הספר "ביוטיפול: נערות. עוצמה. יופי." מאת נעמי כץ מציע מבט עדכני על עולמן של מתבגרות, והוא כולל התייחסות לתופעת הרשתות החברתיות; תחום שתופס נפח גדול ומשמעותי בחייהן. הוא חושף את האמת שבתהליך ההפיכה מנערות לנשים בעולם שבו נשים מנסות להתאים את עצמן למודל יופי בלתי אפשרי. הספר חוקר כיצד מתבגרות רואות ומדברות על אודות עצמן, עונה על השאלות המשמעותיות שאותן נשים צעירות מפחדות לשאול, ומאפשר לנערות לגלות את היופי שבלהיות מי שהן באמת, לטפח אהבה עצמית ועוצמה פנימית ולהתמודד עם נושאים עכשוויים כמו דימוי גוף, יחסים, ביטחון עצמי, מיניות ולחץ חברתי. הספר המקורי יצא לאור בארצות הברית בשנת 2016, והשנה תורגם לעברית על ידי תמר ג'קסמיין, וזאת לאור הצלחתו הרבה בחו"ל, וגם בשל העובדה שכותבת הספר, נעמי כץ, ראתה שיש צורך בספר מסוג זה גם כאן, בישראל.

 

כבר מתחילת הקריאה ניתן לשים לב לייחודיות של הספר ולייחודיות כתיבתה של כץ, אשר כותבת בגוף ראשון ומדברת היישר אלינו – הקוראות שלה. היא מספרת על עצמה, על חייה, על הסיבה לכתיבת הספר ועל מקורות ההשראה השונים, ובדרך זו מצליחה ליצור קשר הדוק בינה לבין הקוראות שלה, וזאת עוד לפני שהספיקו להעביר דף לעמוד הבא. כתיבתה של כץ כה פשוטה, אך אם זאת כה כנה ואינה מתנשאת או "מתרוממת", כפי ששאר בני הנוער מכנים את נימת דיבורם של רוב המבוגרים. אופן הכתיבה הייחודי של כץ גורם לכך שעוד לפני שהספקתי לסיים את הפרק הראשון של הספר, כבר הרגשתי קרבה מסוימת אליה ואל דבריה, קרבה שבדרך כלל לסופרים מבוגרים קשה ליצור בעת כתיבת ספר המיועד לנוער, המהווים קהל יעד נוקשה, הפכפך וביקורתי, שמצד אחד יכול להתחבר אל הספר ולאהוב אותו, ומצד שני יכול להדוף את היצירה עליה עמלת ימים כלילות, וזאת מבלי להניד אפילו עפעף. אבל כץ עושה זאת מבלי לפחד מהביקורתיות של קהל היעד שלה, ואפילו מאתגרת את עצמה עוד יותר; היא כותבת ספר שמיועד לנערות בלבד, ובו היא עוסקת בנושאים שבדרך כלל מעוררים דחייה, חשש והסתייגות, ומסיבה זו לא מדברים עליהם בפתיחות כזו באופן פומבי כמו יחסים, דימוי גוף, מיניות ולחץ חברתי.

"אני אשת חינוך כבר מעל 20 שנה, כך שמאז ומתמיד עבדתי עם בני נוער. התחלתי לעבוד עם נערות לאחר שבנות בכיתה ח' בבית הספר הראשון בו לימדתי בניו-יורק ביקשו ממני להנחות קבוצת נערות - ועשיתי זאת. זה היה מאוד מעורר השראה, מעניין, כיף... הכל! זה באמת עיצב את כל החצי של הקריירה שלי מאז. השם של החוג היה-'!HELP! I'm A Teenage Girl' ('הצילו! אני נערה מתבגרת!')..."

הספר מכיל בתוכו סיטואציות רבות אשר סופרו על ידי נערות ששיתפו את כץ בחוויותיהן, באותה התקופה שהייתה מורתן בבית הספר בו לימדה בניו-יורק, לפני שעלתה לארץ ישראל בגיל 30. בספר מתוארים מצבים שונים, נעימים יותר ונעימים פחות, שחלקינו כבר חווינו וחלקינו עוד נחווה במהלך חיינו מעצם היותנו נשים, ובמהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהנהנת לעצמי ומזדהה עם הסיטואציות הללו, ובעיקר עם דעותיה, מחשבותיה ורגשותיה של כץ לגביהן.

 

"כנערה, מעולם לא חשתי בטוחה בנוגע לעצמי, לגוף שלי או לחיי החברה שלי..." חושפת כץ וגורמת ללבי לפרפר בחזי, כאילו תובע ודורש את תשומת לבי באומרו- "גם אני מרגיש כך! גם אני!". ישנם הרבה קטעים בספר בהם מעלה כץ זיכרונות וחוויות מתקופתה נעוריה, שגרמו לפי להיפער מההזדהות העמוקה שמילותיה גרמו לי להרגיש. היו רגעים בהם הייתי צריכה לעצור את הקריאה ולקחת הפסקה לכמה דקות, רק כדי לגרום למוחי להאמין שלא אני כתבתי את הספר הזה, אלא מישהי אחרת, על אף שרגשותיה, חוויותיה ודעותיה זהים מאוד לשלי.

