מעל 120 אלף עותקים של "פרויקט רוזי" (הספר הראשון בסדרת הספרים) ו"אפקט רוזי" (הספר השני) נמכרו בישראל וזכו להצלחה מסחררת בקרב בני הנוער, ואף נכנסו לרשימת הספרים הנמכרים ביותר. אל ההצלחה הגדולה צפוי להצטרף הרומן השלישי והאחרון בסדרה - "הכל בגלל רוזי", שיצא לאור בהוצאת "אחוזת בית" ממש היום, ומסיים אחת ולתמיד את טרילוגיית הספרים האהובה של הסופר האוסטרלי גרהם סימסיון.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• אילו עובדות אתם מכירים על אליאנה תדהר?
• ענקית ירוקה והיי סקול חוזר: דיסני הכריזה על הפקות חדשות
• רכילות בקטנה: ברק שמיר יוצא עם ה/BFF של האקסית?

הטריילר של הספר-

אנחנו השגנו לכם את הצצה מתוך הספר. שתהיה לכם קריאה נעימה!

הג'י־פי־אס הראה שהנסיעה לאתר הגלישה ההררי תימשך שלוש שעות ושמונה־עשרה דקות. סימסתי לרוזי כדי להסביר לה את המצב: משבר האדסון. נוסע לשלג.

בהיעדר כל מידע מפורט, היה רק מעט שיכולתי לעשות כדי לתכנן את התגובה שלי. המונח "התמוטטות" שבו השתמש המורה של האדסון יכול היה לתאר כל דבר, מר?גז על כלל לא הגיוני כלשהו ועד לאובדן שליטה כמעט מוחלט, שאני סבלתי ממנו לפעמים בילדותי, ובתדירות נמוכה יותר ככל כשהתבגרתי — רק פעם אחת בשלוש־עשרה השנים, ארבעת החודשים ושלושת הימים מאז שפגשתי את רוזי. האדסון עצמו חווה כמה התרחשויות מהסוג הזה בבית — כמה מהן בחודשים האחרונים — אבל הן נפתרו הודות לפרוטוקול הפסק־זמן.

שיערתי שהתפקיד שלי יהיה להרגיע את מר וורן ולומר לו שלא סביר שהדבר יחזור על עצמו בטווח הקצר, וזאת בהנחה שהנסיבות שגרמו לכך נפתרו. נזכרתי שהוא בערך בן גילי. כתוצאה מהרגל שהתקשיתי להיפטר ממנו, הערכתי גם את מדד מסת הגוף שלו: עשרים וחמש. לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלו. הוא נראה ידידותי ביום אסיפת ההורים, אבל ידעתי מניסיון שהורים ששופטים בשטחיות מורים, לרוב לא מדייקים
בשיפוטם.

לאחר שהתמודדתי עם פיתולי הכביש בדרך אל אתר הגלישה, נכנסתי עם המכונית לחניה המיועדת ל"מקרה חירום בלבד", ולמרבה הצער לא הבחנתי בעמוד שכוסה בשלג. הנזק לחזית מכונית הפורשה של פיל היה קוסמטי בלבד. אבא של רוזי השאיל לנו את המכונית "לתמיד", כי הוא הבין שיהיה הגיוני יותר עבורו לקנות טויוטה חדשה מאשר לנהוג בכלי רכב ישן, שלא נראה שהעיצוב שלו מבוסס על צרכים מעשיים כלשהם, ועוד להידרש לתחזוקה שלו. סימסתי לפרופסור לורנס והודעתי לה שלא אוכל להשתתף בשימוע אחר הצהריים, בשל מצב חירום משפחתי.

היו הרבה הודעות קוליות ואס־אם־אסיםמרוזי, אבל אס־אם־אס אחד בן שלושה חלקים היה יכול להספיק:

מה לעזאזל קורה?

האדסון בסדר?

תתקשר אלי עכשיו.

רוזי רצתה לקבל ממני מידע שלא יכולתי לקבל, כי הייתי בטלפון איתה. הסברתי לה את זה.

"אתה בטוח שאתה לא צריך שאני אבוא לשם?" היא אמרה.

לא מנומס לומר בשיחה "ראי תשובתי הקודמת", ולכן חזרתי על דברי, "אני צריך קודם להעריך את המצב."

"היית צריך להתקשר אלי. אתה לא מפסיד שום דבר חשוב? אוי, שיט, שיט, שיט."

"ישיבת ועדת המשמעת נדחתה. אני אתקשר כשיהיה בידי מידע נוסף על בעיית האדסון."

עובד של בית הספר לסקי הוביל אותי אל האדסון, שישב על ספסל וקרא את "לבד על מאדים". לא הצלחתי לזהות אצלו שום מצוקה. לצדו ישבה ילדה רזה עם שיער לבן, בערך בת גילו, שהערכתי שהיא לבקנית. היא הרכיבה משקפי שמש ואכלה חטיף שוקולד סניקרס.

