"קרב מגע": הכרחי, שימושי ויעיל לכל אחד ואחת מאיתנו
"קרב מגע" של מאסטר קובי ליכטנשטיין הוא ספר המשמש כמעין סימולציה של מצבי תקיפה שונים וניתוח הפעולות שיסייעו לחסום או להסיט את התקיפה. הספר מכיל בתוכו את התרגילים העיקריים ממגוון התרגילים הקיים בעולם קרב המגע, ונועד לסייע לקוראיו להתמודד עם תקריות אלימות העלולות להתקיים בחייהם
קובי ליכטנשטיין (54), אשר זכה לקידומת המפוארת והבלתי מעורערת – "מאסטר", הוא נשיא הפדרציה הדרום אמריקאית לקרב מגע, המונה אלפי תלמידים, ומאמן יחידות עילית של כוחות הביטחון בכל יבשת דרום אמריקה.
"קרב מגע" הוא ספרו השלישי של קובי אשר זכה להצלחה רבה ברחבי העולם ותורגם לשש שפות שונות. הספר הוא מדריך ללימוד הגנה עצמית המציג סימולציה של מצבי תקיפה שונים, המופיעים בספר דרך תמונות, ומנתח צעד אחר צעד את הפעולות אשר מטרתן לסייע בחסימה או הסטה של התקיפה ללא קשר לממדי גופו של התוקף או הנתקף.
"יש 3 דרכים להתמודד עם איום:
1. לספוג את הפגיעה באופן פסיבי.
2. לברוח.
3. להילחם."
סיפור האהבה של קובי עם אמנות הקרב מגע החל עוד מתקופת ילדותו, כשהיה בן שלוש בלבד, ו"אומץ" על ידי אימי ליכטנפלד ז"ל – מפתח תורת הקרב מגע בישראל, שראה בו "בן טיפוחיו" לכל דבר ועניין, ולימד אותו את כל אשר ידע. כבר בגיל 6 הוכתר קובי כ"עילוי" ומרגע זה ואילך - הוקדשו חייו לקרב מגע. מהר מאוד התחלפו התפקידים, ובגיל 15 הפך קובי מתלמיד למורה, והחל ללמד את תלמידיו הראשונים. לאחר שסיים שירות חובה בצה"ל, קיבל קובי חגורה שחורה מארגון קרב המגע הישראלי ותעודה ממכללת וינגייט – אחד ממוסדות הספורט הנחשבים בעולם. קובי היה אחראי להוראת הקרב מגע בכל מחוז המרכז ומחוז הדרום של ישראל, ותוך כדי כך סיים את התואר שלו בלימודי ביטחון לאומי וטרור. ב- 1990 הגיע קובי לברזיל, וזאת במטרה לחשוף וללמד את שיטות הקרב מגע בדרום אמריקה, והצליח להקים בריו דה ז'נרו את ארגון הקרב מגע הברזילאי, שקיבל הכרה ממזכירות הספורט של משרד החינוך הברזילאי.
"אין צורך להיות מומחה באמנות לחימה מסוימת כדי להתמודד עם אלימות. ביטחון עצמי הוא שם המשחק בהתמודדות עם מצבים כאלה.."
ספרו החדש של קובי מציג בפנינו, הקוראים, אפשרויות תגובה למצבים שונים של תקיפה אלימה – מצבים שכל אחד ואחת מאיתנו עלול ועלולה להיתקל בהם בחיי היומיום. הספר מספק לנו דרכים להתמודד עם איום מיידי באמצעות טכניקות ושיטות פשוטות, קצרות ויעילות, המתבססות על תנועות גוף טבעיות, ללא קשר למין, גיל ולמצב גופני. בדרך זו מצליח קובי להעניק לנו, הקוראים, את הכלים והיכולת הבסיסית להגן על עצמנו ועל חיינו, וזאת גם מבלי שעברנו שיעורי קרב מגע מקצועיים של ממש. הפילוסופיה העומדת מאחורי הספר היא שבדרך של אימון והתנסות – יכולים הקוראים לגלות את הפוטנציאל שלהם, להשתפר ולהתפתח ואפילו להגיע להישגים בכוחות עצמם.
