תמיד רציתם לדעת מה קרה לאנה ואלזה בין עלילות שני הסרטים? בדיסני החליטו ליצור ספר מיוחד בשם "יער הצללים" (הוצאת ידיעות ספרים) שיעסוק בדיוק בזה. הטוויסט? הוא מכוון דווקא לקהל שכבר גדל מאז הסרט הראשון והוא כתוב ונראה קצת אפל. סקרנים? סידרנו לכם את הפרק הראשון בספר. תהנו!

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• בוטלה הגרסה האמריקאית של "החממה" בנטפליקס
• אלו הסדרות המקוריות הנצפות ביותר בנטפליקס
• עומר חזן: "שיתפתי חברים בדברים והם הדליפו לתקשורת"

פאבי זקן הטרולים

השמים היו ערים וכמותם גם היער.
אנה מארנדל הידקה את גלימתה לגופה בעת שהענפים החשופים נקשו מעליה כמו שיניים והרוח משכה בצמותיה. היא הציצה אל תוך שיח. למיטב ידיעתה, לשיחים לא אמורות להיות עיניים. אבל מצד שני, גם נסיכות בנות חמש לא היו אמורות להיות לבדן מחוץ לארמון בלילה. ובכל זאת, היא היתה בחוץ. אך בתחילת הלילה אנה לא היתה לבד. אחותה אלזה גם היתה כאן, במקום כלשהו בתוך היער המושלג. אולי היא אפילו הסתתרה בשיח שלעברו פסעה אנה על קצות אצבעותיה.

אלזה היתה מבוגרת מאנה בשלוש שנים. היו לה עיניים כחולות וגדולות וחיוך ביישני. היא יכלה לשבת במשך שעות מבלי לנדנד את רגליה, וצמתה הבלונדינית הבהירה השתלשלה תמיד בקו ישר על גבה. המבוגרים הרבו לציין שאחותה הגדולה של אנה מתנהגת יפה מאוד... אבל הם לא הכירו את אלזה כפי שאנה הכירה אותה. מתחת לחזות המנומסת והמאופקת הסתתרה שובבות קונדסית. אלזה היתה זקוקה רק לתירוץ, ואנה שמחה לספק לה בדיוק את זה: תירוץ שיאפשר לאלזה לעטות את הגלימה שלה ולהתגנב אל מחוץ לארמון כדי לבנות איש שלג, או לשחק במחבואים לאורם של אורות הצפון. וזה בדיוק מה שהן עשו עכשיו. אלזה כבר מצאה את אנה שהסתתרה בחלל שבגזע העץ, אבל אנה חיפשה את אלזה במשך זמן שנדמה לה כמו נצח... או לפחות חמש דקות.

העלים רשרשו שוב, ואנה כיסתה את פיה בידיה כדי להשתיק צחקוק. כן, לא היה ספק שמישהו צופה בה מתוך הסבך המושלג. היא עצרה את נשימתה והתקרבה. היא היתה די בטוחה שזו אלזה, אבל תמיד היתה אפשרות שמדובר בשדון בן העם הנעלם, אותן דמויות שהסתתרו בפלגים, מתחת לסלעים ובסיפורים שסיפרה להן לפני השינה אמא שלהן, המלכה אידונה. הלב של אנה החל לפעום מהר יותר. אם אכן מדובר בשדון, היא חייבת לראות את הזנב שלו. היא תמיד תהתה אם הזנבות של השדונים מסודרים כמו זנב של סוס, שעירים כמו זנב של שועל או ארוכים ודקים כמו זנב של עכבר. אבל לאנה היה נדמה שהיא יודעת מי היא הדמות שמסתתרת בשיח. אנה הפרידה בין העלים ולאורם המרצד של השמים הצבעוניים וזרועי הכוכבים היא הבחינה בשיער בלונדיני. אז לא מדובר בשדון. רק באחות.
אנה צחקה וניערה את השיח. "מצאתי אותך! תורך להיות הטרול הרגזן!"
אלזה לא ענתה.

"אמרתי שמצאתי אותך." אנה הציצה מבעד לעלים. "עכשיו תורי להסתתר. אלה החוקים. צאי החוצה!"
אחותה של אנה סובבה את ראשה, ואז הבינה אנה את הטעות שעשתה. זה לא היה שיער בלונדיני שבו הבחינה, כביכול, באור המפזז.
זו היתה פרווה לבנה.

