח להפחיד אותך במיוחד? 

 "תשמע, ראיתי עשרות סרטי אימה. בתור נער, נורא פחדתי למשל  מסדרת סרטי האימה, 'הרוע שבפנים', המספרת על משפחה שהילד שלהם נרדף על ידי שד. מה שהפחיד אותי, הוא השימוש הקיצוני והמדויק בפסקול, כי בסרט הזה יש כינורות בטונים נורא צורמים שגורמים לך לתחושת אי נעימות. מעבר לזה, סרטים פסיכולוגיים כמו 'תורשתי' האיכותי, גם הפחיד אותי,  כי הוא נשמע סיפור ריאליסטי - וזה גם המקום שאני חותר אליו. פעם, כתבו עליי ב-'ידיעות אחרונות' שהסיפורים שלי לא בהכרח על רוח רפאים או סיפורים מדממים, אלא סיפורים שיותר תואמים למציאות, בהיבטים של הפחד ממוות. והפחד מהלא נודע. הסיפורים שלי מכוונים לגעת בצופה בהיבטים פסיכולוגיים".  

ומה הדבר שהכי מפחיד אותך?  

"הפחד מהלא נודע". אם הייתה כיתת אימה וכל אחד מהתלמידים הוא סוג אחר של פחד, הפחד מהלא נודע היה הילד הכי פופולרי, כי את הפחד הזה כל אחד מאיתנו פוגש, כמו למשל  מהתוצאה של ריאיון העבודה, הפחד מהציון במבחן שאי אפשר לדעת לפני והפחד, ממישהו שאולי נמצא בחדר כשאני מנסה להירדם. הפחד מהלא נודע, מושרש בנו עוד מימי קדם ואנחנו פוחדים ממה שאנחנו לא יודעים".

איך הפחד הזה בא לידי ביטוי בסרטונים שלך?

"יש סיפור על זוג שמישהו עוקב אחריהם וכל הזמן מצלם אותם בלי ששמים לב ושולח להם אותם לטוויטר, הם כאילו סלבים בסיפור. הזוג לא מבין מי האדם שעוקב אחריהם ובדיוק לזה, קוראים 'הפחד מהלא נודע'. יש לי גם סיפור שנקרא  'סבתא צדקה שלא תרד לא לרדת למרתף' שפורסם ביוטיוב ומספר על נכד שמגיע לשמור על הבית של סבא וסבתא שלו שנתנו לו הוראה אחת- לא לרדת למרתף. הסבא והסבתא לא הסבירו לו למה, הנכד ירד למרתף ושמע משם קולות שקוראים לו, כאינו יודע מה המקור לכל הקולות האלה, הוא מפחד מלא לדעת מה מקור הקול". 

"מחוץ לאימה, אני גם מקדם עסקים ב-'טיקטוק' ובנוסף לזה, אני אוהב לנגן על פסנתר, כי יש כאן עניין המוזיקה שנותנת אווירה, כפי שאמרתי קודם בהקשר לסרטונים שלי. בהקשר ל-טיקטוק, אני נורא אוהב ליצור ויש לי מוח יצירתי, אז ברגע שאני רואה עסק עם פוטנציאל בטיקטוק שהיא קרקע פורייה, אז היצירתיות שלי יכולה להביא אותו למחוזות רחוקים, מבחינה של עשרות אלפי צפיות. החיבור שלי לפלטפורמה, הוא היכולת להיות יצירתי, שלא כמו בשלטי חוצות ובפליירים. כדי להשפיע על אנשים ברמה גבוהה ואיכותית,  צריך לדעת גם להגיע לרגש שלהם".