דניאל רימון (29), הוא יוצר ומרצה בתחום הקולנוע והספרות. רימון מספר על עצמו כי הוא חובב לא קטן של ספרי וסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, והכתיבה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. בסיום התואר הראשון ובתחילת עבודתו כמורה, עלה במוחו הרעיון לסדרת "עולם אחר", בעיקר בשל עבודתו עם בני נוער צעירים, מה שנתן לו השראה לכתיבת הספר הראשון, "עולם אחר: טקס האש", המספר על קונלי – נער סקרן שגדל כל חייו בקיבוץ, ושואף לצאת ממנו כדי לחקור את העולם.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• רכילות בקטנה: האמת על הזוגיות של דיקסי ונואה
• שירלי לוי: "לא חייבת כל הזמן להיות מצחיקה"
• חדשות הקולנוע: עדכון מפתיע על "וונדרוומן 1984"
  

הספר קיבל כל כך הרבה אהבה מבני הנוער ומבוגרים כאחד ולכן החליט רמון שהגיע הזמן לצאת להרפתקה חדשה ולהוציא לאור את ספר ההמשך – "החול זוכר". מדובר בספר השני בסדרת המדע-בדיוני ופנטזיה לנוער – "עולם אחר" ומהווה המשך ישיר של הספר הראשון "טקס האש". הספר ייקח אתכם למסע מרתק מלא בהשראה ודמיון בעולם אחר, אך כדי שתוכלו לצאת להרפתקה – זקוק דניאל רימון לעזרתכם בקמפיין הדסטארט מיוחד!

"התמיכה שלכם חשובה, בזכותכם אוכל לערוך מקצועית את הספר, לעצב את הכריכה, להדפיס, לשווק ולהפיץ את העותקים בחנויות הספרים. כל תמיכה חשובה, בחרו תשורה מגניבה מהרשימה ותראו מה תקבלו בתמורה, מרבית התשורות כוללות את הספר השני ואפילו את הראשון. במידה והספר יצא לאור, תוכלו להיות הראשונים לקרוא אותו במחיר מוזל לפני שהוא מגיע לחנויות הספרים ולאתרי האינטרנט. (תהליך הוצאה לאור אורכת חצי שנה לפחות) רק במידה והפרויקט יגייס 100% תמיכה, אוכל להמשיך לשלבים הבאים ולהוציא את הספר לאור, הכול תלוי בכם ובתמיכתכם!"

ועד שהספר ייצא לאור... אנחנו השגנו לכם הצצה בלעדית לפרק הראשון. שתהיה לכם קריאה נעימה!

- אזהרת ספויילר-
הפרק הבא הוא המשך ישיר של קו העלילה איתו הסתיים הספר הראשון, ולכן עלול להוות עבורכם ספוילר.

פרק 1

רעש גדול הרעיד את בית החולים 'חולית' בעיר תל-קיץ.

הקירות וזגוגיות החלונות החלו להיסדק. קלריס רודניק פקחה את עינה השמאלית בבהלה, מצאה את עצמה במיטת טיפולים בחדר חשוך, היא הייתה מכוסה בשמיכה מחממת ועל ידה צמיד בית החולים. נגעה בתחבושת על פניה שהייתה באזור עין ימין החסרה.

"ריבלין!"

נכנס לחדר החשוך גבר מבוגר, לבוש במדי רופא לבנים. אוחז בנר שעווה דולק ובכוס שתייה. הוא מעד וכמעט נפל ממקומו לאחר רעידה נוספת. הניח את הנר על שידה לצד המיטה וקירב את כוס השתייה לקלריס. הוא היה בעל עיניים חומות-צהובות, ללא קצה של שיערה על ראשו. בשל גילו המתקדם, החלו לבצבץ קמטי גיל על פניו החלקות. על שפתו צלקת קטנה מקרבות העבר.

לפתע הבניין הפסיק לזוז. שקט רגעי לאחר רעש גדול ומאיים.

"הם עדיין תוקפים?" שאלה בהתנשפות.

"לצערי כן, אבל אל דאגה, הרוח תנקום בהם." השיב לה ובחש במשקה, ואז הגיש לה את הכוס, צבע הנוזל היה אדום כהה כדם זורח באור זוהר, נע בגלים חולפים בתוך הכוס כשבמרכזה מערבולת קטנה ומסתחררת.

"מה זה?"

"פשוט תשתי, אל תשאלי שאלות. זה יעשה לך טוב." אמר לה.

היא לגמה מהכוס, תוויי פנייה לפתע השתנו, קימטה את מצחה, הטעם היה לה נוראי, היא עצרה.

"תשתי את הכול."

"יש לזה טעם של חול ומלח." התלוננה,"אתה לא מנסה לסמם אותי שוב, נכון?"

"לא הלילה." אמר והרים את הכוס מעט מעלה כדי לעזור לנזול להחליק אל תוך גרונה.

היא השתעלה בקול כשנחנקה. ריבלין קם ממקומו וסגר את וילון החלון.

"יש חדש... יש חדשות מאבי?" שאלה אותו כשניסתה להסדיר נשימתה.

"לצערי לא. ככל שאני יודע, הוא עדיין במחוז מערב." השיב לה.

"האם הוא יודע?" שאלה, אך הוא הניד בראשו, באמת לא ידע את התשובה. קלריס נאנחה בקול. "בדקת לי, ריבלין, נותר משהו?"

"נותר כן,אבל לא הרבה. ההלוויה שלהן התקיימה לפני יומיים. עכשיו הן קבורות לצד יתר בני משפחתך בגן הוורדים." סיפר לה. קלריס הייתה עצובה אך לא בכתה כלל, עצרה את רגשותיה בתוכה, שמרה על קור רוח כמה שיכלה.

