אסיף אלקיים נולד למשפחה דתית בטבריה, הצעיר מבין שלושה. בגיל 14 ברח מהבית ובגיל 15 נכנס לפנימייה צבאית דתית. בסיום הלימודים התגייס לגולני במטרה להיות הרמטכ"ל הבא. הוא היה לוחם ומפקד בגולני, אך לאחר פציעה בברך שגררה הורדה בפרופיל – לא יכול היה להמשיך כחייל קרבי, ולכן עבר לחיל החינוך ועבד עם נוער בסיכון ובעיות נפשיות. לאחר השחרור יצא למסע בשביל ישראל ושם התחיל סיפור האהבה שלו עם עולם הכתיבה, כשפרסם קטעים שכתב במדיה החברתית וזכה לאין-ספור לייקים, שיתופים ותגובות אוהדות.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• יהודה בוחבוט לוהק לסדרת קומית חדשה
• רכילות בקטנה: הטיקטוקר שהסתבך בריב אלים ברחוב
• גרסת הקורונה: האם הכוכבים יזהו את הסלבס במסיכה?

בעבר הכירו אותו בעיקר בתור "בן הזוג של/האקס של..." (מעין אדם), אך היום הוא ללא ספק עומד בפני עצמו. אחרי שהוציא לאור שני ספרים שהפכו מיד לרבי מכר – "פואטיקת השש בש" ו"עשרים אלף זריחות" (שניהם פרויקטים שראו אור במימון המונים), העביר אינספור סדנאות כתיבה ואפילו השתתף בעונה האחרונה והמדוברת של תכנית הריאליטי "האח הגדול" – אסיף אלקיים (28) נמצא כיום במעמד אחר לגמרי, זאת לאחר שהצליח לסחוף אחריו קהל של אלפי קוראים נאמנים שרק מחכים לספר הבא שיוציא לאור.

החודש יצא ספרו השלישי של אלקיים – "איבוד", אשר נכתב לפני ואחרי כניסתו לתכנית הריאליטי. הספר חושף תמונה רחבה של התמודדויות שונות שלו, בין היתר גם לגבי הריב המתוקשר שלו עם הבוס וחבר הכנסת לשעבר - אורן חזן, הפרידה ממעיין, הכניסה ל"אח הגדול" והיציאה ממנו אל מציאות שונה בשל נגיף הקורונה ועוד.

"זהו ספר לאלה שהלכו לאיבוד, לאלה שעוד יילכו, ולאחרים, שנמצאים בו ממש עכשיו, ושואלים: ומה עכשיו?"

הספר הוא מעין יומן מסע של תהליך שעברת אתה עם עצמך במשך שלוש שנים, בכל מיני תקופות שונות בחיים שלך. ספר לנו קצת על תהליך הכתיבה שלו.

"בגדול, הדרך שלי לכתוב טיפה שונה משל סופרים אחרים שאני מכיר, בעיקר כי אף אחד מהספרים שלי לא נכתב כספר. הרוב המוחלט של הטקסטים פורסם במדיה הדיגיטלית עוד לפני הספר. אחת לכמה שנים אני מאגד את כל מה שכתבתי לכדי כריכה אחת. אני חושב שהספר האחרון הוא יותר מטלטל מכולם, כי הוא מתעד תקופה מאוד קשה של חולי, החלמה, השלמה ועוד תהליכים דרמטיים שעברתי. לראשונה בחיי הייתי בכנסת ובעצם עשיתי כל מיני תפקידים שעד היום נשמעים לי מאוד גדולים, למרות שאני בעצמי עשיתי אותם. חוויתי הרבה דברים - אהבה ראשונה, זוגיות, הכניסה לתוכנית... הקטע המצחיק הוא שהיציאה של הספר לאור קרתה לפני הכניסה שלי לבית 'האח'. לא תכננתי להוציא עוד ספר בקרוב, הייתי בתקופה עמוסה מאוד של עשייה בתקשורת, בכנסת, ב'ישראל היום' ובכל מיני דברים אחרים שעניינו אותי. בעצם כשההפקה של האח פנתה אליי והציעה לי להיכנס לתכנית הריאליטי, העורך שלי אמר לי: 'אין מצב שאתה נכנס בלי שיש לך ספר מוכן! כשאתה יוצא מבית האח הגדול - אתה חייב שיהיה משהו שתוכל להציג ולהוציא לאור', כך נולד הספר!"

