כשקיבלנו לידנו לראשונה את הספר "נקמתה של מספר 7", החמישי בסדרת "בני לוריאן" של פיטקוס לור, המחשבה הראשונה הייתה: זה הולך להיות מעולה. למה? את התשובה יסבירו ארבעת הספרים הראשונים: "אני מספר ארבע", "כוחה של מספר שש", "עלייתו של מספר 9" ו"המפלה של מספר 5". 

עוד במדור הספרים של פרוגי:

• קל להישבות בקסם: "אמרלד, ילדת פיות: סוד המאיה"
• אנחנו חולמים? יוצא ספר חדש בסדרת "דמדומים"!
• הטיסה המושלמת: 10 הספרים שאתם חייבים לקרוא במטוס
• סיפור אמיתי וכואב על מחלת הסרטן: "תאי אב"

סדרת הספרים עוסקת בעולמם הבדיוני של קומץ בני נוער שנמנים עם בני לוריאן, ולכולם מכנה משותף - הם בעלי מורשות, כוחות על שכולנו היינו רוצים לקבל. לצידם חיים מוגדוריאנים, יצורים לא נעימים למראה, והם אלו שתופסים את דמות האויב לאורך כל הספרים. המטרה של בני לוריאן היא להילחם במוגדוריאנים שמאיימים להרוס את כדור הארץ, ולשם כך הם חייבים לשרוד.

בני לוריאן מכונים במספרים אך יש להם גם שמות וחלקם לא אמיתיים. עד כה, ארבעת הספרים עסקו כל אחד מהם בדמות אחת שנלחמת בעזרת חבריה במוגדוריאנים, הראשון עסק במספר ארבע וכבר מההתחלה היה לנו ברור שהוא בן הלוריאן האהוב עלינו. בספר האחרון שיצא, "נקמתה של מספר 7", אנו נחשפים לדמויות שהכרנו בספרים הקודמים אבל בצורה שונה. הפעם, אין נקודת מבט אחת כללית אלא שלוש: של מספר ארבע (ג'ון), של מספר עשר (אלה) ושל מספר שש, ששמה לא מוזכר. 

ספר זה מתחיל לאחר האירועים האחרונים שהתרחשו בסיום "המפלה של מספר 5". החבורה השתלטה על בסיס מוגדוריאני, אלה נחטפה בידי המוגדוריאנים ולבסוף היא נמצאה על ספינת חלל מוגדריאנית עם מספר חמש. החבורה מתפצלת במהלך העלילה לשתי קבוצות: קבוצה אחת הולכת לשכנע את שר ההגנה לנאום לטובת הגארד בנאומו בא"ום, והשנייה הולכת למקדש באתר המאיה כדי להעיר את לוריאן. זה חיסרון גדול בעיניי, כי קשה לעקוב אחר הדמויות, במיוחד כשהן ממוספרות.

© הוצאת כנרת

מה שאפשר לזקוף לטובת הספר זה חלק מהדמויות. אחת הדמויות האהובות עליי בספר זה, ובסדרה בכלל, היא הסוכנת ווקר שמוסיפה עניין ומתח רב לעלילה. היא הוזכרה בספרים הקודמים וחזרה לספר זה לתפקיד גדול ומשמעותי - היא עוזרת ביחד עם שותפיה למאבק של החבורה בפלישה המוגדוריאנית לכדור הארץ. דמויות נוספות ובולטות הן אדאם, מוגדוריאני שעובר צד ותומך בבני לוריאן, ומרינה, שהיא מספר שבע. אדאם הוזכר בסיום הספר הקודם, כשג'ון פגש אותו, ובספר זה הוא לוקח תפקיד רציני ודי חשוב. מרינה ומספר שש מפקפקות בו ולא מאמינות שהוא לטובתן, לכן אדאם שמתנהג בקשיחות מנסה להראות להן שהוא לטובתן. מה שמוסיף למתח זה השנינות של מרינה, שאומרת בנסיעה המשותפת שלה עם מספר שש ואדאם: "הנסיעה האחרונה שלי ושל שש דרומה התרחשה לפני פחות משבוע. מאוחר מידי גילינו שנוסע איתנו בוגד. בסופו של דבר, דקרתי אותו בעין. וזה כי גיליתי רחמים" (עמ' 222). 

ומה עם העלילה? זה מאוד פשוט: היא הייתה מאוד, אבל מאוד משעממת. כל העניין הזה שצריך להילחם במוגדוריאנים יכול להיות טוב ויפה, אבל כשלחבורה צעירה יש כוחות על מן הסתם שהם יצליחו להציל את כדור הארץ, אם לא את כולו אז את חלקו. בנוסף לכך, השיעמום נבע מהעובדה שבעלילה הזו אין שום חידוש, היא ממוחזרת ומצויה בכל כך הרבה ספרים, ומעבר לכך בספר זה לא הורגש מתח רב, אולי רק בעמודים האחרונים. הקריאה הייתה עבורי קשה, ארוכה ומתישה, ואני בטוחה שאפילו הדמויות עצמן התעייפו מהעלילה גדושת הפרטים והאירועים שהתרחשו בזמן כה קצר. פיטקוס לור ניחן בכתיבה טובה, אך ברעיונות לא מקוריים במיוחד, ולכן אני מציעה לו לשנות את שם הספר מ"נקמתה של מספר 7" ל"נקמתו של פיטקוס לור", כי הוא נקם במעריציו המושבעים שהיו בטוחים שהספר הזה הולך לכבוש ובגדול.

בקיצור, לא להתראות בספר הבא.