בשנת 2017 יצא סרט בשם "כמעט מפורסמת" ובכיכובם של השמות החמים בתעשייה- כמו ניב סולטן, עומר דרור, עמית פרקש ונועה קירל. מלבד העובדה שהסרט מהווה פריצת דרך בכל הקשור לסרטי נוער תוצרת כחול לבן, הוא מבוסס על סדרת הספרים המצליחה "כמעט מפורסמת" מאת הסופרת, העורכת הספרותית והפזמונאית מיכל בכר.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• האחים סופר מריו: "יריית פתיחה טובה לסרטי הקיץ"
• המתיחות שהכי הצחיקו אותנו
• צאו לטייל: כל האטרקציות הכי שוות בפסח! 

לאחרונה, אחרי שנים שלא הוציאה ספר חדש, בכר הוציאה דרך הוצאת הקיבוץ המאוחד את הספר החדש שלה "האולימפיים". אותו ספר, שאורכו כ-520 עמודים, נכתב במשך כשש שנים ושוזר את סיפורם של שתי עולמות- האחד דיסטופי ודיקטטורי (אשר מתכתב עם סיפור מהמיתולוגיה היוונית) והשני דמוקרטי וחופשי, שמציג לנו זווית ריאליסטית. הסיפור מסופר מחמש נקודות מבט שונות- שני נערים, שתי נערות ואמא אחת. העלילה מתרחשת תוך מרוץ נגד הזמן ומביאה לקצה שאלות מורכבות המעסיקות בני נוער, כמו שאלות של זהות, התבגרות, אהבה, נאמנות, פרספקטיבה וחברוּת. בראיון מיוחד עם הסופרת היא מספרת על תהליך כתיבת הספר, פריצת הדרך שבאה עם הסרט "כמעט מפורסמת", היצירה של ספרים לנוער של היום וגם- את מי היא הייתה מלהקת לאדפטציה על הספר החדש?

את הספר הראשון שלך הוצאת בגיל 17. מאיפה באה ההחלטה ואיך מוציאים ספר בגיל כל כך צעיר?

"הספר הראשון שלי, בניגוד לחמישה הבאים שהם ספרי פרוזה, היה ספר שירים. כתבתי מאז שהייתי ילדה ממש קטנה, מאז כיתה ב'. יצא לי לכתוב באותה תקופה המון שירים שנכתבו למגירה. כשהייתי בכיתה י', התפרסמה הודעה במעריב לנוער על תחרות כתיבת שירים, כאשר הפרס הראשון היה פרסום של ספר. יש משהו שמלווה אותי מאז שאני נערה, שאני תמיד מעדיפה לנסות- גם אם בסופו של דבר לא אצליח. בסופו של דבר, עדיף לחיות בידיעה שניסיתי גם אם נכשלתי, מאשר שלא ניסיתי בכלל. אז החלטתי לשלוח וזכיתי בתחרות, בעקבותה פרסמתי את הספר שנקרא 'מחסומים ואשליות'. הספר היה מאגר של שירי אהבה ושברון לב של גיל ההתבגרות. זאת הייתה פעם ראשונה שילדים מהשכבה שלי ידעו שאני כותבת, זאת הייתה חשיפה ראשונה של הדבר הזה. בשלבים מאוחרים יותר, הספרים שכתבתי היו פרוזה, אבל הקונספט של להעז נשאר. אותו עיקרון של תעוזה היה מה שהוביל אותי בין היתר לכתוב שירים עם שירי מימון".

איך זה קרה?

"חברה שלחה מייל וכתובת המייל של שירי הופיעה שם, היה לי שיר אחד שכתבתי והחלטתי לשלוח לה אותו. באותו מייל אני ממש התנצלתי וכתבתי משהו בסגנון 'אם את לא אוהבת, אני מצטערת שהפרעתי'. אחרי שעתיים היא ממש התקשרה אליי, אני זוכרת שממש הופתעתי. היא אמרה לי שהיא ממש אהבה ושאלה אם יש לי עוד שירים. כמובן שלא היו לי, אבל אמרתי שכן, ככה שאחרי השיחה ישבתי וכתבתי במשך שבוע. יצא לי לעבוד איתה ועם דור דניאל על השיר 'חלק ממך', אחר כך על פרויקטים בינלאומיים שהיא עשתה ובהמשך כתבתי שני שירים לפסקול של הסרט 'כמעט מפורסמת', שעשו על סדרת הספרים שלי".

בסרט "כמעט מפורסמת" עבדת עם שמות גדולים כמו ניב סולטן, נועה קירל ועומר דרור. איך נראתה העבודה איתם?