"הגענו לכל מיני קטעים שכבר היו כתובים, הוספתי עוד כמה טקסטים. בזמן שהייתי באח כבר החלה העריכה והעבודה על הספר עצמו. הספר נכתב כמעט כולו לפני 'האח', אבל הקטע הכי מגניב הוא שבגלל שאי אפשר לכתוב באח - אין דף, אין עט, אין שום כלי כתיבה, תהיתי לעצמי איך אני אוכל לשמור קטעים משם, כי אין מצב שאני אזכור מה חשבתי. אחד הדברים שאני הכי מאמין בהם הוא שאפשר לזכור איפה היית ועם מי היית, אבל אי אפשר לזכור עד הסוף מה חשבת. המחשבות שלנו הולכות לאיבוד...", מספר אסיף ומפרט על הדרך היצירתית לפתור את הבעיה בה נתקל: "בכל לילה, כשכולם הלכו לישון, ישבתי מול המצלמות ופשוט דיברתי, מתוך נקודת הנחה שכשכולם ישנים – חייבים להראות אותי, כי אין משהו אחר להראות. עשיתי את זה מתוך איזו שאיפה שאנשים יקליטו את מה שאני אומר וזה בעצם יהיה התיעוד מהאח שאוכל לשים בספר ובאמת כך קרה! אנשים הקליטו ואפילו תמללו את המונולוגים האלה בלילה מול המצלמות. בספר, כשמגיע החלק על התוכנית, זה בעצם 'בלוקים' של טקסט – לשם הכנסתי את המונולוגים כמו שהם מהריאליטי וקראתי לזה: 'אסיף לא אסוף'. זה נראה לי משהו שהוא חסר תקדים, משהו מגניב 'לאללה' ובסוף אשכרה בזכות אנשים שהקליטו וצפו - יש לי את החלקים האלה בספר".

"אני לא אותו האדם שכתב את הדף הראשון והאחרון,  גם לא את האמצעי. הספר הזה נכתב במשך שלוש שנים שבהן הייתי בעצמי אינספור אנשים".

אתה מרגיש שעברת תהליך במהלך הכתיבה של הספר?

"ברור! זאת לא סתם קלישאה לומר ש'עברתי תהליך'. בסופו של דבר הדפים הראשונים בספר מדברים על אסיף כרווק תל אביבי, הדפים האמצעיים מדברים על אסיף כבן זוג מוצלח והדפים האחרונים מדברים כבר על אסיף כאדם בוגר בעולם, זה שמנהל עסק ומנסה להקים בית יום אחד. התהליך שעברתי הוא לא רק תהליך של כתיבה, אלא תהליך אישי-דרמטי לכל הדעות. המילים הראשונות נכתבו בכלל בתל אביב כשעוד הייתי בגמילה ושיקום, אחריהם אני פתאום עובר לצפון וחי באיזה מושב על הר, אחרי זה אני פתאום הופך ליועץ בכנסת – שזו ייצוגיות אחרת לגמרי. אני חושב שבכל קנה מידה היה פה תהליך שאני לא ראיתי אצל אף אחד, לא ראיתי מישהו אחר שעבר כאלו תהליכים בזמן כה קצר יחסית. זה ספר שהתהליכים שלו הם דרמטיים, הרבה מעבר לתהליכי כתיבה".

אתה מרוצה מהתהליך שעברת?

"התחושות הן בעיקר של הלם. אתה פשוט לא יודע לאן החיים יובילו אותך. אני חושב שכשהייתי צעיר, זה היה הדבר האחרון שדמיינתי לעצמי! אלו כל מיני דברים שפתאום קרו ואתה בסוג של הלם, אתה לא מבין איך כל זה קרה. לפני שנתיים הייתי אדם אחר לחלוטין באופן קיצוני, הייתי במקום אחר לגמרי בחיים שלי ולא ראיתי את האור בקצה המנהרה. היום אני מסתכל על הכל והעתיד סוף סוף מתחיל להיראות חיובי. זו בעיקר תחושה של התרגשות, כי אם זה מה שעברתי עד עכשיו – אז מה צופן לי העתיד? לקראת מה אני הולך?בתקופה האחרונה זו מחשבה שמעסיקה אותי הרבה - 'תראה מה השגת בשנתיים האחרונות! אתה קולט לאן הגעת?'. זה רק מראה כמה האמונה בעצמך יכולה להביא אותך למקומות מדהימים".