"ראיתי שברגע שאני מייצרת מרחב שהוא בטוח ופתוח לנערות - עולות פתאום שיחות שלדעתי לא היו עולות בדרך כלל. באמת קרה שם משהו שהוא יוצא דופן; הבנות יכולות לדבר אחת עם השנייה מהלב ולהכיר באמת זו את זו, ולהיות פגיעות קצת, שזה משהו שהוא לא מקובל ביום-יום שלהן. אני הבנתי גם שיש לי מתנה מיוחדת להביא לבנות האלו, ולקבוצה הזו בכלל, וככה הכל התחיל..."

כל פרק בספר עוסק בנושא אחר, בין אם בחברים ומשפחה ובין אם ביחסים ואהבה. אחד הדברים שאהבתי בספר הוא המבנה שלו, המאפשר לנו, הקוראות, לבחור עם איזה פרק להתחיל או עם איזה נושא להמשיך הלאה, משום שאין קשר כרונולוגי-עלילתי בין הפרקים השונים, ולכן היופי הוא שכץ השאירה את הבחירה בידיים שלנו.

בעיניי, היופי בספר הוא שכץ איננה מפחדת לכתוב על נושאים רגישים שבדרך כלל המבוגרים מעדיפים לדחוף מתחת לשטיח, להעלים עין ולא לשוחח עליהם איתנו, בני הנוער, וכץ עושה זאת, ואפילו משתמשת במילים וביטויים שבדרך כלל לא נהוג להשתמש בהם בספרים. הדברים הללו הם אלה שהופכים את כתיבתה של כץ לכנה ואמיתית, ללא שום מסכות או צנזורות. היא משתמשת בבדיחות שנונות רק נערות בגיל ההתבגרות, ונשים בכלל, יבינו, ובדרך זו מצליחה להעביר את מסריה בצורה קלילה, מהנה וברורה, ושותלת בנו, קוראות הספר, את הרצון והחשק העז להמשיך ולקרוא את הספר מבלי להפסיק.

"אני יודעת איך זה גורם לכן להרגיש כי עד לא מזמן אני הרגשתי באופן דומה כל הזמן, ולעיתים אני עדיין מרגישה כך..." כך כותבת כץ באחד הפרקים בהתייחסותה למודל היופי הבלתי אפשרי שהחברה מכתיבה לנו כנשים. בדרך זו מצליחה כץ להציג את העובדה הפשוטה, אך לא מובנת מאליה כלל וכלל, שבסופו של דבר כולנו - בין אם ילדות ובין אם קשישות, בין תלמידות בבית ספר יסודי ובין אם אימהות לשלושה ילדים - כולנו חוות ומרגישות באופן יומיומי את אותן החוויות והרגשות, בלי קשר להפרשי הגילאים שלנו.

דבר נוסף שאהבתי בספר הוא שכץ מעלה עובדות ביולוגיות מעניינות על גוף האישה, וגוף האדם בכלל, היא מספרת על חוויות אישיות שחוותה על בשרה בתקופת התבגרותה, על חוויות אישיות של נערות אחרות ואף נותנת משימות קטנות ונחמדות לקוראות הספר שלה, שמטרתן לשפר את הרגשתן ואת ביטחונן העצמי, כמו גם מטרת הטיפים והעצות שהיא מחלקת במהלך הספר לגבי התמודדויות על מצבים שונים החל בלחץ וכלה בהטרדה ברחוב על ידי גבר זר.

 

 

"הרעיון לספר הגיע כמה שנים לאחר מכן, אבא של אחת התלמידות שהדרכתי באותה קבוצת נערות ראשונית, פנה אליי וסיפר לי שלימדתי את בתו הבכורה ושהוא עוקב אחרי העבודה שלי כבר זמן מה, והוא ביקש את עזרתי עם בתו הצעירה שלא מקשיבה לו והוא לא יודע מה לעשות - והוא פשוט ביקש ממני לכתוב ספר!"

אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי אל הספר וגרמו לי לרצות לקרוא אותו היה הכריכה שלו, אשר אוירה על ידי דניאל פלג. בכריכה מופיעות שלוש בחורות צעירות, נערות, שהדמיון ביניהם הוא כמו הדמיון בין שמיים לארץ; אחת בעלת צבע עור בהיר ושיער חלק ובלונדיני, השנייה כהת עור ושיער גלי בצבע חום, ואילו השלישית, כהת עור גם היא אך עדיין שונה מקודמתה בנראות החיצונית שלה, בעלת שיער מתולתל. שלוש הנערות הללו, השונות כל כך זו מזו מבחינה חיצונית, מציגות בדרך נפלאה ואלגנטית את מהות הספר; כולנו שונות זו מזו, אף אחד לא דומה לאחרת, אך אם זאת כולנו מתמודדות עם אותם הדברים, בין אם חיוביים ובין אם שליליים, מעצם היותנו נשים, ולכן כולנו דומות על אף השוני.

