מאיה היא נערה בת 16 שנראית כמישהי שיש לה הכל, אבל בכל פעם שהיא מסתכלת במראה, היא שונאת את מה שהיא רואה ובוחרת להפסיק לאכול. הוריה שולחים אותה למרכז טיפולי, שם היא מתמודדת עם המון נושאים רגישים שמציפים אותה. הספר "לאהוב אותי" הוא ספרה הראשון של העיתונאית יעל רון יעקבי, אשר מציירת את דמותה של מאיה, נערה הסובלת מהפרעות אכילה, ואת התהליך שהיא עוברת בדרך לאהוב את עצמה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי: 

• פרסום ראשון: טיילור ובן זיני יובילו סדרת נוער חדשה
• פרסום ראשון: שירלי לוי תככב לצד עומר חזן וקים אור אזולאי
• פרסי MTV: נואה סנטינאו זכה בפרס "הנשיקה הטובה ביותר"

פרק 1

אמא ואבא נכנסו לחדרה.

הם לא ישבו על הכיסאות או על המיטה, אלא עמדו ליד הדלת כפסלים.

אמא החלה לספר על מקום טיפולי הולם עבורה ואילו אבא שתק, כבש פניו ברצפה.

"מרכז רקפת' הוא מקום לנערות בגילך, נערות שצריכות ללמוד איך לאכול נכון, איך לשמור על הרגלי תזונה בריאה, איך לשמור על גופן, כיצד לא לפגוע בעצמן."

אמא נאמה, דיברה בענייניות, במהירות, כמבקשת לסיים את המשימה הלא נעימה.

"הבאנו לך עלון פרסומי של המרכז, תקראי אותו, תתרשמי." אמא הגישה לה את העלון, ידה יציבה. "ב'מרכז רקפת' תפגשי נערות שחוות את הקושי שאת חווה, לא תהיי לבד, תהיי שם כמה זמן שיידרש, מה שיעשה לך טוב."

מאיה לקחה את העלון הפרסומי, הביטה בו לאט, הוא היה צבעוני, שמח, כאילו המרכז אליו היא עומדת להישלח הוא בעצם חופשה באירופה ולא מרכז טיפולי לנערות הסובלות מהפרעות אכילה.

מאיה ניסתה לתפוס את מבטה של אמא, לרגע הצליחה אבל אמא הפנתה את הראש לעבר אבא שהוסיף לכבוש פניו ברצפה.

הם מתביישים בה, חשבה לעצמה מאיה, לכן לא מביטים בעיניה.

לבה של מאיה הלם בחוזקה, בום בום.

היא חשבה שכל הרחוב יכול לשמוע את לבה הדופק, את גופה הסוער.

היא רצתה לצרוח, היא רצתה לצעוק, היא רצתה להסביר להוריה שזאת טעות, שהם התבלבלו, כולם.

המצב לא קשה, המצב לא נורא כמו שהם חושבים. בבקשה, שיאמינו לה, שיסתכלו לה בעיניים ויקשיבו לה. היא לא הבינה איך משפחה לא מסתכלת אחד לשני בעיניים, איך משפחה לא מקשיבה.

"אנחנו ניסע מחר למרכז רקפת כדי שתתרשמי מהמקום, תכירי את אנשי הצוות, את הנערות, תראי האם נעים לך שם," אמרה אמא.

מאיה רצתה לשאול את אמא מה יקרה אם לא יהיה לה נעים שם, מה יקרה אם לא תתרשם ממרכז רקפת לטובה, האם אז יסכימו שתישאר בבית או יחפשו בכל הארץ מקום טיפולי אחר עבורה?

"מאיה," קטעה אמא את הרהוריה, "אנחנו לא חייבים לספר למשפחה או לחברים שאנחנו נוסעים לבחון את מרכז רקפת, שאולי תשהי במקום. לבטח תרגישי נוח לעבור את המסע הטיפולי הזה עם עצמך, בשקט ובנחת, ללא עיניים שעוקבות אחרייך. אם תבחרי ללכת למרכז רקפת, אבא ואני יכולים לספר שנסעת למחנה קיץ בארצות הברית, שאת משפרת את האנגלית שלך, נמציא משהו, שיהיה לך נעים, שיהיה לך טוב, מה דעתך?"