"כבר הרבה זמן שאני הולך לאיבוד, נראה לי שהגעתי".

אתה חושב שסיימת את התהליך שעברת או שיש לך עוד דרך לעבור?

"ממש לא!", מכריז אלקיים ומפרט: "אני יודע בוודאות שיש לי עוד המון מה ללמוד ותהליכים ענקיים לעבור, זה רק קצה הקרחון. אבל בשונה מהעבר – היום זה מעודד. בעבר אמרתי לעצמי - 'יאללה די! מתי כבר יגמרו כל החיפושים האלה? מתי כבר ייגמרו כל השאלות האלה? מתי אני מגיע אל הרגע שבו אני יכול לומר 'נראה לי שהגעתי'?'. כיום אני מסתכל על זה ואומר לעצמי - 'יאללה מה התהליך הבא? מה החיפוש הבא? מה אני הולך לגלות עכשיו?'. כשהייתי צעיר יותר, בסביבות גיל 20, לא האמנתי שיש לי עתיד וחשבתי שבעוד כמה שנים אני אמות, שיקרה לי משהו ואני לא אהיה יותר בעולם. מי שמכיר אותי מהספרים הקודמים, מי שעקב אחריי ושמע אותי בראיונות, יודע שאמרתי שאני אמות בגיל 27. ממש האמנתי שאין לי סיכוי להצליח בעולם בתור אדם בוגר, חשבתי שאני לא מספיק טוב. עם השנים נחשפתי לעוצמות שקיימות בי, לכוחות שיש בתוכי וגיליתי כמה זה נהדר! המשפט שמלווה את הספר הוא – 'כבר הרבה זמן אני הולך לאיבוד, נראה לי שהגעתי'. המשפט הזה לא אומר באמת משהו ספציפי, אבל הוא כן אומר הרבה דברים. אם אתה הולך לאיבוד והגעת – אז לאן הגעת? הגעת לאיבוד? הגעת ליעד שלך? ואם כן- אז מה היעד? זה מעלה המון שאלות ואלו שאלות נהדרות".

ומהן התשובות?

"גם לי אין תשובות עליהן! אני יודע שהגעתי לאינשהו, אבל אני גם יודע שיש לי עוד דרך ארוכה. כן הגעתי למקום כלשהו ואולי הגעתי למקום שבו אני שלם עם להיות אבוד, זו התחושה שלי. אגב, המשפט הזה ממש תפס, הרבה אנשים ממש אהבו אותו. עכשיו גם ראיתי שיש מישהי שעשתה קעקוע שלו!"

"בזמן עריכת הספר קיבלתי החלטה דרמטית - לא לשנות דבר. להשאיר את הניסוחים, המושגים והמחשבות כפי שהם".

יש קטעים שכתבת ולא נכנסו לספר?
"יש שתי שאלות שאני שואל את עצמי בזמן העריכה של הספר, השאלה הראשונה היא – 'האם זה מספיק טוב?', שזאת שאלה הגיונית, השאלה השנייה היא – 'האם זה עומד במבחן הזמן?'. כלומר, יש טקסטים שכתבתי והם רלוונטיים ומוצלחים מאוד לתקופה בה הם נכתבו, אבל כעבור שנה-שנתיים, הם כבר לא רלוונטיים יותר. יש הרבה מאוד טקסטים שאני אוהב, אבל נאלצתי לא להכניס לספר בגלל אותה הסיבה. אני חושב שבשונה מהמון יצירות אחרות - ספר צריך לעמוד במבחן הזמן. זו איזושהי תפישה שיש לי. אני גם מתייעץ המון! יש לי קבוצת מיקוד אליה שולח את הטקסטים ושואל לדעתם. זו גם עצה שאני בשמחה אתן ליוצרים צעירים – תיעזרו באנשים שאתם מאמינים בהם, זה קריטי בעיניי".

במה שונה הספר הזה מקודמיו?
"הספר הראשון שלי עסק בעיקר בחיפוש אחר מה זה העולם ואיך אנשים חיים בו. הספר השני היה סוג של - 'אוקיי, הבנתי מה זה העולם, הבנתי מה אתם עושים, אבל אני לא מבין איך מתמודדים עם השגרה הזו של החיים עצמם?'. הספר השלישי אומר - 'טוב, הבנתי. הבנתי את העולם, הבנתי את השגרה, אבל חסר לי משהו'. כמו בספרים הקודמים, גם בו יש חיפוש, אבל יש בו משהו מאוד משלים, מאוד מקבל. אני מפסיק להילחם עם עצמי.
אני חושב שגם הפידבקים שקיבלתי עד כה על הספר הם פידבקים שאמרו שהספר מעלה שאלות, מעלה תהיות, כי זה ספר של חיפוש. אבל זה לא חיפוש ממקום של מצוקה - זה חיפוש ממקום של השלמה, של קבלה, ממקום של ניסיון להפוך ליותר טוב. לא מדובר בחיפוש מתוך שליטה עצמית".