"חלמתי על גן הוורדים, הוא עלה באש." סיפרה קלריס בעצב כשנזכרה.

"מפקד יחידת כידון דאג לקבור את גופותיהן של אימך ואחותך, זו הייתה הלוויה צנועה." סיפר לה.

"מפתיע. חשבתי שהוא חבר קרוב של מאיר קאי. בכל זאת, תכתוב לו מכתב תודה בשמי." ביקשה ממנו.

"כן, כבר שלחתי לו מכתב. אל תכאיבי לעצמך במחשבות כאלה, תשתדלי כעת לנוח כמה שיותר." אמר לה וסידר מעט את השמיכה.

"אני לא יכולה לנוח. הם הרסו את האחוזה, הם הרגו את אמא שלי ואחותי. אני חייבת ל... לנקום." אמרה וניסתה לקום, אך ריבלין מנע זאת ממנה.

"לא הלילה. עליך לנוח ולצבור כוחות." הסביר לה.

רעידה נוספת, הפגזות על חלק זה של העיר.

"שהרוח תיקח אותם!" צעקה בקול רועד.

"יחידת כידון תוקפת אותם בחזרה ביחד עם יחידות נוספות." סיפר לה ונגע במצח שלה, היא הייתה חמה במיוחד.

"אני חושש שחזר לך החום." אמר והתרחק מעט, הרטיב מטלית במים והניח על מצחה של קלריס.

"למה תל-משווה לא תוקפת אותם... למה הם לא מסיימים את זה?" שאלה בלחש.

"אנחנו מתחת לאדמה, קלריס. את יודעת מה יקרה אם הם יטילו את הפצצות." הזכיר לה.

"למה היא לא עושה משהו?"

"תל-משווה איננה." סיפר לה, "לפני שלושה ימים, העיר נצפתה עוזבת את המחוז, מרחפת בשמיים, בדרך למחוז מערב."

היא העיפה את המטלית ממצחה.

"מה? למה?"

"קלריס תנסי להירגע." ביקש ממנה אך לא הקשיבה לבקשתו.

"למה הם נטשו אותנו?" שאלה אותו, "מה כבר יכול להיות חשוב יותר מאשר ניצחון על המורדים?"

"אני לא יודע." השיב לה.

היא הניחה את ראשה חזרה על הכרית מאחוריה, פלטה קול נוסף של האנחה.

"את צריכה להודות לרוח. היא הצילה אותך, היית אמורה למות בפיצוץ אבל מסיבה כלשהי נותרת בחיים. עליך לדבוק באמונה." אמר לה והניח את ידיו על ידיה.

"אבא שלי תמיד סמך עליך, גדי ריבלין. כשל היתר נטשו אותך, הוא ראה בך חבר של המשפחה, היית שם כשדודי חיים נפצע, אתה טיפלת בו. אני סומכת עליך שתעזור לי." אמרה לו בחיוך.

"אני יודע ולכן עליך להקשיב לי: המורדים אומנם תוקפים את העיר, אך כעת כשאת לבדך ואביך רחוק מכאן, את עדיין בסכנה. ישנן משפחות שהיו שמחות לראותך נקברת ביחד עם אימך ואחותך." הסביר לה.

"אתה מדבר על משפחת קאי?" שאלה אותו.

"כן, אבל גם על משפחת דופמן. הם קשרו קשר נגר המשפחה שלך" הסביר לה.

"חשבתי שלכולנו יש אויב משותף..."

"כן, על הנייר. בפועל, הם שמחו מאוד לראות את הבית שלך נהרס," אמר והחליש את קולו לכדי לחישה, "יש כאלה אף שהטילו ספק אם בכלל הפיצוץ נגרם על ידי המורדים או אולי זו לא הייתה תאונה."

"תפסיק ריבלין, אלו שטויות, משפחת קאי לא תרחיק לכת כל כך." הצהירה בפניו, "אלו המורדים, אני משוכנעת."

"מכאן או לכאן, זה לא מקום בטוח בשבילך כרגע. את זוכרת את פסגת הגיא?" שאל.

"כן, הפסגה הכתומה מחוץ לעיר, לא ביקרנו שם כבר שנים" נזכרה.

"אכן. הלילה תנוחי, ומחר, אני אוציא אותך מכאן. שם נהיה בטוחים, יש שם אספקה ונשק" אמר לה כעובדה.

"אני לא עוזבת," החליטה פתאום, "אני לא אעזוב את העיר!"

"אם תישארי כאן, את עלולה להיפגע יותר. את אינך חזקה כשהיית." ניסה לשכנע אותה.

"אתה חושב שהם החלישו אותי?"

"כן, אינך רואה כבעבר"

"אני רואה מצוין. זה לא החליש אותי אלא חיזק אותי." הצהירה בגאון.

"בבקשה, קלריס, תקשיבי לי, אל תלכי באותו המסלול של אביך." אמר לה.

"אני לא." קבעה, "אבא שלי מפקד בצי"ח, מציית לפקודות, אני לא. אני לא הילדה הקטנה שעושה מה שכולם אומרים לה."

"למרות כל הזוועות שקרו, אני רואה כמה הוא חסר לך כעת, כמה זה מעציב אותך שהוא לא לצידך עכשיו." אמר לה.

"מספיק, מסתבר... שלמרות הכול, אני לא צריכה את עזרתך, ריבלין." אמרה והפנתה לו את הגב כשהסתובבה בשכיבה.

"קלריס..."