הצעקה של אנה נתקעה בגרונה. זאב לבן וענקי הגיח מתוך הסבך בחן יוצא דופן. רגליו הארוכות נמתחו כמו סלסולי עשן לבן. עיניו הצהובות סקרו אותה במבט נוקב. עיניה של אנה סקרו את גופו העצום, שגודלו כגודל סוס, והבחינו בארבע כפות מאיימות, שגודלה של כל אחת מהן כגודל השריון הגדול של אביה, המלך אגנאר. אבל זה לא היה הדבר הכי נורא.
לא. הדבר הכי נורא היה הכתמים האדומים על הפרווה, ליד ציפורניו ומלתעותיו.
אדום. צבע הדם.
מה קרה לאחותה?
"אלזה!" זעקה אנה. "איפה את?"
הזאב ניתר.
אנה התחילה לרוץ.

לבה הלם בחוזקה בתוך בית החזה שלה, וכל נשימה הרגישה כמו דקירת סכין חד. היא ניסתה להגביר את מהירותה, אך ידעה שלא תוכל לרוץ מהר יותר מהזאב. היא הבחינה בגזע עץ שהיה מונח על הקרקע וזינקה מאחוריו. היא הצמידה את ברכיה לחזה וניסתה להיות קטנה ככל האפשר. אף שריאותיה של אנה שיוועו לאוויר, היא עצרה את נשימתה כדי לא להסגיר את עצמה ולו בנשיפה הקטנה ביותר. שנייה אחת חלפה, ואז עוד אחת ועוד אחת. האם היא הצליחה לחמוק מהזאב?
השלג ירד, כבד ודומם. אנה רעדה והצטערה על שלא הקשיבה לאלזה, שאמרה לה לא ללבוש את הגלימה הירוקה והיפה ביותר שלה, אלא את גלימת היום-יום החומה, הצמרירית והעבה.

אלזה. איפה אלזה?
בדממה, ממש כמו צל, הציצה אנה מעבר לגזע העץ. היא חששה שאפה ייתקל בחוטמו של הזאב, אבל כל מה שראתה היה צבא של עצים שהטילו צללים מבהילים על הקרקע המושלגת. הרוח התחזקה, ואיתה גם הפחד המקפיא של אנה. אם היא תפסע על השלג הטרי, אז הזאב יראה את עקבותיה ויֵדע בדיוק לאן היא הלכה. ואם היא לא תפסע על השלג... ייתכן שלעולם לא תמצא את אחותה.
אדום על לבן.
דם על הפרווה.

אנה לא יכלה להישאר מאחורי גזע העץ לנצח. היא הסירה מעליה את הגלימה, פרשה אותה על הקרקע ועיצבה ממנה צורה של ילדה בת חמש השקועה בשינה. אחר כך היא כרעה לאדמה והשתופפה. בינתיים הכול היה בסדר. היא נסוגה באטיות לאחור ונעה בזהירות בין העצים, כמו בסיפורים שסיפרה לה אמה לפני השינה על השדונים שניסו להסתיר את הזנבות שלהם. אבל לאנה לא היה זנב שהיא רצתה להסתיר. היא רק רצתה להשאיר עקבות טריים בשלג, עקבות שיובילו את הזאב לכיוון ההפוך.
"אלזה," היא לחשה, "ניצחת במחבואים. צאי החוצה, בבקשה."
אך שום תשובה לא נשמעה. השלג התגבר ואנה האיצה את צעדיה. היא זינקה בין עץ לעץ, הסתתרה מאחורי סלעים ולא הפסיקה לסרוק את היער המושלג בחיפוש אחר סימן כלשהו לאחותה. כל סימן. אך היא לא הבחינה בשום טביעות רגליים. כאילו אחותה פשוט נמחקה. כאילו ש... המחשבה היתה איומה מכדי שאנה תשלים אותה בראשה.
יללת הזאב נשמעה מקרבת מקום.