בספר בחרת לחשוף ולהיחשף – זה לא הפחיד אותך או שהתרגלת גם בגלל 'האח'?
"זה משהו שלא מתרגלים אליו", מתוודה אלקיים, "אתה אף פעם לא מתרגל לחשיפה. צריך לזכור שבסוף, בדיוק כמו כל אדם אחר, גם אנשים מפורסמים חווים כל יום כיום כחדש. כל הזמן הם צריכים להתמודד עם הרעיון שאנשים 'נכנסים להם לחיים'. אני למעשה בחרתי להכניס אתכם לחיים שלי, בחרתי לשפוך את לבי ונשמתי על מדפי חנויות הספרים. אני תמיד אומר שסופר הוא בעצם היסטוריון שלא נאמן למקור. מה זה אומר? אני בעצם מספר את ההיסטוריה ואת הדברים שקרו, אבל אני לא תמיד נאמן בדיוק למשפטים ולמילים, כי אני בסוף רוצה גם להעביר מסרים ולחבר את הקורא לסיפור. האם זה מפחיד להיחשף? מאוד! עם זאת, בסוף אתה מבין שככל שתסתיר פחות דברים, ככל שתתבייש בפחות דברים – ככה גם תהיה יותר מאושר בחיים שלך. ככל שאתה יותר גלוי – כך יש לך יותר סיכוי להיות שלם עם מי שאתה. ברגע שהמגרעות שלך בחוץ, כולל המחשבות והפחדים, אתה לא מפחד יותר. בסוף הפחד הופך להיות קטן ואתה כבר לא צריך להתמודד איתו. ברגע שאתה מתמודד פעם אחת עם פחד, הוא הופך להיות רק מכשול ואז זה פחות מפחיד".

"אני חושב שעם הזמן גיליתי שהחשיפה הזו היא אפילו מרפאת לפעמים. כן, צריך לזכור לא ללכת לאיבוד בגלל שיש אנשים שמכירים 'אסיף אחר' לחלוטין – בין אם זה מ'האח הגדול', בין אם זה מהספרים שלי ובין אם מהאינסטגרם או מהפייסבוק. בעבר הרגשתי צורך להיות האסיף שהם מכירים, אבל היום אני כל כך גאה כשאומרים לי שאני ה'אמיתי', איך שאני במציאות, דומה לאיך שאני באינסטגרם, בתוכנית וגם בספרים שלי. ככל שהמציאות מתקרבת למי שאתה בשאר הפלטפורמות – אז כבר אין לך ממה לפחד, כי זה מי שאתה. אני עושה המון סדנאות בבתי ספר, תנועות נוער ומכינות, אחד הדברים שאני תמיד מנסה לטפטף במסגרות האלו הוא תתחברו לרגש, אל תפחדו מזה. אנשים חוששים לדבר רגש, במיוחד הנוער וגילאי ה- 20 הצעירים. מפחדים להגיד מה הם מרגישים, מה הם חושבים וזה נשמע להם פלצני. בסוףף כשאתה מדבר רגש, זו גם הדרך שלך להתחבר לאנשים, כי אין אדם שלא מרגיש, יש אדם שלא אומר את זה. כשאתה משתף את מה שאתה מרגיש – לא מדובר בחולשה אלא בחוזקה. אני גם חושב שלדעת להתחבר לרגשות של אנשים זה כוח על. אני ממליץ בחום לאנשים לא לפחד לחשוף את מה שהם מרגישים כי אין בזה שום בושה".

כפי שהזכרת, בספר אתה מדבר גם על 'האח' וגם על היציאה ממנו, איך הייתה ההרגשה לצאת אל עולם מוכה המגיפה שבחוץ?