"אתה יכול ללכת." אמרה בנשיפה חלשה כשגבה מופנה אליו.

"בסדר, אני אלך. מחר אני אצא לדרך. יש לך את הלילה כדי להחליט" לחש לה.

"החלטתי, לילה טוב!"

ריבלין התקרב לעבר הדלת, אחז בידית ושב להביט בה מרחוק.

"שהרוח תהיה איתך, קלריס רודניק."

סגר את הדלת אחריו.

קלריס הצליחה להירדם, היא לא אהבה את טיב השיח שלה עם ריבלין, היא ידעה בליבה שהוא מנסה לעזור לה אך הדרך שבה דיבר והצורה שבה הציג את הדברים, האירו אותה כחלשה וכמי שזקוקה לעזרתו של אחר, ויותר מכך של גבר. דבר שהיה לה קשה לקבל, היא הסתדרה שנים רבות ללא עזרתו של אביה שהיה כה רחוק ממנה, התחנכה ולמדה בתל-קיץ בהשגחת אימה ביחד עם אחותה. תמיד רצתה להיות כמו אביה ואף יותר. חשבה כי מצבים נחסכו ממנה רק בגלל שהיא אישה, אותה הרגשה ליוותה אותה בשיחה הזו עם ריבלין, הרגשה מקטינה ולא מעצימה.

קלריס שקעה בשינה עמוקה, חלמה על רגע מתוק מהעבר, חלום שכבר חלמה, מעטים הרגעים בהם בילתה עם אביה, זאב רודניק, שכן הקדיש את מרבית זמנו לתפקידו בצי"ח כמפקד יחידת שנהב, אך הרגע הזה נחרט בזיכרונה.

"מה זה?" שאלה קלריס הצעירה, בת העשר, שיערה שחור קצר ועיניה כהות אפורות. בדיוק שבה מבית הספר בעיר תל-קיץ, לכן לבשה את התלבושת האחידה, חליפה כתומה וחצאית לבנה שמעט הספיקה להתלכלך, אחזה במכשיר מוזר ממתכת, צורתו הייתה משונה: ארבעה עיגולים היוצרים משולש מעוגל. ולשלושת העיגולים בקצוות יש להב קטן וחד.

"קוראים לזה סביבון להב. ביקשתי מזקן הנחושת בתל-אביב להכין לי אחד בסדנה שלו. לאחרונה ביקרתי שם כששדרגתי אצלו את הרובה שלי." סיפר לה זאב רודניק, אביה.

לבוש במדי הצי"ח כשעל כתבו סמל יחידת שנהב - על רקע צבע אדום, חרב חוצה את הסמל באלכסון, בחלק העליון שתי מטרות מטווח עגולות ובתוכן איקס, להבהיר: זהו לוחם רב-עוצמה בכוח חזק, שתמיד יפגע במטרותיו, גם אם הן רבות.

הצלקת על פניו הייתה בולטת ואדומה, התחילה בעין ימין שלו והסתיימה בזווית הפה. צלקת קטנה ועקומה חיברה בין אוזנו השמאלית למרכז הלחי.

קלריס אחזה בסביבון באגודל ובאמה בבסיסו בעוד האצבע מסובבת אותו הלוך ושוב. היא קירבה את אצבעה אליו כשהסתובב, אך רודניק עצר אותה.

"לא, זה לא צעצוע, זה נשק."

"זה לא נראה כמו נשק." אמרה לו כשעצרה את הסביבון.

"כשהוא מסתובב מהר, הוא יחתוך כל סוג של בשר." הסביר לה.

"אבל הוא לא יהרוג, איזה מן נשק לא הורג?" שאלה באכזבה.

"זאת תגלי בעצמך." אמר וחייך אליה.

"אתה נותן לי אותו?"

"כן, אם הזמן את תהיי יצירתית מספיק, בשביל להבין איך הדבר הקטן הזה יכול לעזור לך לפתור בעיות גדולות." אמר לה, היא חייכה אליו וסובבה אותו שוב עם אצבעותיה. "עכשיו, ילדה. אני רוצה לראות את כישורי הירי שלך."

השניים עמדו במטווח יריבו נהג לעיתים להתאמן כשלא היה במסגרת תפקידו אלא בחופשה קצרה בחיק המשפחה, רגעים נדירים בחייו של מפקד מוערך ביחידת אליט. הוא החל לאמן את קלריס בירי חצים כבר כשהייתה בת שמונה בפיקוחו עם רובה חצים. היא הרכיבה משקפיי הגנה מפלסטיק ושמה אטמי אוזניים. כיוונה לעבר מטרה במרחק של חמישה מטרים ממנה. ירתה למטרה חץ קטן ופגעה.

"הכישורים שלך השתפרו בהחלט." אמר לה כשראה כיצד היא דורכת את רובה שוב ויורה.

"בבית, כשאימא לא רואה, אני מתאמנת בחץ וקשת. בהתחלה הייתי חושבת הרבה, אבל עכשיו, זה כמו... כמו לנשום."הסבירה ושוב ירתה.

"את כל כך שונה מאחותך," אמר לה בגיחוך, "יותר דומה לי."

ירתה שוב ופגעה, הביטה בו וחייכה.

"כשאת מביטה במטרה מולך, מה את רואה?" שאל אותה.

"אני רוצה להיות כמוך, אבא," השיבה לו, "זו המטרה שלי"

"אני לא רוצה שתהיה כמוני. אני רוצה שתהיה טובה ממני" אמר לה כשליטף את שיערה.

"זה אפשרי?"

