עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הדייט המושלם: האם נואה סנטינאו כבר לא רווק?
• אירוע לשבוע: ההופעות המיוחדות ליום העצמאות
• נינג'ה ישראל מקבלת גרסה צעירה בערוץ הילדים

 פרק 1

ג'רי זרקה את הספר על הקיר, והוא נחבט ונפל לרצפה. היא רצתה לקום מהמיטה אבל חשבה שזו פעולה מוגזמת בשביל ספר משעמם.

"לא התכוונתי לפגוע בך," ג'רי נפנפה לו, "כיוונתי לשולחן אבל מהזווית שאני שוכבת מישהו היה צריך לשלם מחיר.

"יופי, את מדברת לספר," היא אמרה לעצמה בקול. "תראי לאן הגעת."

ג'רי ניסתה לקרוא עוד פרק בספר על איזה זקן שלא הפסיק להתבכיין שהוא מתגעגע למזרח, או למערב, היא לא זכרה. אם תום הייתה עונה לה, היא הייתה מסבירה לג'רי בקיצור מה הבעיה שלו ושניהם היו מרוצים, הסופר וג'רי. אבל תום נעלמה. לא עונה, לא פותחת הודעות בוואטסאפ. לג'רי אין מושג מה עובר עליה. היא ניסתה לקרוא את הפרק השני בספר ושוב זרקה אותו, רק שהפעם הוא נחת על הכיסא. לפחות את מתקדמת במשהו, חשבה ג'רי לעצמה. היא לא סובלת שיעורי ספרות, היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קראה ספר, אולי בכיתה ד' או ה' היא ניסתה לקרוא ספר או שניים מהספרייה הענקית בחדר של תום ונשברה. כבר בפרק השלישי הדמויות הגיעו למסקנות דרמטיות לגבי חייהן. כמה ייסורים ובכי היו בספרי ההתבגרות המייגעים של תום, הדמויות דיברו אל עצמן – "אני ילדה אבל מרגישה אישה קטנה – מותר לי לבכות – יש חוזקות בחולשות, בלה בלה."

היא חייבת עזרה עם שיעורי הבית. ג'רי נזכרה שאחותה אלכס סיפרה לה פעם שיש באינסטגרם קבוצות של קוראים שמשתפים אחד את השני בספרים שהם קוראים, או משהו כזה. כמה קיטש אלכס קוראת. לאלכס היה מדף שלם של ספרים שכולם נראו לג'רי אותו הדבר – אחד מהם נקרא 'המושלמת', הראשון בסדרה שמילאה חצי מדף. היא באמת מאמינה שאלה הם החיים? שיום אחד יבוא בחור יפה, חכם, רגיש וקשוח ויציל אותה מחייה האומללים, כמו שקרה לטארה, או טיירי, בספר 'המושלמת'? זה בכל אופן מה שהיה כתוב בגב הספר. ג'רי דמיינה את אלכס בשמלה עם מחטב שמכניס לה את הבטן, הלבלב והריאות, רוקדת עם הרווק היפה, הוא מעיף אותה באוויר, היא נוחתת על הרצפה מכובד שמלת הקצפת בעלת אלף השכבות. היפה יציל אותה, כי הוא גם רופא וגם אחד שיודע לעשות החייאה באמצע רחבת הריקודים בלי מכשור רפואי.

ג'רי ניסתה לדמיין את עצמה קדה קידה, מרימה את ראשה ורוקדת עם הרווק שלה, אבל הדמיון לא עשה את העבודה – היא לא הצליחה להרגיש שהיא טיירי או טארה. שטויות. וקצת חבל. היא לא הייתה מתנגדת להיות במקום אחר. לפעמים.