אנה קפאה במקומה. היא הכירה את הקול הזה. זה היה הקול שכלבי הציד של אבא שלה השמיעו כשהבחינו בריחו של שועל. הזאב יילל שוב, אך הפעם קולו נשמע קצת רחוק יותר. התכסיס של אנה הצליח! היא הסתובבה והחלה לרוץ. השלג ירד מהר יותר. הפתיתים הכבדים התאספו על הריסים שלה והקשו עליה את הראייה.
"אלזה!" זעקה אנה את שמה של אחותה. "אלזההההה! אל -" גרונה נחנק.
כי ממש מולה לא ניצבה אחותה, אלא הזאב.
שוב ננעצו בה העיניים הצהובות, האכזריות.
איך הוא הצליח להשיג אותה? לא היה לה זמן לחשוב, רק לרוץ.
אנה הרימה את רגליה, והשלג התפזר והתעופף סביבה. היא לא היתה מסוגלת לעצור. כל עולמה היה עשוי שלג, פחד וקור. ואז, לפתע, שמים אינסופיים! אנה נעצרה בתחושת בלבול. היא עמדה בקצה צוק. לפניה השתרעו מרחבים שחורים של כלום, אך היא ידעה שמה שניצב מאחוריה גרוע הרבה יותר.
הבל פה חם.
טפרים חדים.
שיניים חדות עוד יותר.
"אלזה!" היא צעקה שוב.
אך אלזה לא הופיעה. אם אחותה לא הגיעה עד עכשיו, כנראה קרה משהו נורא. אנה הרגישה דקירה כואבת בין כתפיה. ההיסוסים שלה נמשכו זמן רב מדי. טפריו של הזאב ננעצו בגבה. אנה מעדה לפנים.
היא צנחה מקצה הצוק...
והתעוררה.

יד קרירה ומרגיעה היתה מונחת על מצחה של אנה. היא מצמצה וראתה את פניה של אמה הולכות ומתבהרות. מעיניה הכחולות-אפורות של המלכה נשקפה דאגה ושערה החום-ערמוני גלש על אחת מכתפיה, בניגוד לצמות המוקפדות שהיו כרוכות בדרך כלל סביב ראשה. על כתפיה היה מונח ברפיון צעיף גדול בצבע דובדבן שעליו נרקמו פתיתי שלג ובקצותיו גדילים סגולים, ומתחתיו לבשה כתונת לילה בצבע לילך.
אנה ניתרה במיטתה. "איפה אלזה? הזאב תפס אותה?"
"אנה, הכול בסדר." אמא שלה התיישבה וכרכה סביבה את זרועה. "הכול טוב."
"ירד שלג," אמרה אנה, ולבה עדיין פעם בחוזקה. "ועצים! אני רצתי, ואז... החלקתי!" היא ניסתה להתיישב ולהישען על הכריות. "אלזה היתה שם ופתאום היא נעלמה. דאגתי כל כך!"
אביה נכנס לחדר ובידיו מגש שעליו ספלים עם שוקו חם. "חלמת חלום," הוא אמר. שערו הבלונדיני-אדמדם, שהיה תמיד מסורק לאחור בקפידה, היה פרוע, כאילו חזר ממש עכשיו מרכיבת חצות. מסיבה כלשהי הוא היה לבוש במדים הכחולים המעוטרים בסמלים ובכותפות במקום בפיג'מה. הוא רכן והניח את המגש על השידה שליד המיטה. "אלזה נמצאת בחדר שלה. היא ישנה, כפי שכולנו היינו אמורים להיות בשעה זו."
אבל משהו לא נראה בסדר. הדבר האחרון שאנה זכרה היה שהיא ישבה ערה במיטה שלה והביטה בשמים המרצדים מבעד לחלון, ושהיא רצתה להעיר את אלזה כדי... לעשות משהו. אבל לעשות מה? אנה צמצמה את עיניה וניסתה להיזכר מבעד לדפיקות שחשה בראשה. מוזר. זה כל מה שהיא הצליחה לזכור. כלומר, את זה ואת את קווי המתאר של החלום הרע שלה: הר, זאב וקור נוראי.