"כן!" קבע בקול. "המטרות שאני שמתי לפניי יהיו שונות מהמטרות שלך. תזכרי את המימרה של המשפחה: גם כשתפסידי, את חייבת לדאוג להרוויח מההפסד"

"לא אבא." אמרה לו בביטחון, "אני פשוט לא אפסיד"

"הפסד הוא אבן דרך משמעותית בדרך לניצחון. אדם שלא יודע מהו רגש ההפסד, לא ידע כיצד להתמודד ולהפיק את המירב ממנו, הוא פשוט ישקע וייחלש. אולם, מי שיטעם מההרגשה, יוכל לצמוח ולהשתפר. כדי שתוכלי באמת להרגיש מסופקת מהניצחון, עליך להיות חזקה יותר." הסביר.

"וכשסבא נהרג בקרב והמורדים ניצחו, איזה רווח היה לך מזה?" שאלה אותו.

"ידעתי לקחת את הצער שלי והפכתי אותו לכלי שחיזק אותי. המוות של סבא פתח לי אפשרויות להתקדם בצי"ח, להגן על המשפחה ולחזק אותה. מוות הוא חלק מהחיים, אבל הוא לא הפסד אלא רווח. מוות של קרוב משפחה אהוב מחזק אותנו, נותן לנו מטרה, נותן לנו משמעות, נקמה. עליך להטיב לזכור זאת, כי זו המשמעות של המימרה שלנו – למצוא את החוזק במקום שאחרים היו מוצאים חולשה, להרוויח מכל הפסד"

קלריס הנהנה בראשה, דרכה את רובה החצים וירתה שוב במטרה, היא פגעה.

"לו רק היית נולדת בן" מלמד לעצמו.

"אני שמחה שאני לא בן. אני לא אאכזב אותך, לא כמו דוד חיים." אמר לו בביטחון.

"כל כך הרבה ביטחון צברת." אמר לה בגאווה, "אל תשכחי: כשאת מול מטרה, אסור לך לפספס, עין  אחת על מה שקורה בהווה, ועין אחרת על מה שאת רוצה שיקרה בעתיד. כך את מביטה במטרה, וכך את פוגעת בה"

"שתי עיניים על המטרה." אומרת לו בחיוך.

התעוררה מהחלום בבהלה, דלת החדר נפתחה בטריקה, אור בקע מהמסדרון בחוץ והאיר את החדר באור צהבהב. צילו של ריבלין החשיך את פניה וידו לאט התקרבה, אחז במהירות בפיה ומנע ממנה להוציא הגהה, תחושת המגע הייתה הכואבת, פקחה את עיניה לרווחה בבהלה. הוא לחש לה לשמור על השקט, היא לא הבינה וניסתה להתנגד.

"המורדים, הם פה בבניין" אמר לה והסיר את ידו ממנה. הוא מיהר להביא חלוק מטופלים שהיה בצבע חום-אדום. עזר לה לקום והלביש אותה בחלוק.

"איך הם נכנסו לכאן?" שאלה בלחש.

"אני לא יודע. אבל הם עוברים בין החדרים, אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו!" אמר לה והוציא מכיסו את הסביבון, אותו נשק קטן שאביה הביא לה לפני שנים.

"איך?" שאלה אותו המומה.

"אסור להכניס נשקים לחולית, הם לקחו את זה ממך כשהגעת לכאן ואיפסנו בקבלה למטה. כשזה קרה, ידעתי שאני צריך לסחוב את זה בחזרה ולהשיב לך אותו" סיפר לה כשהביא לה את הסביבון.

"אם כך, למה לא החזרת לי את זה קודם?" תהתה בקול.

"בכנות, שכחתי" אמר לה בחיוך.

לפתע שניהם השתתקו כשקולות יריות נשמעו מהחדרים הסמוכים. הם הביטו שניהם בחרדה כשיצאו לאט אל מחוץ לחדר. המסדרון היה ארוך, התקרה מעליהם החלה לאט לקרוס. במסדרון היו דיוקנים חרוכים ובלויים של רופאים שהקימו את בית החולים הזה. הוא היה בית החולים הראשון שהוקם בתל-קיץ, וותק של מעל שישים שנה. הבניין היה ישן למדי ולכן, כל ירי או הפגזה, הרעידו אותו כאילו חווה רעידת אדמה.

במהלך הבהלה וההיסטריה ששררה שם, היו חולים שהחלו לרוץ ולברוח לכל מיני כיוונים במסדרונות, מורדים שהסתובבו ביניהם דחפו וירו באזרחים שניסו לעצור אותם. הפעולה הייתה מהירה ואלימה, ללא ריסון או גבולות, זו הייתה התקפה מתוכננת על בית החולית.

ריבלין משך את קלריס לאחור, הם רצו לצד המזרחי של הבניין, שם היה גרם מדרגות נוסף. כאשר פתחו את הדלת, זינקה מורדת אחת לעברה של קלריס, אחזה במגן עגול ועליו סמל המורדים – מגן דוד, ישר זיהתה אותה למראה, כיוונה את האקדח שלה וניסתה לירות. ריבלין עצר בעדה ודחף את ראשה אל הקיר, אך זו בעטה בו והצליחה להפילו על הריצפה. קלריס שלפה את הסביבון שלה, והספיקה לתקוע אותו בגופה של המורדת, לפני שזו ירתה באקדחה בריבלין.