תום שכבה במיטתה וחשבה על מה שקרה בהפסקת הצהריים. היא החליטה לחפש את נעמי בשטח בית-הספר. הימים החמים של תחילת חודש נובמבר סירבו להפנים שעכשיו צריך להגיע החורף והיא לא הפסיקה להזיע. תום תכננה להיכנס לשירותים ולשטוף את הפנים ואז היא ראתה אותה. נעמי ישבה צמודה למאור, החבר שלה, בפינה מוצלת בדשא. היא שזרה לדולפין צמות דקות ודולפין הסתכלה במראה וחייכה, קארין הראתה למאור משהו בסלולארי שלה ושניהם צחקו, יואב ניסה להציץ בסרטון וידו נחה על כתפיה של קארין. תום הרגישה צביטה. לא, זה היה כאב חד. היא לא הבינה למה, הם הרי חברים ובכל יום הם נמצאים ביחד, ועדיין, היא רצתה לבכות. מה היא חשבה לעצמה? מה היא קיוותה שיקרה? שנעמי תזמין אותה לשבת איתם? היא לעולם לא תהיה אחת מהם.

הקלדת books_fan_il הציגה לג'רי שלל אופציות של קבוצות באינסטגרם של אוהבי ספרים, כותבי סיפורים, הגרלות של ספרים, המלצות על ספרים. היא עברה מקבוצה אחת לאחרת ונאנחה. השיחות ביניהם נראו לה כמו ג'יבריש, הם חיים ביקום אחר, היא חשבה, כמה אפשר לדון בספר אחד? היא נכנסה לקבוצה שמעריצה סדרת ספרים בשם 'ההולכים' והדרמה שם הייתה בשיאה, אחת הדמויות מתה. היא חשבה על כינוי, הקלידה mouse2017 וביקשה עזרה עם הספר שהיא קוראת ללימודים. תוך כמה שניות היא קיבלה תגובה ממנהל הקבוצה שזה לא המקום לקבל תקצירים לשיעורי הבית. ג'רי ביקשה שיפנה אותה לקבוצה המתאימה, הוא ענה לה שתעשה שיעורי בית בעצמה, היא ענתה לו שהוא חוצפן חסר חיים ושהיא שמחה שהוגו מת. גם ככה הוא היה מטומטם. מישהו בשם 13 noam_harel כתב שגם הוא לא אהב את הוגו, רק חבל שאין הוגו בסיפור.

מה יש לקבוצה הזאת? חשבה ג'רי, הם לא מחוברים, חיים ביקום מקביל. היא התפתתה לענות ל-13 noam_harel שהיא ראתה את רוח הרפאים של הוגו, ולפני שהספיקה הוא כתב לה שגם הוא סובל מלימודי ספרות ושאין קשר בין מה שלומדים בבית-הספר לספרים שהוא קורא. "עכברה עצבנית שכמוך," הוא כתב והוסיף ליד אייקון של עכבר. ג'רי צחקה.

פרק 2

הסלולארי של תום צלצל, היא הייתה בטוחה שג'רי רוצה עזרה בשיעורי הבית ולא היה לה חשק. היא לא רצתה לעזור לה, לא רצתה לעשות שיעורי בית, לא רצתה לדבר. בצלצול הרביעי היא התעצבנה, רצתה לצעוק עליה שתניח לה, אך לפני שהספיקה להוציא מילה מהפה נשמע קול נסער מהצד השני.

"תום?"

"נעמי?"

"אני למטה, את יכולה לרדת?"

"נעמי?" תום הייתה בטוחה שהיא לא שומעת טוב.

"כן."

"נעמי מהכיתה?" תום לא האמינה.

"תום, את רוצה שאני אצלם את עצמי בסלפי ואשלח לך למטרות זיהוי?" הקול הנסער נרגע מעט.

"אני באה," ענתה תום. היא סגרה את הסלולארי ולקחה במהירות את המפתחות שלה, ומרוב בלבול רצה במדרגות. בקומה השלישית היא חשבה שיותר מהיר וקל לרדת מהקומה החמישית במעלית, במיוחד כשאת ממהרת וחם, אבל היא המשיכה לרוץ.היא הגיעה חסרת נשימה למבואה של הבניין, שם עמדה נעמי. עיניה היו אדומות.

"את בסדר?" תום בקושי הצליחה לדבר, היא ניסתה להסדיר את נשימתה.

"את בסדר?" נעמי ניסתה לחייך.

"כן, למה לא?" תום תפסה את מותניה בידיה ומלמלה, "הצלעות שלי, הצלעות שלי." היא רצתה לשבת.