"מה קרה?" שאלתי את האדסון.

"אני צריך ללכת הביתה. גם היא." הוא הצביע על הילדה שלצדו, שהוציאה עכשיו את האוזניות שהיו תחובות באוזניה.

"גם היא לא היתה מרוצה מהמגפיים?"

הילדה ענתה על השאלה בעצמה. "אני לא רואה טוב." חלק ממאפייני הלבקנות הם רגישות לאור וראייה לקויה.

האדסון הוסיף, "כשמר וורן גילה, הוא בדק את טופס האישור שלה וראה שזה לא רשום שם, אז אסור לה לעשות סקי מבחינה חוקית."

"אני חדשה," אמרה הילדה. "באתי כדי להכיר את כולם. עכשיו אני צְכָה לחזור הביתה."

"צריכה לחזור הביתה," אמר האדסון. אבא שלי לא אהב כשהאדסון השתמש בקיצור "צְכה". האדסון תיקן את הבעיה ושיתף את העצה עם אחרים.

"לא הצליחו להשיג את ההורים שלי כי אבא שלי בתאילנד ואמא שלי לא בחנות. המעסה שומרת על החנות כשאמא שלי צריכה לצאת בשביל משהו. קוראים לי בלאנש, דרך אגב."

זה היה שם שקל לזכור כשמסתכלים עליה.

"ואמא שלך לא עונה לטלפון הנייד שלה?"

"אין לה טלפון נייד. בגלל סרטן. גם לאבא שלי לא."

ניסיתי לחשוב אילו סוגים של סרטן עלולים למנוע שימוש בטלפון — גרון, בית הקול, אולי מוח — ומה הסיכויים שלשני בני משפחה יהיה סוג כזה של סרטן, כשבלאנש הסבירה: "אין לה סרטן, אבל היא לא רוצה שיהיה לה. מהקרינה."

"אנחנו יכולים לתת לה טרמפ — הסעה?" שאל האדסון. "אנחנו צריכים לקבל אישור, כי בטופס יש שאלה על..."

המוח שלי כבר היה בסכנה של עומס יתר, ועוד לא היה לי שום מידע רלוונטי על הבעיה העיקרית. משכתי את האצבע שלי על שפתַי: סימן לשתוק. בתקשורת עם האדסון משמעות התנועה היתה, יש להשעות את הדיבור כדי לקבל קלט חשוב.

"אני צריך לדעת מה בדיוק הבעיה."

"זה לא חשוב. אני צריך לחזור הביתה, זה הכול."

"מר וורן אמר שהיתה בעיה עם מגפיים. אם תסביר לי מהי, אולי נוכל לפתור את הבעיה."

האדסון ישב בשקט, סימן מוכר לכך שהוא רוצה לשבת בשקט. חקירה לא תהיה יעילה. עם זאת, בדרך כלל הוא היה מוכן להתווכח.

"אני מניח שקרתה טעות כלשהי מצדך."

"אין מצב, אבא. אני לא עשיתי כלום. זה היה התפקיד שלהם לחלק מגפיים שיהיו טובים עלי."

"אני בטוח שהם היו מצוידים בכל מידות הנעליים שבטווח הנורמלי."

האדסון הסביר שהוא ניסה מגפיים בכמה מידות, אבל כולם היו לוחצים עד כאב או גדולים מכדי לאפשר לו שליטה
במגלשיים.

העובד בחנות ציוד הסקי להשכרה הציע מותגים חלופיים, וגם זוג גרביים נוסף ומדרסים, אבל לא היה כל שיפור ניכר. המנהל נקרא למקום והסביר שהמגפיים צריכים להיות הדוקים על הרגל. האדסון לא השתכנע.

בלאנש התערבה בשיחה. "כולם האשימו את האדסון," אמרה, "כי כולם כבר נעלו את המגפיים ורצו ללכת לעשות סקי." היה קל להסיק מה המרכיבים החסרים בסיפור, שהאדסון אולי לא רצה לחשוף, בגלל מבוכה. כבר ידעתי שזה הסתיים בהתמוטטות.

להאדסון היה סף כאב נמוך, והוא לא אהב צורות רבות של מגע גופני, במיוחד אם הן היו לא בשליטתו. אני סבלתי מאותה בעיה בתור ילד, וכוניתי בלעג ובאופן קבוע "פחדן". סביר להניח שהייתי מגיב בצורה דומה אם מישהו אחר היה מהדק רצועות וסוגר אבזמים על מגפיים קשיחים שנעלתי בפעם הראשונה, במיוחד בלחץ של זמן.