קלריס משכה את הסביבון וניקתה בחלוק שלה, הביטה בריבלין שהתנשף בכוח על הרצפה, הושיטה לו את ידה ומשכה כשאחז. השניים המשיכו והתקרבו לגרם המדרגות, החלו לרדת במהירות אל הקומה מתחת, כשלפתע רעידה נוספת הכתה. ריבילין הצליח לתפוס במעקה הגרם, אך קלריס מעדה והחליקה במדרגות, היא נפלה כל הדרך למטה. לבסוף, נבלמה בעזרת רגלו של לוחם אחד מיחידת כידון, אחז נשק ביד אחת ובאחרת עזר לה לקום.

ריבלין ירד במהירות אחריה, וכך מצאה אותה נעזרת בלוחם כדי להתייצב בחזרה על רגליה, הלוחם כיוון את הנשק לעברו של ריבלין בבהלה, על פניו מסכת גז ולכן קולו היה עמוק אך חלש.

"מי אתם?" שאל.

"זה בסדר," אמרה קלריס כשהרימה את ידיה למעלה לכניעה בדיוק כמו ריבילין. "אני קלריס רודניק."

הלוחם הוריד את הרובה שלו, עוד לוחמים של יחידת כידון נכנסו לחדר גרם המדרגות.

"בבקשה תוציא אותנו מכאן." ביקשה.

 הלוחם משך אותה ואת ריבלין אל היציאה מהחדר. שני לוחמים ליוו אותם בזמן שהגנו עליהם. היו שם מורדים שירו לעברם אך הלוחמים הצליחו ליירט אותם, קלריס וריבלין השתעלו בגלל העשן שמילא את המסדרון.

השניים יצאו אל מחוץ לבית החולים, כאוס גדול נגלה לפניהם: מורדים תקפו את הלוחמים, מכוניות עלו באש, יריות פגזים נורו לעבר בית החולים ומבנים מסביב שגם הם התלקחו.

מרבית העיר תל-קיץ מוקמה מתחת לפני האדמה, לכן מרבית האור בעיר בקע מלפידי אש, אך כעת כשהמורדים שרפו בתים ואת שורשי עצים שחדרו אל מתחת לאדמה, נראה כי כל האזור כולו מואר באור מסנוור למדי. בכל האַנְדְּרָלָמוּסְיָה סביבם שנגלתה אליהם, שמעו השניים לפתע קול צעקני:

"לכאן, רוצו לכאן!"

היה זה אראד אבוקסיס, מפקד יחידת כידון, הוא היה איש קיצוני מאוד וידוע בטירופו לניצחון בכל מחיר, לא משנה מהו. היה לו צחוק מתחקה ומתגבר שעורר חרדה בלבבות כל אויביו.

קלריס לא הכירה אותו אישית אלא רק שמעה אודותיו שמועות עקשניות, אך הטיבה מהן להתעלם:

את דרכו המקצועית התחיל ביחד עם מאיר קאי, היו חברים טובים מאוד עד שנפרדו דרכם כשעבר לשרת תחת מפקדו המנוח, רב-סרן רמיה אואל. לאחר מותו, מאיר קאי המליץ למפקדו הבכיר, אוסלו זילברבך, לקדם אותו בדרגת למפקד יחידת כידון במקום המפקד שנפל. מאז הוא משרת כמפקד היחידה.

שמועה אחת סיפרה כי הוא סובל מהפרעה נפשית כתוצאה מהלם קרב. שמועה אחרת מספרת שכאשר היה ילד, אביו של אבוקסיס רצה להעלות אותו כמנחה לרוח. תכנן לשרוף אותו בעודו בחיים בליל ירח בלב יער ביריה. בית הקברות העתיק נשכח מעיני מנהיגי המדינה וכלל קבריהם של האנשים שנפטרו בתקופת המדינה הישנה - מקום מושלם להעלות קורבן. כשכלא את ילדו הקטן בכלוב, אביו של אראד, שרף אבוקסיס, התפלל לרוח שוב ושוב, הכלוב היה קטן כדי שיישרף מהר יותר.

אך במהירה כשעלה את הכלוב באש, הלהבות שינו את כיוונן, בשל הרוחות העזות שהכו, ושרפו את אביו במקומו. אראד ראה ושמע זאת, היו אלה זעקות אימה שליוו אותו שנים לאחר מכן, מבטו של אביו כשהוא עולה בלהבות בצבעי כחול-סגול.

לאחר מותו, הלהבות נעלמו כלא היו, דלת הכלוב לפתע נפתחה כאילו הרוח ציוותה זאת. מאחר ומשפחת אבוקסיס אינה משפחת אליט, אלא פשוטה ויחסית קטנה, בחר לברוח ולא לשוב לחיקה, מצא מפלט בחיק קרובי משפחה מצידה של אימו. מאז, האמין ברוח בכל נפשו וטירופו השתלט עליו.

"אראד" אמרה קלריס כשהביטה בפניו הפצועות.

"מכאן, תרוצו" אמר לשניים. הוביל אותן למחילה צרה שבה היו הלוחמים, יורים לעבר הרכבים המשוריינים של המורדים, גל פיצוצים הכה את המחילה הזו, היה זה טנק כבד של המורדים שירה פגז אחר פגז. קלריס וריבלין רצו במעלה המחילה, נדחקו דרכה ואז הביטו כיצד מעליהם הלוחמים נלחמים ונהרגים בהפגזות, מולם  פיצוץ גדול ומסנוור, אראד עצר אותם מלהתקדם. כשהעשן שכח, דחף אותם להמשיך. זה היה רגע מלחיץ ומסעיר עבור שניהם, כמה מורדים נפלו לתוך המחילה והחלו לירות לעברם, לוחם לפניהם נהרג. אראד הוציא שני רימוני יד, שיחרר את הניצרה וזרק לעבר המורדים.