אביה התיישב ליד אמא שלה והושיט לאנה ספל שוקו חם. "שתי," הוא אמר. מהספל הסתלסלו מעלה אדים שהתפתלו בחן בלתי-מתאמץ שהזכיר את זה של תנועות הזאב.
אנה נרעדה. היא עדיין היתה קצת מבולבלת, אבל היא מעולם לא סירבה לכוס שוקו חם. היא לקחה לגימה והרגישה שהיא מתחממת בזמן שהנוזל החליק אל תוך בטנה.
אמא שלה טפחה לה על הברך. "את יודעת משהו? בכל פעם שאני חולמת חלום רע אני מדמיינת שאני מקמטת אותו לכדור ומשליכה אותו מבעד לחלון, כדי שפריג יוכל לדוג עוד משהו מלבד הירח והשמש. את זוכרת את הסיפור הישן שסיפרתי לך על פריג הדייג, נכון?"
אנה זכרה, אבל נענעה בראשה לשלילה. היא רצתה שאמה תמשיך לדבר. היא נשענה לאחור והמלכה התחילה לספר את האגדה על הדייג הרברבן שהשליך את רשתו שוב ושוב במטרה לדוג שלל גדול יותר עד שמצא את עצמו באוקיינוס לילי של כוכבים. אנה ספגה את הנוכחות המרגיעה של אמה, שתמיד עלה ממנה ניחוח של צמח לבנדר.

זיכרון החלום הרע התעמעם והתחלף במציאות: החדר הנעים שלה, המעוטר בטפטים ורודים ובשטיחים צבעוניים עבים, בציור במסגרת סגלגלה של ארמון ארנדל שהיא אהבה להתפעל ממנו, בשטיחי קיר עם דמויות של מלכות ונרות מהבהבים בפמוטים על הקירות. באח לא דלקה כעת אש, אך כמה גחלים עדיין לחשו כמו אבני חן בוהקות. וההורים שלה, שהיו לצדה, היו הפרטים הנעימים מכולם. העפעפיים של אנה נעשו כבדים.
"את מרגישה טוב יותר?" לחש אביה כשאמה סיימה לספר את האגדה.
אנה הנהנה והוא חייך.
"שוקו חם תמיד משפר את המצב," הוא אמר.
"כדאי שנעיר את אלזה," אמרה אנה ועיניה רפרפו בעת שהושיטה בחזרה את הספל הריק. "זה ימצא חן בעיניה."
היא כמעט החמיצה את המבט הקצר שהחליפו הוריה למשמע דבריה. שינוי הורגש בחדר, כאילו חלף ענן מחוץ לחלון.
"אלזה זקוקה לשינה," אמרה אמא שלה. "וכדאי שגם את תנוחי קצת. אגנאר, תוכל להביא לי כרית נוספת?"

אביה של אנה קם על רגליו וניגש לכיסא הלבן שנגרר ממקומו הקודם ליד הקיר וניצב כעת בין אנה לבין האח. כרית נוספת וכמה שמיכות היו מונחות לרגליו, כמו מיטה מאולתרת.
אנה הסיטה את מבטה מהרצפה אל הוריה. הם נהגו להישאר בחדרה רק כשהיתה ממש חולה... "ישנתם כאן?" שאלה אנה. "אני חולה?"
"את בסדר גמור," ענה אביה בחיוך רך. הוא הרים את הכרית מהרצפה והניח אותה תחת ראשה של אנה בשעה שאמה הידקה סביבה את השמיכות. אנה נענעה את בהונותיה כדי לשחרר אותן קצת. הוריה כיבו את האורות ופנו לעבר הדלת.
"חלומות מתוקים, אנה," לחשה אמה מהמפתן. כתם האור במסדרון צייר את צלליותיהם של אמה ואביה של אנה.

"חלומות מתוקים..." מלמלה אנה בתשובה ושקעה עמוק יותר אל תוך הכרית.
כתם האור הלך ונעשה קטן יותר ויותר עד שנעלם לבסוף כשהדלת נסגרה. אנה האזינה לקולות צעדיהם הנחלשים של הוריה ואז הפנתה את ראשה והביטה מבעד לחלון חדרה.
השמים ישנו כעת והרצועות הססגוניות של אורות הצפון כוסו בשמיכת טלאים של עננים. אך הירח המשיך לזהור בעוז. הוא האיר עליה מלמעלה כמו אחת מעיניו הצהובות של הזאב. מביט. מחכה. אבל למה?
לאנה שוב היה קר והיא משכה את השמיכות מעל ראשה, אך לא הצליחה להירדם.