ניסיתי לדמיין את עצמי במצב הנוכחי של האדסון. אני הייתי רוצה לחזור הביתה, מיד, כפי שהוא רצה, כנראה. אבא שלי היה מחזיר אותי לחנות הסקי, מתעקש עם המגפיים ובסופו של דבר מתעצבן שאני "בכיין". הייתי צריך לטפל בזה בצורה טובה ממנו.

בית הספר לסקי בוודאי התמודד עם המצב הזה בעבר. מצאתי את העובדת שהשגיחה על האדסון ועל בלאנש והסברתי לה את הבעיה.

"דבר עם לוסי," היא אמרה. "אני מבטיחה שיהיה לה... פתרון."

המתנו במקום המיועד, ולוסי הופיעה, על סנובורד. ניחשתי שהן הגיל והן מדד מסת הגוף שלה הם עשרים ושתיים. היא נראתה יותר כמו סטודנטית למדעים מאשר מדריכת סקי.

היא פנתה אל האדסון. "שמעתי שאנחנו לא אוהבים מגפי סקי."

"אני לא אוהב אותם. כל זוג שניסיתי כאב לי איפשהו."

"הבנתי. זה בדיוק מה שקורה לי. ומה דעתך על נפילה בשלג?" לוסי הדגימה על ידי כך שנפלה בשלג, בחוזקה. "קדימה."

האדסון עמד בלי לזוז, אבל בלאנש השליכה את עצמה לתוך השלג הרך, ואז קמה שוב, וצחקה. שיערתי שהאדסון מרגיש לחץ לציית לכללים. הוא קרס, לאט, ואז ביצע את הפעולה פעמיים נוספות, כל פעם בכוח רב יותר. בלאנש עשתה כמוהו ונפלה יותר חזק, והאדסון הגיב בכך שזרק את עצמו לתוך השלג באופן שנראה שהשקיע בו מאמץ מרבי. התחרות ביניהם דירבנה התנהגות שבנסיבות אחרות היתה נחשבת מגוחכת.

"זה הכי הרבה שזה יכאב," אמרה לוסי. "אז, מוכנים ללכת לעשות סנובורדינג?"

"יש לי בעיה בראייה," אמרה בלאנש.

"אני שחורה או לבנה?" אמרה לוסי.

בלאנש צחקה. "לבנה."

"אז את רואה מספיק טוב." היא הביטה בי ואמרה, "וגם לאבא שלכם לא תהיה בעיה."

הסברתי שאני לא אבא של בלאנש ושהשיעור הוא רק עבור האדסון. לוסי הסבירה, בתורה, שמחיר השיעור לשניים הוא זהה. הסנובורד והמגפיים לא יחויבו בתשלום, בגלל המגלשיים שלא נעשה בהם שימוש. "ואתה יכול לבוא איתנו אם אתה רוצה."

"אין לי שום צורך לדעת איך להשתמש בסנובורד," אמרתי.

"אני חושבת על הילדים. לכולם קצת קשה עם הקואורדינציה בהתחלה, ואם הם יראו אותך נופל..."

"אני מחלים מניתוח בגיד הברך. לא יהיה חכם לאמץ
אותו."

היא הינהנה. "הבנתי, אוקיי. אתה לא רוצה להיראות מטופש מול הילדים." היא צחקה, אבל אני הרגשתי שהיא מותחת עלי ביקורת.

"יכולים לתבוע אותנו אם בלאנש תיפול ותמות," אמר האדסון. "אין לנו טופס אישור."

האדסון צדק, ככל הנראה. אמא של בלאנש נשמעה טיפוס לא רציונלי, והיא עוד עלולה ליזום דיון משפטי כי חשפתי את הבת שלה לגלי רדיו או לגלוטן או לכימיקלים בקרם ההגנה, שהיה מן הסתם חיוני שתמרח. אבל בשלב זה הופיע העובד הראשון שפגשנו מטעם בית הספר לסקי, ואמר שאמא של בלאנש בטלפון.

בלאנש הסבירה לה את המצב, ואז דחפה לעברי את השפופרת.

"הלו," אמרה אמא של בלאנש. "אני מצטערת, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."

"אין צורך להתנצל. לא נפגשנו. אני לא מצפה ממך שתדעי איך קוראים לי."

היא השתתקה להפוגה ארוכה ואז אמרה, "אני ?לָאנָה. אני לא תופסת איך לא ראיתי את שאלת המגבלות הבריאותיות בטופס. מצטערת, אני צריכה להודות לך. אתה כל כך נחמד."