קלריס הביטה בנעשה אך התכופפה כשהרימונים התפוצצו. אראד דחף אותם להמשיך קדימה, התופת סביבם והמראות היו לא פשוטים וקשים: כתמי דם בכל מקום, עשן ואבק, ריח חריף נישא באוויר שגרם לעיניהם לדמוע בלי שליטה.

ליבה הלם בה, מעולם לא הייתה קרובה לקרב, תמיד נהנתה לשמוע את סיפורי הגבורה של משפחת רודניק, אבל מעולם לא חשבה שתרגיש כך, בקרב אמיתי.

אראד פתח דלת של בניין אחד בבעיטה, הכניס אותם פנימה, סגר את הדלת, מאחוריהם היה לוחם ששמו רב"ט אמוץ קדם. היה בלונדיני קצר שיער, בעל שפם עווה על פניו ועיניו כתומות.

"תיכנסו בזריזות" אמר אראד ובדק היטב שאין שם איש, פרט לכמה לוחמים ששמרו על תחמושת. האורות חדרו דרך החלונות, מהם ביקש אראד להתרחק, אחרת יוכלו להתנפץ במקרה של הפגזה.

"המפקד, אסור לנו להישאר כאן" אמר אמוץ כשדרך את הנשק שלו.

"אתם לא תישארו כאן הרבה זמן," אמר והתקרב לאמוץ, "אני פוקד עליך להוציא את השניים האלה מעיר, אתה תגן עליהם בכל מחיר." אמר לו, אמוץ הנהן והביט בקלריס ובריבלין.

"כן המפקד."

"אתה תעשה מה שאני מצפה ממך לעשות" הדגיש בפניו ונתן בו מבט מרמז. 

"אראד, אין לי מילים להודות לך." אמרה קלריס, אראד הביט בה והנהן.

"המלחמה רחוקה מלהסתיים, קלריס רודניק. אנחנו נעשה את חלקנו, ואנחנו לא נפסיד" השיב לה.

"הרוח תנקום בהם על כך" מלמל ריבלין לעצמו.

"מאיפה יש למורדים כזה כוח לוחמה גדול: טנקים, רכבים משוריינים. מי תומך בהם כך?" שאלה בחרדה.

"זו אכן, שאלה מטרידה שגם אנו תוהים בה בימים האחרונים. לצערי אין לי את התשובות, אבל ברור שזה לא קרה יש מאין. מישהו משחק כאן משחק נגדנו, ואנחנו נגלה מי הבוגד" אמר לה אראד בביטחון.

"ומה מצב הלחימה?"

"לצערי, מצבנו לא טוב. אפילו שקשה לי להודות בכך, כרגע ידם על עליונה. כדי שנוכל לנצח, נצטרך לשלם מחירים כבדים." אמר ולפתע עצר את אמירותיו.

"לדעתי, כבר שילמנו מחירים." אמרה קלריס והנהנה את ראשה כשנזכרה באימה ואחותה.

"חשוב שתדעי, אני הודעתי לאביך על המקרה. הוא נמצא כרגע בקיבוץ במחוז מערב, עין-נחלים. דאגתי להלוויה הולמת, למרות כל מה שקורה. עכשיו, חשוב שאת תצאי מעיר. בכל הכאוס הזה והאומללות, את תשרדי" אמר לה בחיוך.

קלריס חייכה גם כן ונתנה בו מבט בוטח. "כנראה שהשמועות אינן נכונות, אחרי הכול" אמרה לו.

"אל תאמיני לכל שמועה, רובן הן שקר מוחלט"

"ולמרות הנאמנות שלך למשפחת קאי, אתה עוזר לי" אמרה קלריס.

"לאחר ניצחוננו נוכל ליישב את המחלוקות, כעת יש לנו אויב משותף, מעבר לכל מריבה וכעס בנינו, אלו הן רק זוטות" הסביר לה. היא הנהנה לאישור.

הבניין לפתע החל לרעוד מהפגזה.

"עליכם לצאת מכאן, עכשיו!" אמר אראד והצביע לצד השני של הבניין, הייתה שם יציאת חירום שהובילה לחנייה. "אמוץ, תוציא אותם" פקד עליו.

אמוץ הוביל, ריבילין דחק מקלריס ללכת בעקבותיו אך היא נותרה נעולה במבטה באראד.

"קדימה" דחק בה אראד.

"אראד, תודה, אני לא אשכח לך את זה!" אמרה ויצאה אחרי אמוץ וריבלין דרך דלת יציאת החירום לעבר החנייה, הייתה שם מכונית ישנה. השלושה נכנסו פנימה, ריבלין נהג, אמוץ ישב לידו, שבר את החלון וכיוון את הנשק שלו החוצה, קלריס ישבה במושב האחורי, חגרה חגורת בטיחות.

הרכב יצא מהחנייה, רבילין ניווט דרך התופת שמסביב, אמוץ ירה לעבר רכב משוריין שהחל לנסוע אחריהם, ממנו נורו מספר פגזים שפגעו בכביש הרעוע.

"קלריס, תרכיני ראש" צעק רבילין. קלריס עשתה כך.

לאחר מרדף קצר, הרכב המשוריין הפסיק לנסוע אחריהם, לאחר שמספר לוחמים ירו לעברו עם מטול רימונים. הוקל לשלושה שהצליחו להתחמק מאזור הסכנה. הם נשמו לרווחה. קלריס הרגישה משהו שדוקר אותה, היא הוציאה מכיס את הסביבון שאביה הביא לה, היא הביטה בו והניחה אותו לצידה.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל אמוץ את ריבלין.