"את אדומה, בקושי נושמת ולובשת פיג'מה עם ציור של חרק."

"זה פרפר."

"קנית את הבגדים האלה בשוק?" נעמי עיוותה את פניה.

"לא," תום נעלבה בשם הפרפר שפעם היה ורוד ויפה ולאחר יותר מדי כביסות הוא נראה כמו גולם.

"לא משנה, בואי נעמיד פנים שלא ראיתי את מה שאת לובשת," ענתה נעמי. "אני חייבת לדבר איתך, איפה נוכל לדבר בפרטיות?" היא משכה באפה ותום הציעה שישבו על הספסל בחוץ. נעמי הלכה לידה, טישו מקומט היה מקופל בידה. תום הביטה בה, שערה היה מעט מבולגן, לפי העיניים הנפוחות נראה שהיא בכתה כמה שעות. תום רצתה לשלוח את היד, לגעת בכתפה, להציע נחמה, והיד נשארה צמודה לגופה. היא פחדה שנעמי תירתע ותתרחק ממנה, וגם מילים לא היו לתום. אז הן שתקו.

לאחר כמה דקות הן התיישבו על ספסל קטן, ונעמי התחילה לבכות. "אני לבד, תום. אני לבד." תום מצאה בכיס מכנסיה טישו במצב טוב, אבל לפני שהספיקה להושיט אותו פתחה נעמי את התיק הקטן שלה, הוציאה משם תיק איפור ושלפה מגבונים יוקרתיים לעיניים רגישות במיוחד. היא ניגבה את פניה ומלמלה שמחר היא תגיע לבית-הספר עם עיניים נפוחות וכולם ידעו שהיא בכתה.

"את יכולה לשים תיונים על העיניים," אמרה תום.

"את רצינית?"

"יש תה צמחים ש—"

"תודה. בענייני יופי יש לי את בתנאי בלו."

"מי?"

"היוטיוברית הכי מדהימה בתחום האיפור והאופנה."

"מאיפה היא בעולם?" שאלה תום.

"בעולם?" גיחכה נעמי, "היא גרה בחולון."

"אה, בגלל השם שלה חשבתי ש—"

"קוראים לה בטי בלומברג אבל זה השם שלה כיוטיוברית. היא בת חמש-עשרה וכבר שנים שהיא בתחום. לא משנה, בכל אופן, תום, אני בבעיה." נעמי סגרה את תיק האיפור והביטה אל רצפת הבטון.

"אני מרגישה שאני לבד בעולם," אמרה נעמי ועדיין לא הביטה בתום, "אני קצת מבינה את מה שהרגשת, כלומר לא עושים עליי חרם, אני מאוד מקובלת בכיתה," המשיכה נעמי, "אבל נדמה לי שאף אחד לא ממש מבין אותי. את יודעת למה אני מתכוונת?" היא הרימה את מבטה והסתכלה בתום.

"בטח," ענתה לה תום, ואצבעותיה לפתו את ידה של נעמי. "יש לי הורים שאוהבים אותי וחברה הכי טובה שאפשר לבקש, ועדיין לפעמים אני מרגישה אבודה, ושאני לא יכולה להסביר להם את מה שאני באמת מרגישה. או שאני לא רוצה להסביר."

"בדיוק," אמרה נעמי והידקה את אחיזתה בידה של תום. "יש לי חברות בכיתה וחברות מהיסודי, ואת מאור, וההורים שלי די בסדר, חוץ מהעניין עם אבא שלי. הוא הרי לא מרשה לי לצאת עם בנים," היא שוב השפילה מבט, "טוב זה לא רק עניין הבנים. הוא מאוד קשה איתי. אני בת יחידה וההורים שלי מצפים ממני להיות מושלמת." נעמי יישרה את גווה, מתחה את שמלתה ויישרה כיווצים שלא קיימים. "הם הביאו ילדה אחת לעולם והיא אמורה להיות כמו שלושה ילדים, חכמה, יפה, חרוצה, ואם אהיה רופאה כמו אבא שלי זה בכלל יהיה נהדר אלא אם כן אמצא מקצוע חלופי כמו חוקרת מוח למשל," היא גיחכה. "שטויות, לא?"