מאיה גיחכה, מה דעתי? דעתי שאתם רוצים לשקר לא למעני, אלא למענכם.

דעתי שאתם מתביישים בי, שאתם מתביישים בעצמכם, שיצאה לכם בת כמוני.

דעתי שאתם לא יודעים להתמודד עם הבת שלכם, שלרגע יצאה מהמשבצת הנוחה בה שיבצתם אותה, ויותר משחשובה לכם הבריאות שלה, חשוב לכם מה יגידו השכנים אם יגלו שבמשפחה המושלמת שטיפחתם יש נערה במצב בעייתי.

זו דעתי, זו דעתי ואני צודקת.

אבל מאיה לא אמרה דבר, היא שתקה, מה יעזור שתגיד, הם ממילא לא יקשיבו לה. מאז שנכנסו לחדר הם עומדים כפסלים, נואמים, לא מסתכלים לה בעיניים, לא באמת רוצים לשמוע אותה, לא באמת רוצים לשמוע איך היא מרגישה ומה עבר עליה בחודשים האחרונים. הם לא באמת מחשיבים את דעתה, אז למה לה להתאמץ ולהביע אותה?

"תקראי על מרכז רקפת," אמרה לבסוף אמא, "אנו ניסע לשם מחר, יהיה בסדר," קבעה ויצאה עם אבא מהחדר, מותירים אותה עם עצמה, ועם העלון הפרסומי הצבעוני.

 

מאיה הביטה שנית בעלון, קראה על המקום המיועד לנערות הסובלות מהפרעות אכילה ונמצאות מספר רגעים לפני אשפוז בבית החולים.

כמובן שאמא לא הציגה את המקום כך, אלא ייפתה את המציאות, הציגה את מרכז רקפת כקורס קליל לתזונה בריאה ותו לא.

אבל זה לא היה המצב, מאיה הבינה את זה, כולם בטוחים שיש לה בעיה רצינית, 'הפרעת אכילה', ומפעילים מולה תותחים כבדים, פתרונות גדולים למצב המורכב.

מאיה נשמה בכבדות, לפתע הרגישה את קירות החדר סוגרים עליה, מאיימים עליה.

היא התרוממה ממקומה, פתחה את החלון, ניסתה לנשום אוויר של תחילת הקיץ, את הרוח הקלה שנושבת לפני החודשים החמים הקרבים.

היא הסתכלה על אנשים ברחוב, הולכים ללא חשש, חיים את חייהם הרגילים ללא הפרעות, ללא שינויים ופחדים ממה שעתיד לבוא.

רק היא יושבת בחדר שלה לבד, לא מבינה את החיים שלה, לא מבינה איך הכל הסתבך, איך מרצון אחד קטן להוריד במשקל, להרגיש יפה, הכל הפך לטירוף, למעגל מסחרר שהיא לא מצליחה לצאת ממנו.

אתמול ההורים שלה הוזמנו למשרד של יועצת בית הספר, מאיה חשדה שמשהו איננו כשורה ובאמת כך היה. ההורים שלה היו שעתיים שלמות בבית הספר וכשחזרו הסתכלו עליה באופן מוזר, עיניה של אמא היו אדומות ושניהם מיהרו להסתגר בחדרם, לשוחח.

מאיה לא ידעה מה לחשוב, היא הסתובבה בחדר שלה כמו אריה בתוך כלוב, מדמיינת לעצמה כל מיני תרחישים על מה שקרה בחדר היועצת, על מה שגרם לאמא שלה לחזור הביתה עם עיניים אדומות. מאיה חשבה שזה קשור למשקל שלה, לעובדה שהיא לא אוכלת כרגיל, שאולי מישהו מבית הספר היה מודאג ובחר ליידע את ההורים, אבל מכאן ועד שההורים שלה יסתגרו בחדר, עד שאמא תבכה? מאיה לא הבינה דבר, היא רק אוכלת מעט פחות, אז מה קורה כאן? על מה כל המהומה?