"יש מקום בטוח, מחוץ לעיר" השיב.

"איפה?"

"פסגת הגיא"

***

הגלים הכו בעוצמה את הסלעים הקרובים לשפת החוף, הרוח שרקה בהדהוד הנישא באוויר הקר. החול היה כהה ומוכתם בכתמי דם הפזורים לכל אורכו. הימים הפכו לקרים יותר והרוח נשבה בחוזקה, אולי זה מפני שליל הסער מתקרב ובו כבכל שנה מתרחשות תופעות טבע משונות, דרכן הרוח מראה את  חוזקה בעונת האביב.

הוא היה מורד צעיר כבן עשרים וחמש, פצוע ברגליו ומוכתם בשיערו הבהיר והשמנוני בדמו, שכב על גבו ללא חולצתו. הוא קרא לעזרה מאחר והיה קשור הדוק בידיו וברגליו ליתדות התקועים באדמה, היה חרד כאשר גלי הים התקרבו לעברו יותר ויותר, כבר חש אותם ברגליו מזה זמן אך כעת הגלים התקרבו כבר לאזור חלציו.

"אימא, הו אימא יקרה, אני מקריב לך מנחה" נשמע קול מהדהד מאחוריו, היה זה איש רוח מבוגר עטוף בתלבושת המסורתית הבלויה והחומה, ראשו היה חבוי מאחורי כובע ברדסי, הרים את ידיו בזמן שבגדיו התעופפו ברוח שנשבה.

"תני לים לאסוף את הקורבן, אספי אותו לחיקך והאירי לי את ברכתך" אמר בקול רם בזמן שהמורד תחתיו ניסה להתפתל ולשחרר את היתדות אך ללא הצלחה, הרוח שם את רגלו על זרועו של המורד כדי למנוע ממנו לזוז.

"רוח, הראי לחלשים מהו כוח אמיתי, הראי להם את עוצמתך" קרא הרוח בקול, לפתע נורה בגבו מחץ ארוך בצבע לבן כשבקצהו עלים אדומים. הסתובב והביט לאחור בתדהמה גדולה, לא ציפה שהדבר יקרה ובטח לא בזמן הקרבת קורבן לרוח.

הוא ראה שני צעירים:

האחת, בחורה צעירה כבת 15, שיערה שחור קצר בעלת צמא מתנדנדת מאחורי אוזן שמאל, אוחזת בשתי סכינים מחוברות היוצרות צורה של חצי עיגול, עיניה צהובות-ירוקות וחסרה לה קוטן בידה השמאלית, לבשה מדים עם סמלי המורדים – מגן דוד וארבעה קווים אלכסונים בארבע צדדי המרובע,  זו הייתה אורפז.

האחר, היה בן 17, גבוה משמעותית, בעל שיער ארוך כהה אשר היה אסוף בלולאה מאחורי ראשו, הוא לא היה מגולח כלל, היה הוא איש תלפיות לבוש בבגדי המורדים גם כן. הוא כיוון לעבר הרוח חץ נוסף כשעמד יציב עם קשתו הארוכה וגדולה העשויה מעץ מלח, וכך גם יתר חציו, זה היה דוריאן.

איש הרוח פלט מפיו קומץ דם, ולפתע נורה שוב הפעם בצווארו. נפל ונפח את נפשו על האדמה המוכתמת. השניים הביטו בו מרחוק.

 "אף פעם לא הבנתי אנשים כאלה," אמרה אורפז בזלזול ונאנחה, השתמשה בידה בשביל לדבר גם בשפת הסימנים, "אם אתה רוצה להרוג מישהו פשוט תהרוג אותו" גיחכה לעצמה בעודה ממשיכה.

דוריאן הביט בה בפליאה, הוא הוריד את הקשת שלו ותלה אותה מאחורי גבו ביחד עם המגן העגול שעליו טבוע סמל המורדים, "אין לך משהו להגיד?" שאלה אותו בהתרברבות.

הוא השיב לה בשפת הסימנים, "החול זוכר את המתים" ופלט האנחה.

"כן, אבל אף אחד כבר לא יזכור אותו" אמרה בלגלוג בעודה מתקרבת לעברו, בועטת ברגלו הרפויה על האדמה, פילגה את הסכינים אחת מהשנייה והניפה אותן לעבר היתדות, היא שחררה את המורד ההוא מהאדמה אשר התנשף והשתעל בחוזקה.

"אורפז, תביאי אותו לכאן." קרא לפתע קול מאחוריהם, היה זה דוּבָּה מִיּלֶק, מנהיג פלג המורדים הצפוני, חבש כובע פָד?רַה חום על ראשו, ומאחוריו עמדו מורדים נוספים, נושאים את דגלי המורדים ומצוידים להתקפה בנשקים חמים וקרים כאחד, שני מורדים נוספים צעירים התקרבו לעברם, אחזו במורד הפצוע וגררו אותו משם לטיפול רפואי.

"הם ניצחו" אמר דובה כאשר הביט סביב.

"אבל אין גופות" אמרה אורפז בעודה מתקרבת לעברו.

"הם לא ישאירו בשר, אפילו אם הם של המורדים" אמר בעצבות דובה כשהוא מביט בכתמי הדם שעל האדמה.

"הם ישלמו על כך" אמר דוריאן בשפת הסימנים לדובה, הוא טפח על כתפו כמחווה וחייך.

 "אכן, הם יקבלו כגמולם על החטאים שלהם" השיב, התקדם קדימה לעבר שפת הים וכרע על ברכיו, הוציא מבחנה ריקה ומילא אותה בחול מוכתם דם.