 

"כשהגוף שלי התחיל להשתנות, אפילו בקטנה, למדתי לאט לאט לא לאהוב אותו. אף פעם לא היה לי גוף מושלם כמו לדוגמניות, והייתי גם רקדנית כך שביליתי שעות מול המראה, וכל החברות שלי היו הרבה יותר רזות ממני, ואני אף פעם לא הייתי רזונת.. וגם לא אהיה. לאט לאט למדתי לא לאהוב את הגוף שלי, למדתי איך להתנתק ממנו. לצערי, אני חושבת שזה קורה לרובנו; אנחנו לומדות במהלך החיים שהמראה החיצוני הוא דבר חשוב, וכמעט אף אחת מאיתנו לא עומדת בסטנדרטים של 'גוף האישה האולטימטיבי' שאנחנו רואות באמצעי התקשורת, ואני חושבת שזה לא פייר..."

לפי דעתי, אחד הדברים החשובים בספר הוא שכתיבתה של כץ אינה מתנשאת ולכן גם אינה מרתיעה אלא להפך – היא מושכת אותך וגורמת לך לרצות לקרוא עוד ועוד. נדמה כי כץ מעלה את כל הנושאים הללו ומדברת עליהם בגובה העיניים, וזאת בניגוד לרוב המבוגרים, בין אם עוסקים בחינוך ובין אם לא, אשר לא מצליחים לפתוח את פיהם מבלי שנימה מתנשאת ודעתנית תזלוג מהם, גם אם הם אינם מתכוונים לכך מלכתחילה.

"אני מתפללת שכל נערה תדע שהיא לא לבד, שתבין שהתמיכה קיימת, ושאהבה עצמית היא התמיכה החזקה ביותר והזמינה לכולנו...." כך כותבת כץ באחד הפרקים בהתייחסותה לסיבה שבגללה כתבה את הספר ולמטרתו.

"לאט לאט, כתוצאה מהסטנדרטים הגבוהים שמציבים בפנינו אמצעי התקשורות, אנחנו בעצם מתרחקות מהגוף שלנו ולא יודעות באמת להקשיב לו. בגלל התרבות הזו, נערות בנות 11 או 12 מושפעות מהחברה והופכות את עצמן לאובייקט מיני, בין אם מבחינת הלבוש ובין אם מבחינת ההתנהגות, הן לומדות להחפיץ את עצמן באופן מוגזם - וזה לא פייר! זה לא החינוך שהייתי רוצה שהבנות שלנו יקבלו..."

אני מודה ומתוודה שבהתחלה, כשרק קראתי את תקציר הספר, קצת פקפקתי בתוכנו ובמטרתו; "איך אישה שאינני מכירה כלל וכלל יכולה לכתוב ספר שיצליח לגעת בי במקומות הרגישים ביותר ולעזור לי לעבור, או לפחות להבין, את גיל ההתבגרות?" שאלתי את עצמי. אך כעת, לאחר שסיימתי לקרוא את כולו בנשימה אצורה וחשתי הזדהות עמוקה עם כל מילה ודקירת כאב כשהגעתי לדף האחרון, אני מאמינה כי קיומו של הספר הוא הכרחי, ואינני מגזימה; הספר הזה נועד שכל נערה ונערה בישראל, בארה"ב או בכל מדינה אחרת בעולם תקרא אותו. עכשיו, לאחר שקראתי את הספר ואני יודעת עד כמה תוכנו חשוב, אני מרגישה צורך עז להעביר אותו הלאה לנערות נוספות, שיקראו, יבינו ויפנימו גם הן את מילות החוכמה של נעמי, ולאחר מכן ירצו לפעול כמוני – ישתפו אותו עם הנערה הבאה, וכך המסר יופץ ובתקווה גם יסייע לכמה שיותר ילדות, נערות, בחורות וקשישות כאחד להתמודד עם הדבר הנפלא והמבורך הזה, אך אם זאת גם קצת מאתגר, הנקרא- להיות אישה.

"אני חושבת שמי שיכול לעשות את השינוי הכי משמעותי בעניין ההחפצה של הגוף הנשי ומודל היופי הבלתי אפשרי שאמצעי התקשורת מוכרים לנו - הוא לא אחר מאשר דור הנערות של היום. אנחנו מייצרות את המדיה שלנו - באינסטגרם, בפייסבוק ובסנאפצ'אט. הייתי רוצה לראות שכל אחת בוחרת ליצור מדיה שהיא באמת מתאימה לה, ולא לנסות להתאים את עצמה לאיזשהו מודל אחר, כי זה כמו לשים בגד שהוא לא במידה שלך. זה שינוי שהוא באמת אפשרי, ואני ממש מקווה שזה יקרה..."