"אבא שלך מזכיר את אימא שלי," ענתה תום וחשבה על אימא שלה שבטח הייתה מרוצה מבת כמו נעמי, יפה ורזה, חכמה ובולטת. עם בת כמו נעמי היא לא הייתה צריכה להיות מודאגת מעניינים כמו חרם ומשקל. "אימא שלי מאוכזבת ממני," אמרה תום, "לפעמים נדמה לי שהיא לא אוהבת אותי." עכשיו היה תורה של תום להשפיל מבט, היא אף פעם לא דיברה בחופשיות עם מישהו חוץ מג'רי והרגישה גדולה ושמנה בתוך הפיג'מה המכוערת שלה. תום רצתה לשתוק אבל מגע ידיה החם של נעמי נעם לה.

"אימא שלי דואגת לי," המשיכה תום, "ואכפת לה ממני, אבל אני לא יודעת," תום סילקה עם כפכפיה יתוש שהתקרב לאזור הרגל שלה, "לפעמים נדמה לי שהיא יותר אוהבת את אחי, היא תמיד משוויצה כמה שהוא מוכשר ואיזה בן יפה נולד לה, ועכשיו עם הבעיות שיש לו בצבא היא לא כועסת עליו או מאשימה אותו, מבחינתה היא תגיע לרמטכ"ל אם צריך."

"הייתי שמחה שיהיו לי אח או אחות, שייקחו ממני את תשומת הלב," אמרה נעמי. "החברות שלי מקנאות בי, הן חושבות שאני מפונקת ומקבלת כל מה שאני רוצה, וזה נכון, כלומר, לא רע לי, אבל הן לא מבינות איזה לחץ וציפיות יש ממני. מאור, לעומתן," היא עצרה ושוב יישרה את השמלה שלה, "הוא מבין, היחיד, הראשון, אבל הוא גם כועס שהוא צריך להיות סוד ואני מפחדת שהוא יעזוב אותי." תום רצתה להגיד לה שאם הוא באמת אוהב אותה הוא לא ילך אבל מה היא מבינה בבנים ובאהבה. היה אחד שנישק וברח והיא עדיין חושבת עליו. והיואב הזה בטח לא זוכר שפעם הם יצאו ופעם הוא חשב שהיא קצת מיוחדת, או שלא חשב בכלל, אז היא שתקה וניסתה לחשוב מה כדאי לה לומר לפני שנעמי תתחרט שהיא באה אליה. היא הביטה בנעמי שעדיין בהתה ברצפה. "את יכולה לדבר איתי, אני לא יכולה לייעץ בקשר למאור אבל אני מכירה את הימים האלה שאת לא מוצאת את עצמך, לא מצליחה לישון, פותחת את הטלוויזיה וסוגרת, לוקחת את הסלולארי ומטעינה אותו למרות שהסוללה מראה תשעים ותשע אחוזים, רוצה לאכול ולא רעבה, רעבה ואוכלת—"

"תיארת בדיוק את מה שאני מרגישה," עיניה הכחולות של נעמי נצצו והפעם מהתרגשות, "חוץ מהקטע של לזלול, את יודעת שזה לא פתרון לאכול בכל פעם שקשה? אני למשל רצה, זה גם משחרר עצבים וגם בריא."

"את צודקת," מלמלה תום ורצתה לציין בפניה שלפני כמה דקות היא רצה במהירות במדרגות. נעמי הסתכלה בסלולארי שלה ואמרה שהיא צריכה ללכת. שתיהן נעמדו ונעמי סידרה את שערה וביקשה מתום לשמור את השיחה ביניהן בסוד.

"ברור," ענתה לה תום, ונעמי לחשה, "תודה," והחלה לצעוד לכיוון תחנת האוטובוס. תום עמדה במקומה וראתה את נעמי הולכת באיטיות, מסבה את ראשה לאחור ומחייכת אליה.

מתוך "החיים שבחרתי" מאת נועה רום, בהוצאת "כתר ספרים".