"החול זוכר" לחש בעודו מחליף את מבחנת החול החדשה בישנה בתוך שעון החול הקטן מכסף שהיה תלוי על צווארו, בדרך כלל היה נסתר מהעין כי נחבא מאחורי חולצתו, על שעון זה היו סימני מגן דוד בצדדיו.

אורפז הביטה בדוריאן והנהנה בראשה לשלילה, "אנחנו צריכים להמשיך צפונה, זה האזור של הפלג המערבי" לחשה לו, הוא הנהן להסכמה. דובה קם על רגליו והתקרב לעברם.

"תהיו מוכנים לתזוזה" אמר בעודו מנקה את בגדיו מגרגירי חול שלכלכו אותם.

"אנחנו מוכנים, אבל... מה איתה?" שאלה אורפז והצביע לעבר שובר הגלים הצפוני, עמדה שם בחורה צעירה פצועה בכתפה וברגלה, שיערה היה בצבע אדום-חום ועיניה כחולות כים.

הביטה בעצב ובשתיקה בגלים המתנפצים, דובה התקרב לעברה בשקט, נגע נגיעה קטנה בכתפה שהייתה חבולה, "אנחנו צריכים לטפל בך, את פצועה" לחש.

נילי הנידה בראשה לשלילה, "אני בסדר"

"נילי, את לא בסדר. את צריכה מנוחה, להתרפא. לכן, אני שולח אותך בחזרה..." לחש בטון פוקד.

היא הביטה בו דומעת וקטעה את דבריו, "אני לא הולכת לשום מקום, אני נשארת כאן איתכם." קבעה.

"אם תישארי כאן את עלולה להיהרג."

"לא אכפת לי."

הוא הביט בה בדאגה, "לי אכפת, זו פקודה." אמר בקול, היא הסתובבה לעברו.

"אני רוצה למצוא אותו, אני חייבת." הסבירה לו כשדמעותיה עומדות בעיניה, אך הוא לא השתכנע.

 "את צריכה לשכוח אותו, הוא לא יחזור!" קבע, נילי עמדה לומד דבר אך דובה השיג אותה. "איזה סיכוי יש לחניך קיבוץ לשרוד בחוץ" הסביר.

"קונלי חי, אני בטוחה בזה"

"הוא לא מכיר את העולם, הוא חריג בעולם הזה. ישר יזהו אותו ומהר מאוד יהרגו אותו." אמר לה בחוסר רגישות, נילי מחתה את דמעותיה, סידרה את שיערות ראשה שהתנופפו ברוח על פניה, הנידה בראשה לשלילה, לא הסכימה עם דבריו, "תכירי בזה, הוא בטח כבר מת."

"אתה לא מכיר אותו"

"וכמה את באמת מכירה אותו?" שאל בתקיפות, היא הביטה בו מופתעת לתגובתו חסרת הרגישות, "שבוע?" שאל בטון שהתפרש כזלזול. היא לא השיבה.

הוא נאנח בקול כשהבחין בדמעה שזלגה מעיניה, חשב על מילותיו בכבידה, הוא לא ידע מה צריך לומר לה כדי שתוכל להרגיש טוב יותר. "נילי, את ראית את טבעו של העולם הזה" אמר לה.

"עדיין לא אבדה לי התקווה" לחשה.

"את באמת חושבת שחניך קיבוץ יוכל לשרוד בעולם הזה לבדו?" שאל אותה, היא לא הגיבה לו, התעלמה מדבריו, אפילו שידעה כי הוא צודק,היא נותרה שם עומדת ומביטה לעבר הים הכחול מולה, שומעת את צעדיו של דובה מתרחק משם, כשהוא מלמל לעצמו ומניד ראשו לשלילה.

לפתע הגיחו רכבי ג'יפ מסוג סופה, עטור בסמלי המורדים. הותיר שביל צמיגים על החול. ממנו יצא אלקנה שׁ?מְרִי, בחור דרוזי בשנות השלושים לחייו כהה עור. "אלקנה, אל תמחה את הדם מהחול, כאן הם מתו וכאן הם יישארו." אמר בקול בעודו מתקרב ומחבק אותו בחיוך.

אלקנה הביט בו אך לא היה מחויך אלא נראה רציני ומעט חיוור.

"הם קראו לנו?" שאל בלחש.

"כן, הם קוראים לנו להתאסף בבסיס של הפלג המערבי" הסביר בלחש אך כל הסובבים שמעו זאת, אורפז הביטה בדוריאן ושניהם היו נראים כאילו לא היו מרוצים כלל לשמוע ומקווים שדובה לא יסכים לכך.

"באיזה עניין?"

אלקנה הביט בו ולקח נשימה עמוקה, "בקשר לפקודת רבת הפלגים" הסביר, דובה הביט בו בשתיקה למספר שניות אך אז הנהן בראשו ופלט שיעול קל, הביט לעבר נילי שעודנה עמדה מול הים פצועה וחבולה, "אנחנו זזים, כולנו, לבסיס הפלג המערבי" קרא בקול, כולם התאספו סביב הג'יפים ונכנסו פנימה, גם אורפז ודוריאן.

דובה הסתובב והביט לעבר נילי שנותרה שם, מביטה בהם מרחוק, היא ידעה שדובה צודק והבינה שעליה להצטרף גם כן, הישרה מבט אחד אחרון לעבר הים ולחשה, "אני מצטערת, ק?נְלִי." הסתובבה והלכה גם כן לעבר הרכבים, נכנסה לאחד מהם במהירות. הרכבים עזבו את המקום בזריזות והותירו את החוף שומם מאחור.