"ההרגשה הייתה מוזרה מאוד, אבל אני חושב שזה היה לטובה, כי זה שמר עליי שפוי. המצב נתן לי את היכולת להשתקם מהחוויה הלא קלה שעברתי בתוכנית. לא הרבה יודעים, כי לא דיברתי על זה אף פעם, אבל לקח לי כמעט חודשיים לחזור לתקשר אחרי האח. היה לי ממש קשה לנהל שיח, לדבר עם אנשים. בעצם העברתי את כל התקופה המאוד קשה ומורכבת הזאת בתוך הסגר וזה מה שנתן לי את האפשרות להשתקם, להבריא ולהחלים. הסגר יצא לטובה עבורי וזה הצד החיובי בו. להיות סגור במשך שלושה חודשים באותו מקום עם אנשים שאתה לא מכיר ועם חוקים מאוד נוקשים – זה לא קל, עד כמה שזה נשמע מגניב והכל, ואותי זה מאוד פצע".

עד כדי כך?

"כן. החוויה הזאת מאוד פצעה אותי. התקופה ב'האח' עשתה לי מעין טראומה ולקח לי לא מעט זמן להשתקם ממנה. אני חושב שלסגר היה תרומה טובה לשיקום שלי, בסופו של דבר. זה נראה לי הדבר העיקרי שאני זוכר מזה".

מהו הטקסט הכי אהוב עליך בספר?
"שאלה קשה. אני חושב שהטקסט האהוב עליי הוא – 'לאישה שאהבתי', כתבתי אותו למעיין אחרי הפרידה ולפני הכניסה ל'אח הגדול'. יש בו איזושהי פסקה שאני מאוד אוהב אותה, אני חושב שזו אחת המאטפורות הטובות ביותר שכתבתי כל חיי".

"לא הייתה זו אהבה, היום אני מבין.
אלא קסם רב עוצמה שלידו אהבה נדמית למחיאת כף עלובה בתוך המון נלהב.
פרפרים מתעופפים לי בבטן, אמרת לי פעם,
ואני רציתי לצעוק -
זהו? אצלי בבטן נשרים חגים במעגלים גדולים,
צוללים ועולים,
עולים וצוללים,
צדים כאב בין גאיות העבר".

"זה אחד מהטקסטים היותר מחוברים שכתבתי, ממש ממעמקי נפשי ברגעים הכי קשים שלי. מצד אחד אתה אחרי פרידה מהאישה שאתה אוהב, מצד שני אתה לפני אחד הדברים הכי גדולים שתעשה בחייך, שזה בעצם הכניסה לבית ה"אח". זה פגש אותי ממקום מאוד מטלטל ופשוט כתבתי לה כמו שאני מרגיש, שאני באמת לא יודע מה יהיה. הטקסט הזה נגמר כשאני אומר שאני לא יודע מי אני אהיה בקצה המסע הזה, אני לא יודע מי היא תהיה בקצה המסע הזה ואני לא יודע איך היא תגיב לכל זה. משום מה, לפני הכניסה לריאליטי, אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי זה שמעיין תהיה גאה בי, שזה מוזר – 'זה מה שחשוב לך? שהאקסית שלך תהיה גאה בך?', אבל זאת הייתה האמת ולא התביישתי, לא פחדתי לומר את זה. זאת הסיבה שזה הטקסט האהוב עליי, כי הוא מאוד כן ואמיתי".

אני חייבת להודות שהטקסט האהוב עליי הוא – "תרגיל בחינוך". בטקסט הזה יש פסקה שנגעה בי מאוד -

"כדי להיות מורה טוב,
אתה חייב להיות מאזין טוב,
וללמד את מה שהילד רוצה ללמוד,
ולא מה שאתה רוצה ללמד".

