אמיר דורון היה שחקן כדורסל מצליח, ועוד מגיל צעיר צפו לו עתיד מזהיר בתחום. אך כשהתבגר הפך לשחקן ספסל בבני הרצליה, מה שגרם לו לוותר על התחום, ובמקום - להפוך למאמן. לאחר מכן, הפך דורון אף לסופר, ובין ספריו היותר מצליחים נמנים סדרת ספרי הכדורסל שלו – "העשיריה הפותחת", המיועדת בעיקר לנוער, ומספרת על קורותיה של קבוצת כדורסל אותה מקימים חבורת בני נוער. הסדרה עוקבת אחר הדילמות והתחרויות איתם הם מתמודדים, ובספרו החדש – "שחקנית חיזוק", עוסק דורון בסיטואציה בה שחקנית חדשה מגיעה לקבוצה, שבניגוד לחברי הקבוצה הוותיקים - היא בת. ראיינו את דורון לכבוד צאת ספרו החדש בסדרת הספרים!

עוד בספרים בפרוגי:

• חדש על המדף: הספרים החדשים שאתם חייבים לקרוא
• קריאת קיץ: אילו ספרים כדאי לקרוא בחופש הגדול?
• רום כהן: "רוצה לשמש השראה לנוער שחולם להוציא ספר"

כריכת הספר "שחקנית חיזוק"

ספר לנו על קריירת הכדורסל שלך?
"קודם כל, להגיד שהייתי 'שחקן כדורסל מקצוען' - זה קצת להגזים. זאת אומרת, אני אכן הייתי שחקן כדורסל בליגה מקצועית, אבל עשיתי את זה כמה שנים עד שפרשתי, פשוט כי לא הייתי טוב מספיק. אבל התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ד' – הייתי ילד מאוד מוכשר, כזה שתמיד הקדים את קבוצת הגיל שלו, שתמיד שיחק עם ילדים גדולים ממנו. בגיל 16 עליתי לבוגרים, לקבוצת 'הפועל הרצליה', אבל פתאום התיידדתי עם הספסל, כלומר הפכתי משחקן שמשחק המון דקות והיה כוכב בקבוצת הצעירים, לשחקן שיושב בקצה הספסל, שחקן די שולי בקבוצה. 6 שנים הייתי בקבוצת בוגרים מקצועית, אבל אחרי שראיתי שאני לא יכול להפוך את זה למקצוע או למשהו שאני יכול להחזיק בו מעמד הרבה שנים, אז באופן טבעי מצאתי את עצמי במקומות אחרים, ובמקביל ללימודים באוניברסיטה התחלתי לאמן כדורסל. הדברים האלה היו סוג של סגירת מעגל - במקום להפוך להיות ישר מאמן כדורסל מקצועי, עברתי את כל השלבים מלהיות שחקן למאמן, ובסוף גם למי שכותב על כדורסל".

למה החלטת לעבור מעולם הספורט לעולם הכתיבה ולהתחיל לכתוב ספרים?
"זה סוג של החלטה מהולה באיזושהי דרך שנסללה בשבילי. זאת אומרת, אני גם נולדתי בבית של ספרים - אבא שלי עיתונאי, וכילד שאהב מאוד לקרוא, קראתי את כל העיתונים שיצאו בעברית. הייתי ילד שאהב לקרוא ולחקור, ועניינו אותי ספרי עיון יותר מאשר ספרים סיפוריים. אני זוכר את עצמי ששיחקתי כדורסל בגיל צעיר, הלכתי גם לעשות קורס כתבי ספורט צעירים, למרות שלא באמת פרסמתי דברים שכתבתי, אלא יותר כתבתי למגירה. כששיחקתי כדורסל אני זוכר את עצמי זורק לסל ומספר לעצמי סיפור על משחק שקורה, וזו האמת גם ההתחלה של הספר הראשון שכתבתי – 'הנס של עודד'. בכדורסל, ובכלל בענפי ספורט, אתה חייב להפעיל הרבה את הדמיון שלך, ולספר לעצמך הרבה סיפורים כדי לסמן לעצמך מטרות ולעמוד בהם. כששיחקתי כדורסל גם ראיתי כל מיני דברים וכל מיני סיפורים שנחקקו בזיכרוני גם בתור שחקן וגם בתור מאמן. אבל הרעיון לכתוב את הסדרה הזו נולד מזה שעסקתי בעולם הספרים בתור מוציא לאור, יחד עם שותף, והייתה לנו הוצאת ספרים שבעצם הוציאה לאור ספרות ספורט, בעיקר כדורגל, ולי בתור חובב כדורסל כל הזמן הפריע שאנחנו כמעט לא נוגעים בתחום הזה. אז דווקא כשהחלטתי לעזוב את ההוצאה ולעזוב את תחום הספרים, חבר אמר לי- 'תגיד למה שלא תכתוב ספר ילדים שיהיה קונטרה לכל ספרי הכדורגל שהוצאתם עד היום?', ואיכשהו הרעיון התגלגל, התחלתי לכתוב אותו בהתחלה בראש, אחר כך בראשי פרקים במחברת שהייתה לי, ואז בכל מיני פתקים. זה היה בשנת 2006, ולאט לאט זה התגלגל לספר, וכך נולדה סדרת 'העשיריה הפותחת'".