"היעדר תגובה דווקא גורם לאלימות להזין את עצמה. בתגובה יש סיכונים, אך גם בהיעדר תגובה. בטיחות וסיכונים כרוכים זה בזה. הימנעות מתגובה פירושה הנפת דגל לבן בלי להילחם.."
הספר מציג מגוון רחב של מצבי תקיפה ומאפשר לכל אחד מקוראיו לבחור את התגובה המתאימה ביותר כאשר הוא נקלע לתקיפה אלימה. כך למשל ישנו פרק המוקדש להדרכה בהגנה עצמית לנשים, פרק המוקדש להדרכה בהגנה עצמית למנהלים ואף פרק שלם המוקדש להדרכה בהגנה עצמית לילדים. פרקים מסוימים בספר מוקדשים לעקרונות בהתמודדות בתקיפה עם סכין או מקל, ואפילו התגוננות מפני מצבים קיצוניים של תקיפה בנשק חם.
"קרב מגע אינו אמנות לחימה; זו השיטה היחידה שזכתה להכרה בינלאומית כאמנות הגנה עצמית.. המטרה היא רק הגנה עצמית – להישאר בחיים במהלך התקפה!"
אהיה כנה ואתוודה שבהתחלה הספר עורר בי תחושת אי-נוחות ורתיעה קלה; גם אני, לפני הקריאה בספר, נכללתי באותה קבוצת אנשים שחושבים שקרב מגע הוא סוג של אמנות לחימה. לכן, מילים כמו "קרב" ו"מלחמה" עוררו בי תחושות לא נעימות כלל וכלל, במיוחד לאור העובדה שמאז ומתמיד נמנעתי מהיקלעות לעימותים, ובכל פעם שרק הרגשתי שעומדת לפרוץ קטטה או תקרית אלימה – הפחד פשוט שיתק את כל גופי, והייתי מתפללת בתוך תוכי ששום דבר לא יקרה, ואם יקרה אז אולי אצליח בדרך נס להיעלם אל תוך האדמה.
על אף התחושה הלא נעימה, החלטתי שלא לשפוט ספר אך ורק על פי הכריכה, ושעליי לתת לו הזדמנות שנייה – ואני שמחה שכך בחרתי לפעול. עוד בתחילת הספר הצליח קובי להעמיד אותי על טעותי הראשונה, שמסתבר כי מדובר בטעותם של רבים, וגרם לי להבין שקרב מגע אינו נכלל בקטגוריית אמנויות הלחימה, כפי שתמיד האמנתי, אלא שבכלל מדובר באמנות הגנה עצמית. אני מודה המילה "הגנה" כבר שיפרה את מצבי ועמדתי לגבי הספר, הרי ידוע שאחת מזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר היא הזכות של כל אדם לחיים, לחירות ולביטחון אישי, ושמחתי שבזה הספר עוסק – לא באלימות, אלא בדרכים למניעתה.
"בישראל למדנו שלמרות כל הסכנות והאיומים אנחנו חייבים להתמודד עם המצב כדי להתגבר עליו.."
בתחילת הספר מתאר קובי את החיים בצל המצב הביטחוני במדינה שלנו מנקודת המבט שלו, ומציין כי במשך שנות קיומיו היה עד לכמה וכמה מלחמות, ביניהם מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. בכל פעם חוזר קובי ומדגיש את העובדה שלאחר שהמלחמה מסתיימת – הכל חוזר לשגרה, החיים ממשיכים הלאה ולא נעצרים.
עד כמה שעובדה זו נוראית ומצערת, אינני חיה באשליות או במציאות מדומיינת – אני מודעת היטב למצב הביטחוני הקיים במדינת ישראל; גם אז - בשנים עברו, וגם עכשיו - בימינו אנו. לכן, אני מוצאת את עצמי מסכימה עם דבריו של קובי ושאמנם זה נשמע נורא, אך באמת אין לנו מה לעשות כי זוהי המציאות; יש מלחמות, יש פצועים ויש הרוגים, אבל החיים לא נעצרים, הם נמשכים. האמת היא שפשוט אין לנו ברירה אחרת; אנחנו חייבים להתמודד עם האלימות הזו, עד כמה שהיא בלתי נתפשת או לא קלה לעיכול, משום שאם לא נתמודד איתה – לא נצליח להתגבר עליה, ואני מניחה שכולנו מבינים שזו אופציה שלא באה בחשבון.