"קודם כל, אני חייב לציין שהטקסט הזה כמעט ולא נכנס לספר. ממש בשבוע האחרון לפני הירידה לדפוס - החלטתי להכניס אותו! לפני כן קצת חששתי שהוא לא ספרותי מספיק, אלא יותר מתאים להיות פוסט בפייסבוק. אני באמת שמח שהכנסתי אותו, אם זה הקטע האהוב עלייך בספר. כל דבר שנכתב בטקסט הוא אמיתי לגמרי. זה בדיוק מה שאני עושה עם בני נוער והשיטה הוכיחה את עצמה נהדר. כשאני מגיע לבתי ספר, אני פוגש חבר'ה שמתקשים נורא לספר מה הם מרגשים ומי הם, לכן הבנתי שיש פה צורך במשהו שונה. אני אתן דוגמה לתרגיל שאני עושה בבית הספר - אומנם זה לא תרגיל מקובל, אבל הוא תרגיל נהדר. אני לוקח ילד, תלמיד מהכיתה, אני מושיב אותו מול אחת הילדות בכיתה ואומר לו: 'פגשת את הנערה הזאת לראשונה בחייך והיא מצאה חן בעיניך, אתה רוצה להזמין אותה לצאת - איך אתה עושה את זה?'. אז הוא בא ואומר לה - 'שומעת? ראיתי אותך, באת לי טוב. מה את אומרת אולי נלך לסרט? איך זה? בא לך טוב?'. אחר כך אני אני שואל את הנערה - 'זה הזיז לך? זה נגע בך בלב?', לרוב התשובה היא 'לא'. אני נותן לילד עוד הזדמנות להרשים אותה ולרוב הם תמיד מתקשים. הסיבה שהנער לא מצליח לרגש אותה זה כי הוא לא אומר לה באמת מה הוא מרגיש, הוא לא אומר לה מה הוא ראה, למה הוא רוצה שהם ילכו ביחד לסרט, מה הדבר שהפך אותה למיוחדת בעיניו. אני בדרך כלל הולך לכיוונים האלה בתרגילים שאני נותן בסדנאות בבתי ספר, בגלל שהרבה יותר קל לגעת בנוער דרך: 'איך להתחיל עם בחורה?', או לחלופין 'אין להתחיל עם בחור?' - מאשר: "איך כותבים מטאפורה נפלאה?'. לשמחתי זה תמיד מצליח".

"אני רוצה שהנוער יראה שאפשר אחרת, שסופרים יכולים להיות גם מגניבים וצעירים, שאיש רוח זו לא מילה נרדפת לחיים משעממים, שאפשר להשפיע בהמון דרכים, ושלשנות את העולם זו לא קלישה, אלא תקווה אמיתית שכל ילד וילד צריך להציב מול עיניו".

למה כל כך חשוב לך לנפץ את הסטיגמה הזו שיש לנוער על סופרים?

"במקום בו גדלתי היה המון בוז לעומק. התחלתי לכתוב בגיל 22-23 והייתי כותב טקסטים בפייסבוק. לאט לאט התחיל להגיע קהל, התחילו להגיע קוראים, מעריצים, התחלתי באמת להצליח. אממה? הייתי יושב עם החברים שלי בטבריה ואז הם היו מוציאים את הנייד ומתחילים להקריא טקסטים שלי ולצחוק עליי! עכשיו, כל אדם יכול להבין שזה לא אירוע נעים, זה אירוע כזה שגורם לך להיסגר, לא לרצות לכתוב יותר. זה באמת גרם לי להיסגר לזמן מה ולהגיד - 'טוב, כולם צוחקים עליי שאני לא מספיק גבר כי אני מביע רגשות, זה בכלל שווה את זה?'. אלא שאז התחלתי להצליח ממש – היו לי הרבה לייקים והמון עוקבים, עשו עליי כתבות, פתאום נהייתי רב מכר וקרו דברים גדולים ויפים".

"החברים האלה, שצחקו עליי אז, כיום מבקשים ממני ללמד אותם איך לכתוב. זה נורא נגע בי, זה טלטל אותי. אני לא כועס עליהם, אני באמת לא כועס עליהם. הדור שלנו היה דור שקצת התקשה לקבל את הרעיון של כתיבה כנה וחשופה, אז אני מבין את המקום שממנו זה הגיע, הבנתי שגדלנו בסביבה טיפה שונה. שמחתי שהצלחתי, לכל הפחות, לשנות עבורם את התפישה הזו. אני באמת לא רואה סיבה שזאת תהיה בעיה. להיפך, בעיניי כל אחד, לא משנה אם זה גבר או אישה, שיודע להתחבר לרגשות שלו, הוא אדם שהצליח בחיים. כשהבנתי כמה כוח יש לזה, הבנתי עד כמה זאת מטרה נעלה. הבנתי שהיכולת הזו של אדם לדבר רגש ולהתחבר למילים היא כוח עצום. בדיוק מאותה הסיבה הייתי נורא רוצה שהנוער של היום, כשהוא יפגוש את עולם הרוח לראשונה, שתהיה לו הזדמנות להיות חלק ממנו - הוא לא יפחד או יתבייש בזה, כי הוא זוכר איזה אחד מהאח הגדול, אסיף, שהוא סופר והוא איש שמדבר רגש. אני חושב שהצלחתי לנפץ סטיגמה. אגב, אני חושב שאני הסופר הראשון שהיה על המסך והפך להיות כוכב בלי קשר לזה שהוא סופר, בעיניי זה הישג גדול שאני מאוד גאה בו".