ולמה דווקא לילדים ונוער?
"שאלה מצוינת! קודם כל, זה נולד בעקבות העובדה שבהוצאת הספרים בה עבדתי בעבר הוצאנו לאור ספר על כדורגל שהיה ספר על חבורת בני נוער, אז חשבתי להוציא ספר דומה, כי עסקתי באימון ילדים ונוער הרבה מאוד שנים, כמעט שמונה או תשע שנים התעסקתי בזה. אז מדובר בסוג של סגירת מעגל בשבילי, לכתוב ספר שיעסוק בכדורסל, אבל בעצם הוא עוסק בשני דברים: מצד אחד הוא גורם לילדים וילדות שאוהבים כדורסל לקרוא, ומצד שני הוא גורם לילדים וילדות שאוהבים לקרוא להתאהב בספורט וכדורסל. אני חושב שבספר ישנו גם ערך מוסף מאוד גדול וטוב, לא סתם אומרים 'נפש בריאה בגוף בריא', אז אני חושב שהכתיבה לילדים ונוער הייתה כמעט טבעית עבורי, כי פשוט אימנתי כדורסל בגילים הצעירים, מילדים שהם בכיתה א' ועד בני נוער בכיתה י"ב".

אילו תגובות קיבלת עד כה על הספרים שלך?
"התגובה הכי טובה שאני יכול לקבל זה שילד קונה את הספר הראשון, ואחרי כמה ימים ההורים שלו קונים את שאר הסדרה או את הספר השני והשלישי. מבחינתי אין תגובה טוב מזו! אבל אני מקבל אימיילים מאוד אוהדים מהורים שמספרים לי איך הילדים שלהם נשארו ערים עד מאוחר כל הלילה וקראו את הספרים, וכמה הם מחכים לספר הבא. אני מאוד אוהב לקבל תגובות מילדים שהעלילה דיברה אליהם והזיזה להם משהו. לדוגמה, הספר הראשון מדבר על ילד נמוך קומה שמתקשה להתקבל לקבוצת כדורסל, וקיבלתי לא מעט תגובות שעסקו בנושא הזה מכל מיני ילדים שנפגשו בכל מיני תקרות זכוכית שהם או שהסביבה הציבה להם. הספר הרביעי למשל מתעסק בילד שההורים שלו מתגרשים רגע לפני טורניר מאוד גדול, ואיך זה משפיע עליו מבחינה נפשית ופסיכולוגית. התגובות שקיבלתי מילדים שההורים שלהם התגרשו, אפילו מההורים שסיפרו לי איך הקריאה של הספר שינתה את הגישה של הבן שלהם ושל המשפחה למה שהתחולל בבית. הספר החמישי עסק בבן של שחקן עבר שמתקשה להתמודד עם הציפיות הגבוהות של הסביבה וההורים שלו ממנו, אז בספר הזה, את רוב התגובות הטובות קיבלתי מבנים של שחקני עבר. אחד מהם היה אפילו מנכד של אחד מגדולי שחקני הכדורגל בישראל, אני לא אנקוב בשמות כמובן, אבל הוא כתב לי מכתב וסיפר שזה היה הספר שהוא הכי אהב, והוא ממש הרגיש שזה נכתב עליו. ועכשיו כשהספר השישי יצא וכשצירפתי שחקנית בת, אז אני מקבל הרבה תגובות מבנות שמזדהות מאוד עם הדמות של תמרה, שהיא בעצם סוג של טום-בוי שמצטרפת לקבוצה של בנים וצריכה להתמודד עם איך שהבנים לא כל כך מקבלים אותה, וגם עם איך שהבנות פחות מקבלות אותה. אז קיבלתי הרבה תגובות מבנות שקראו את הספר הזה, והן סיפרו כמה הוא דיבר אליהן. ככה כמעט בכל ספר בסדרה, תמיד יש את המשהו הספציפי הזה שממש תופס ומדבר אל אחד הקוראים".