"הפחד אינו מוביל לפתרון; את החיים יש לחיות בראש מורם ובנחישות, וכשיש סכנה יש להתמודד עמה באופן המיטבי..."
במהלך הקריאה הצליח קובי להעמיד אותי על טעותי השנייה, שהיא הדרך בה אני חיה את חיי. כפי שאמרתי לפני כן, אף פעם לא ידעתי כיצד עליי להגיב לתקריות אלימות; מאז ומתמיד עימותים וקטטות שיתקו אותי וגרמו לי לקפוא במקום. הקריאה בספר גרמה לי להבין שדרך החיים שלי איננה נכונה – כי חיים בפחד ובהסתתרות אינם באמת חיים.
אני יודעת שהעובדה שהבנתי זאת לא אומרת שמעכשיו והלאה יהיה לי האומץ להגיב ולפעול בכל תקרית אלימה שאקלע אליה, או שמעכשיו והלאה אדע מה לעשות ואצליח שלא לקפוא במקום, אך אני חושבת שהעובדה שהצלחתי להבין את הפרט הזה – שהדרך בה נהגתי עד עכשיו איננה נכונה, היא הצעד הראשון בדרך לשינוי, שינוי הדרך בה אני אבחר לחיות מעתה ואילך את חיי.
"גם הימנעות מתגובה היא סוג של תגובה, ולכן השאלה היא: מהי הדרך הטובה והבטוחה ביותר להגיב? יש להבין את כל הסיכונים כדי שנוכל להפחיתם ולשמור על ביטחוננו.."
מה שאהבתי בספר, מלבד השימוש בתמונות לצורך הדגמת את הטכניקות וה"צעדים" השונים שיש לנקוט לצורך הגנה עצמית, וזאת בנוסף להסבר המפורט שיש על כל תמונה, הוא שאופן הקריאה בו אינו רציף – אין חובה לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם בספר ואין החובה לקרוא רק את הפרקים ה"מתאימים לך" (אם אני אישה, אין זה אומר שעליי לקרוא רק את הפרק המיועד ללימוד טכניקות התגוננות עבור נשים). כל אחד יכול לבחור לקרוא ולהתעמק ואולי אפילו לדלג על איזה פרק שהוא רוצה, משום שכל אחד יכול להתחבר לפרק אחר ולמצוא בו את המידע הרלוונטי שמתאים למצבים איתם הוא מתמודד בחיי היומיום שלו.
זה אמנם נשמע קלישאתי, אך אני באמת חושבת שמדובר בספר שהוא חובה לקריאה, לבני נוער ומבוגרים כאחד, ללא הבדלי מין או גיל, משום שהמידע שקובי מוסר לקוראיו הוא מידע הכרחי, חשוב, שימושי ויעיל שצריך להיות מושרש בכל אחד ואחת מאיתנו, מבלי קשר להבדלים כמו מין וגיל או אפילו הבדלים באזור מגורנו או ממדי גופנו.
אני תומכת ומאמינה במטרה אותה נועד הספר לקדם, ומסכימה כי כל אחד ואחת מאיתנו צריך וצריכה לדעת איך וכיצד להגן על עצמו/ה במקרה הצורך - והספר הזה מספק בדיוק את המידע ההכרחי, השימושי והיעיל הזה שצריך להיות מוטמע בכולנו, אם אנו רוצים לשמור על גופנו ועל חיינו במציאות בה הסכנה אורבת בכל פינה ואין לדעת מתי תצוץ ותפתיע אותנו, ולכן עלינו להיות מוכנים לפעול כנגדה, גם אם לא עברנו "הכשרה מקצועית" בקורס של הגנה עצמית.
|
|