יש לך טיפ לסופרים מתחילים?
"יש משפט מעורר השראה שאני מאוד אוהב של הזמרת נרקיס - 'אם רק תעשה צעד אחד, כל העולם ירוץ לקראתך'. משפט שאני נורא מתחבר אליו, בעיקר כי המון שואלים אותי, בעיקר נוער: 'איך מתחילים לכתוב?'. התשובה הכי טובה שלי היא: 'פשוט מתחילים!'. עזבו אתכם שנייה איך מוציאים ספר, איך עורכים, מה התהליכים - זה לא מעניין! שבו ותכתבו. זה כמו נער שרוצה להקים עסק - פשוט תתחיל, אין דרך אחרת. ככה אני עשיתי והעולם רץ בשבילי. נפתחו לי דלתות, אנשים טובים עזרו לי וכל הדרך הרימו לי".

אי פעם תיארת לעצמך שתגיע לאיפה שאתה נמצא היום?

"תמיד האמנתי שנועדתי לעשות משהו גדול בחיים, אבל אני אף פעם לא באמת האמנתי בכל לבי שאני אצליח להיות האיש הזה. אני מאמין שכל אדם נועד לעשות משהו גדול בעולם הזה, אבל עדיין לא האמנתי שאני אגיע למקום הזה שאני נמצא בו עכשיו. כשהייתי צעיר יותר האמנתי שאני אהיה בצבא כל החיים שלי, כי זה מה שאהבתי לעשות. היום, עד כמה שזה נשמע קלישאתי, אני רוצה שאנשים יבינו שלאף אדם אין מושג לאן החיים ייקחו אותו, פשוט אין מושג. לפעמים בא לי פשוט לתפוס את את אסיף הקטן ולומר לו: 'תקשיב, כל מה שאתה עובר עכשיו זה חלק ממסע מדהים שיוביל אותך לניצחונות מדהימים'. גם אחרי השחרור מהצבא אמרתי לעצמי- "יא-אללה, עשיתי ארבע שנים פנימייה צבאית, הייתי מפקד בגולני, המגמה שעשיתי היא מגמה צבאית! כל מה שעשיתי בחיים הוביל אותי להיות רמטכ"ל יום אחד, אבל זה לא יקרה כי אני משתחרר עוד מעט, אז למה בזבזתי את כל החיים שלי? הייתי הולך ללמוד מוזיקה! אני אוהב מוזיקה, אני מנגן בהרבה כלים - הייתי הולך ללמוד מוזיקה בבית ספר אחר! למה הייתי צריך ללמוד פיקוד?'. נורא התעצבנתי על זה שבזבזתי את החיים שלי עד כה".

"אני מסתכל על זה היום ומבין שהרי בסוף – כל הרגעים האלה שבהם רצתי בג'בלאות, עשיתי מטווחים בגיל 14, ניווטים בגיל 17, כל אלו נתנו לי את הכלים לכתוב דברים שאנשים אחרים לא חוו על בשרם ולכן גם לא יכולים לכתוב עליהם. כל אלו נתנו לי את הכלים לכתוב על רגשות שאנשים אחרים לא הרגישו - כמו איך זה מרגיש להיזרק באוהל בגיל 16 לבד בגבול עזה? זאת חוויה שאתה הולך איתה אחרי זה לכל החיים. כל החוויות האלו היו השראה להרבה רעיונות ואני חושב שזה סוג של חוסן נפשי. נורא קשה לראות את זה באותו רגע אבל בסוף הכל מוביל אותך למקום שאתה צריך להגיע, הכל מכוון ומדויק".

ומה ה"סוד" להצלחה? מה המסר שאתה רוצה להעביר לנוער בעקבות סיפור החיים האישי שלך?
"בתקופה האחרונה, עם הקורונה והכל, קשה לראות את זה, אחת ההשפעות הכי גדולות של העולם החדש זו העובדה שכבר אין דבר כזה 'תקרת זכוכית', זה כבר לא קיים. זה אומר שיש לכם את היכולת להשיג כל דבר שתרצו בעולם וזאת לא קלישאה. אני לא איזה איש מיוחד מאוד, אני לא חכם יותר מאף אחד, אני לא מוצלח יותר מאף אחד ואני לא טוב יותר מאף אחד, אני פשוט אדם שהאמין שהוא מסוגל. זה נראה לי המסר הכי חשוב שאני יכול לתת. בעבר, כדי להצליח, היה צריך קשרים או להיות בן להורים הנכונים או להיוולד במקום הנכון, היית צריך שיהיה לך כסף בשביל ליצור או להצליח. היום לא צריך את זה! היום אפשר להגיע לכל מקום, לכל אדם בעולם ולאסוף קהל בעזרת רצון בלבד".