אתה חושב שתרצה לכתוב גם לקהל מבוגר יותר?
"יש בי איזשהו רצון לקבל הכרה ליכולת הכתיבה שלי מקהל יותר בוגר, אבל אני גם לא מחשיב את עצמי כסופר. כלומר, אני השתפרתי ביכולות הכתיבה שלי מאז הספר הראשון, והספרים  הבאים היו יותר בשלים בתור כותב, אבל אני עוד לא רואה את עצמי בתור סופר. בשביל לכתוב לקהל יותר מבוגר אני אצטרך אולי לעשות איזשהו סוויץ' בחשיבה, ולהבין שאני כנראה מסוגל לכתוב לאנשים יותר מבוגרים. אני חושב שאם אני אכתוב ספר כזה הוא יהיה ספר יותר הומוריסטי שמתייחס לחיים. אם הייתי היום רווק כנראה שזה היה מתייחס לחיי רווקות, אבל בגלל שאני אדם נשוי עם ילדים, יכול להיות שאני אתייחס לאלמנטים של הורות. אבל אני עוד לא רואה את עצמי עושה את זה, הסדרה הזו היא כרגע הפרויקט שבו אני משקיע את משאבי הכתיבה שלי".

אמיר דורון © שרון שטרן, יח"צ

הילדים שלך קוראים את הספרים שלך?
"אוי ואבוי להם אם לא! הבת שלי עשתה על זה יומן קריאה, והבן שלי - הוא גם משחק כדורסל. הם גם מעירים לי הערות לפעמים, ולרוב אני נותן להם לקרוא את הספרים עוד לפני שהם בכלל יצאו לאור, והם הרבה יותר חכמים מהאבא שלהם, אז ההערות שלהם גורמות לי להסתכל על קווים מסוימים שבניתי בעלילה בצורה אחרת לגמרי, ואז גם לשנות אותה".

אילו עצות יש לך לתת לילדים ונוער שרוצים לעסוק בספורט בעתיד?
"שברגע שהם החליטו לעשות את זה – אז שיעשו את זה עד הסוף. והכי חשוב לעשות את זה מתוך אהבה! לדעת שגם אם אתם תהיו שחקנים או לא, אז שבסוף הדרך תדעו שעשיתם את הכל, ושלא תסתכלו אחורה ותגידו- "אח איך פספסתי פה? איך הייתי עצלן מדי? איך וויתרתי לעצמי?", הכי חשוב ללכת עם החלום עד הסוף! מעטים השחקנים שמגיעים לנבחרות ישראל והופכים את זה למקצוע, אבל כמו בכל דבר - הדרך היא חשובה, ולא רק הדרך אלא גם איך אתה עושה את זה, ואם אתה תעשה את זה מתוך אהבה ומתוך רצון עמוק להצליח, ולאו דווקא מדברים חומריים או מסיבות שלא נובעות מזה. הכי חשוב שתאהב את מה שאתה עושה, והדרך היחידה שאני מכיר היא פשוט לשחק את המשחק, פשוט לאהוב ולעשות אותו כמה שיותר, ולנסות לעשות את הכי טוב שכל אחד מאיתנו יכול. ועוד עצה קטנה- בדרך, כשנפגשים בכל מיני מחסומים וכל מיני תקרות, חשוב לזכור שחלק מהם הם פנימיים וחלק מהם חיצוניים, אבל צריך כל הזמן להאמין בעצמך, ואני חושב שזו הדרך הנכונה, ואני אומר את זה גם מתוך טעויות שאני עשיתי, ולא רק מהצלחות".

ומסר אחרון לקוראי פרוגי?
"אמנם היום הוידיאו הוא ה"מלך" של הילדים, אבל אל תזניחו את הקריאה ואת הספרים. טיקטוק זה נהדר אבל תיקחו גם ספר, ותקראו כל יום כמה פרקים – מבטיח שתגלו שאתם רק תעשירו את עצמיכם, ובעצם תעשו לעצמיכם טובה מאוד גדולה לעתיד שלכם".