אחרי שעות מורטות עצבים, אמא נכנסה אליה לחדר, העיניים שלה לא היו אדומות עוד, ההיפך, העיניים שלה היו נחושות, חדורות מטרה. אמא ליטפה את שערה של מאיה ואמרה באופן הכי מעשי וקר שמאיה יכולה הייתה לדמיין, "אנחנו חוששים שאת מזיקה לעצמך, שאת לא אוכלת באופן בריא ולא מתפתחת כראוי. אנחנו מפחדים שיש כאן בעיה רצינית ולכן מחפשים לה פיתרון."

בעיה רצינית? פיתרון? מה קורה כאן? מאיה לא הבינה דבר, הרגישה שהיא מתבלבלת. בקושי רב הצליחה לפלוט מתוכה את השאלה, "מה זאת אומרת בעיה רצינית?"

"אנחנו חוששים שיש דברים שמטרידים אותך פנימה, בנפש ואת מוציאה את הטרדות האלו דרך אכילה לא נכונה," הסבירה אמא והוסיפה, "יש מי שקורא לזה: הפרעת אכילה."

'הפרעת אכילה', שתי המילים הגדולות, שתי המילים המאיימות.

"הכל בסדר," אמרה אמא באותה ענייניות מעצבנת, "אנחנו כאן אתך והכל בסדר, יש נערות שחוות את התחושות שלך ופועלות כמוך, יש איך לטפל בזה." אמא נישקה אותה בחופזה על המצח, אמרה שוב שהכל יהיה בסדר, שכולם צריכים לחשוב על הדברים, לעכל אותם והם ידברו מחר בבוקר. כך אמרה ויצאה מהחדר.

מאיה לא הצליחה לישון כל אותו לילה, היא חשבה על השיחה עם אמא, היא חשבה על הרצון של להוריד במשקל, על הדיאטות האחרונות שעשתה, הרגעים בהם פסקה לאכול, איך שנאה להביט במראה, איך שנאה את הגוף שלה, איך שנאה את עצמה.

בפעם הראשונה צפו בתוכה השאלות האם משהו אצלה לא תקין? האם יש משהו שהם רואים והיא לא רואה? אבל היא הדפה את השאלות במהירות, הם הרי כבר אבחנו אותה, הם כבר החליטו מה הבעיה שלה, הם כבר קבעו, הם לא באמת שאלו אותה מה היא חושבת על כך. למחרת מאיה קמה כהרגלה, הלכה לבית הספר, למדה, אבל לא באמת הייתה שם, אלא ריחפה ביקום מקביל, רחוק מכולם. ההורים שלה הלכו לעבודה, הלימודים היו כסדרם, האחים דלה שיחקו כהרגלם במשחקי מחשב, כולם פעלו סביבה, אבל היא ריחפה, לא מבינה מה קורה איתה ולאן ממשיכים מכאן.

והנה, נגזרה הגזרה, ההורים לה הודיעו לה שהיא צריכה ללכת למקום שבו יטפלו בה, שהיא תבחן את מרכז רקפת, אבל היא לא רצתה ללכת לשום מקום טיפולי, היא רצתה להישאר בבית, בשגרה המוכרת לה. מאיה הרגישה שגופה בוער מכעס, מתסכול.

היא התקשתה להתסכל על החדר שלה, התקשתה להסתכל על המיטה הגדולה, המצעים של 'מיקי מאוס', או השטיח עליו היא שוכבת ורוקמת חלומות. היא התקשתה להתסכל על הכל בלי לבכות. לבסוף נשכבה על השטיח, ניסתה לרקום חלומות שמחים על ימים טובים ביותר, ניסתה לדמיין את עצמה כאומנית מפורסמת בעולם, עם גוף מושלם, יפה, עשירה, מושא להערצה, אבל לא הצליחה לדמיין דבר. חששות ופחדים הציפו אותה, פחד לפת את לבה ובכי גדול וחסר מעצורים פרץ מתוכה. היא ידעה, היא היתה בטוחה, ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. אמא אמרה לה שהיא לא לבד, אז למה, למה היא מרגישה כה בודדה?