"חבר'ה, אני הצלחתי ברוך ה', לא כי היו לי הורים עשירים, אין לי הורים עשירים וגם לא הגעתי מבית של סופרים. הגעתי מטבריה, מבית דתי ואחרי זה מאיזשהו 'חור' בצפון. הצלחתי אך ורק כי צברתי קהל ברשתות, בזכות הפייסבוק בזמנו והיום בזכות האינסטגרם. זה ממש קריטי לי להעביר את המסר הזה - אין שום דבר שיכול לעצור איש עם אמונה, אין דבר כזה. במיוחד היום בעולם של המדיה הדיגיטלית והעובדה שהכל פרוס לפנינו בכף ידינו, אין שום דבר שיכול לעצור אותנו. תגשימו כל חלום שיש לכם – בין אם זה להוציא אלבום, להיות זמר, סופר או אפילו עורך! גם ככה יש עכשיו סגר, נכון? אין מה לעשות! אני, למשל, לאחרונה התאהבתי בתחום עריכת הווידאו והתחייבתי לעצמי שבכל יום אני הולך ללמוד משהו חדש, גם אם זה משהו ממש קטן, כמו איך להוסיף אפקטים לסרטון. היום הגעתי לרמה של עורך ווידאו לכל דבר ועניין והכל דרך עריכה בנייד. היום יש לנו הכל – רק צריך לפתוח את האינטרנט וללמוד את זה. אל תבזבזו זמן בלהתמרמר ולרחם על עצמכם, בלחשוב על איך העולם השתנה ולמה זה רע, תבזבזו את הזמן בלהתקדם! כל יום תעשו משהו שיקדם אתכם טיפה ופשוט כל הזמן תהיו בהליכה. אני באמת מאמין שכשבן אדם עושה צעד – העולם ממש רץ לקראתו".

ומה הלאה? מה עוד אתה שואף להשיג?
"ברור מאליו שיהיה ספר רביעי".

התחלת כבר לכתוב אותו?

"עדיין לא התחלתי כי כמובן, אני עדיין צריך את הזמן להתאושש אחרי הספר הזה. אבל אני חושב שהיעד שלי כרגע זה קודם כל להרחיב את האתר, להוסיף עוד מוצרים מגניבים כמו הצמיד שלי של – 'יאללה כוסאומו'. הייתי גם רוצה להגיע לכמה שיותר נוער, לבתי ספר, הרצאות, סדנאות. ברגע שתיגמר הקורונה, כמובן, אז זה יהיה היעד הבא שלי. אני רוצה לכתוב יותר וליצור אולי סדרות, זה גם משהו שכבר מעכשיו אני מתחיל לעבוד עליו. הייתי רוצה גם לתקן משהו שכבר במשך שנים קורה פה במדינה ואף אחד לא עצר לרגע כדי לשים אליו לב - העובדה שרוב רובם של האזרחים, מבוגרים ונוער, לא מבינים שום דבר בפוליטיקה. אני לא אוהב פוליטיקה, כן? זה לא דבר נעים. אבל אני פשוט חושב שכל עוד אנחנו, האזרחים הפשוטים, לא נבין איך הדברים מתנהלים למעלה – לא נוכל לשנות, כי אנחנו לא יודעים איך זה עובד. זה כמו שאי אפשר לעשות רפורמה במקום מסוים, אם אתה לא יודע איך המקום עובד. אחד הדברים שאעשה בקרוב זה לפתוח את האופציה שנוער יפנה אליי באופן ישיר וישאל שאלות על דברים שמעניינים אותו על פוליטיקה, אקטואליה, ממשלה, על איך עושים דברים, איך מניעים תהליכים, איך מביאים חוקים להצבעה – ואני אסביר את כל הדברים האלה. זה ממש היעד הבא שאני רוצה לכבוש. אני חושב שאלו מספיק יעדים. יש לי המון עבודה לפניי".