"אני ממש לא עושה כלום. וזה צריך להרגיע אותך. העברתי את הבעיה במיקור חוץ למקצוענית. קוראים לה לוסי. הדרכת סקי זה מקצוע תחרותי מאוד, אז אלא אם כן היא השיגה את העבודה בצורה מושחתת כלשהי, היא אמורה להיות כשירה. עם זאת, אני דורש ממך לפטור אותי מכל אחריות במקרה שבלאנש תיפצע או תמות, בין שאני אחראי באופן מלא או חלקי ובין שלא."

"אממ, אתה סתם משתמש בכל מיני מונחים טכניים, נכון? אתה לא מתכנן שום דבר?"

"נכון."

היא צחקה. "אני לא ממש מכירה גם את המורים, אז אני מניחה שזה לא משנה. סליחה, אני נשמעת גסת רוח."

"בהחלט לא." היא נשמעה רציונלית, וזה היה מפתיע.

"לא נעים לי לבקש, אבל תוכל להחזיר גם את בלאנש איתכם? אנחנו פשוט בתורנברי."

"יש לי פתרון טוב יותר. אם אני מעביר במיקור חוץ את פעילויות היום ללוסי, היא יכולה להחזיר את האדסוןובלאנש למורה בערב. ככה הם יוכלו להשתתף בפעילויות שהן לא סקי, ובלאנש תממש את מטרתה להכיר את שאר הילדים."

יכולתי להוסיף, "והאדסון לא יהיה נבוך מזה שהוא נאלץ לחזור הביתה", אבל הוא ובלאנש הקשיבו לשיחה.

"אתה רציני? אתה תארגן את כל זה בשביל בלאנש?"

"תוספת המאמץ היא מינימלית."

"מה אני יכולה להגיד? תודה רבה לך. אני ממש מצטערת..."

"אין צורך בהתנצלות. בלאנש תספק חֶברה להאדסון."

"טוב, תודה לך שוב. אתה איש טוב. אבל תוכל להקפיד שהיא לא תאכל בכלל סוכר?"

 

סיבוכים התעוררו. רוזי התרשמה מהפתרון שלי, אבל התעקשה שאשאר עד שהילדים יחזרו למר וורן. "הוא עלול לא להתלהב מזה כמוך."

רוזי צדקה, אם כי בתחילה הוא היה ידידותי.

"קרא לי ניל. בעצם, אתה יכול לקרוא לי רא?יט. פעם שיחקתי קצת קריקט והכינוי הזה נדבק אלי. רק אל תגיד את זה לפני הילדים. תשמע, אני ממש מעריך את זה שנהגת את כל הדרך לכאן, ושאתה לוקח גם את בלאנש הביתה. הייתי מוקף בתנינים עד הצוואר."

"תנינים?"

"אתה מכיר את הביטוי, 'כשאתה מוקף בתנינים עד הצוואר, קשה לזכור שרצית בכלל לנקז את הביצה'." ראביט צחק. "הייתי עסוק."

זאת נראתה לי דרך טיפשית במיוחד לבטא מצב שאפשר היה לתאר באופן שלא משתמע לשתי פנים במילה אחת. תהיתי באיזו יעילות הוא מתַקשר עם ילדים בני אחת־עשרה.

הידידותיות שלו נעלמה כשהודעתי לו שהאדסוןובלאנש יישארו. לקח לי חמישים ושבע דקות כדי להתמודד עם כל ההתנגדויות שלו. כבר החלטתי שאני אשאר כדי לפקח על ההעברות השונות ועל ההפסקות בין השיעורים.

היו לי פתרון או טיעון־נגד לכל החששות שלו: היעדר משאבים לפיקוח; הסיכון המשפטי שקיים ביציאה לפעילויות שלא דווחו מראש להורים; הרצון להימנע ממקרים חריגים, שהיו, כפי שציינתי, דבר־מה שעמד בסתירה להצהרת הכוונות של בית הספר, אשר הדגישה את חשיבותו של היחס האינדיווידואלי לכל ילד וילד...

ראביט קטע את דברי: "באלוהים, אני מבין עכשיו ממי האדסון ירש את זה."

"ירש את מה?"

"לא משנה. תקשיב, אני מנהל את הפעילות הזאת כבר שלוש־עשרה שנה. בחופשות, על חשבון הזמן שלי. בתמורה, יש לי את הזכות לקבל את כל ההחלטות. אני יכול לשלוח את האדסון הביתה. וגם את בלאנש. אבל היא חדשה בבית הספר, ויש לה מוגבלות..."

הוא השתתק והקיש בידו על השולחן כמה פעמים. "אני מעריך את מה שאתה עושה בשביל הילדים ואת זה שאתה מוכן להישאר כאן בעצמך. אחרת אין ספק שהייתי מבקש ממך לקחת אותו הביתה. אבל אתה צריך לדעת — ואני רוצה שתמסור את זה גם לאשתך — שהעניין פה הוא לא רק המגפיים."