"הצוות של 'כמעט מפורסמת' היה מדהים בעיני! המלהקת גלית רוזנשטיין עשתה עבודה מדהימה ונתנה לי תחושה טובה לאורך הדרך, היא הזמינה אותי לאודישנים ושילבה אותי בתהליך. בסופו של דבר, המלהקים והבמאי קובעים מי משתתף בסרט ונעשתה עבודה כל כך מדויקת. הצוות של השחקנים היה מדהים, לצד כל השמות שציינת היו גם שחקנים כמו עמית יגור, מור פולנוהר, נואל ברקוביץ'... הייתה אווירה מדהימה על הסרט, כולם בלי יוצא מן הכלל השאירו את האגו בדלת והייתה תחושה של חברות עמוקה. לפנינו, מבחינת סרטי נוער ישראליים, היה את הסרט של ׳גאליס׳ - אבל הוא נשען על סדרה שהייתה הרבה זמן באוויר. בניגוד אליה, הסרט של 'כמעט מפורסמת' היה עיבוד ראשוני לספר. הייתה תחושה שאנחנו יוצרים משהו טוב ביחד, אבל גם מעורר מסר ומחשבה. כתוצאה מכך, כולם באו לתת את עצמם במיליון אחוז. למשל, נועה (קירל- ש.מ) הייתה מדהימה ומקצועית. מעבר לזה שכולם היו מקצוענים, הם נשמות טובות אחד אחד. בזמן הצילומים היה לי כיף לעבוד איתם, לראות מהצד את התחושות שלהם על הדמויות ומה הם מביאים לדמות שהם שיחקו".

"אני ירושלמית במקור וגם ניב סולטן, אז היו לנו הרבה נקודות חיבור. בזמנו היא אמרה שלקחו אותה לסרט הזה, כי באותו שלב היא באמת הייתה כמעט מפורסמת. אחרי הסרט, אבל לא רק בגללו, כולם נהיו כשרונות מטורפים. ככה שהיא כבר לא כמעט, אלא ממש מפורסמת. אני נורא שמחה בהצלחות שלה ושל נועה, שתיהן נשים שעובדות מאוד חזק ונותנות את הנשמה שלהן, אבל נשארות בנות אדם. אני לא אגיד לך שלא היו קשיים בדרך, תמיד כשיש אדפטציה, יש התנגשות בין הרצון שלי ושל הבמאי. למשל, הייתה דמות שרציתי שתהיה בסרט אבל ויתרו עליה. תמיד יש מחירים שמשלמים בדרך. אני כן מרוצה מהתוצאה, הסרט הוא מאוד טוב, עד היום הוא משודר, נוער מאוד אוהב אותו והוא עדיין רלוונטי. גם ב'אולימפיים' וגם ב'כמעט' יש את השילוב של משהו שכן יתפוס את הקשב שלך, אבל גם ייתן לך ערך מוסף רגשי ומחשבתי".

במהלך יצירת הסרט למדת גם תסריטאות. איך הלימודים השפיעו על הסרט ועל "האולימפיים"?

"התהליך של להפוך את 'כמעט מפורסמת' לסרט נמשך חמש שנים. במהלך אותן השנים לא היה לי סוכן, אז פניתי לכל מני אנשים וחיפשתי את הכתובות שלהם בעצמי. בנוסף, היו הרבה אנשים שהתחלתי איתם עבודה על הסרט והם נטשו באמצע. בנוגע ללימוד תסריטאות, יש שפה שמי שמתעסק בקולנוע וטלוויזיה מבין וצריך ללמוד אותה כדי להצליח לנהל דיאלוג מול אלו שעובדים על הסרט, במקרה הזה. כדי להמשיך ולהיות חלק משולחן הכותבים, הייתי צריכה להכיר אותה. מצד אחד, יש המון דברים משותפים לתסריטאות וספרות וביחד הם מהווים שילוב טוב. יש דברים שהתחדדו לי כתוצאה מלימודי התסריטאות- כל מה שקשור לעבודה על קונפליקטים, איך לשמור מתח, איך כל דמות עוברת מסע בפני עצמה… הרבה אנשים שקראו את 'האולימפיים' אמרו לי שהם הרגישו כאילו הם נשאבים לתוך העולם של הספר, ככה שהם קוראים אותו אבל בו בזמן נמצאים במעין סרט!".

"כמו בכל תחום שבאים אליו לראשונה, אני מזכירה לעצמי שאני לא יודעת מה שאני לא יודעת. כן מדובר בספר השישי שלי ובעבר ערכתי המון ספרים ורבי מכר, אבל צריך לאמץ את ההבנה שיש דברים שאני עדיין לא יודעת, להשאיר את הנכונות ללמוד, להעז במקומות שלא נוח בהם ולגעת בדברים שאת פחות מנוסה בהם. אנשים אומרים שביטחון עצמי היא תכונה שצריך לבנות, אבל היא גם פעולה- הרי צריך להסכים להתנסות בדברים, לשים את עצמך בסביבה פחות נוחה, לפרוץ גבולות ולא לפחד מכישלון. כל הפעולות הללו בונות את הביטחון העצמי. ככה גם אני עשיתי, זרקתי את עצמי למים. אחרי שנים בעולם הספרות, חשבתי שראיתי וחוויתי הכל, פתאום כשנכנסתי לעולם של הקולנוע הבנתי שלא ראיתי כלום. לצד זה, צריך גם לדעת מתי לעמוד על שלך בתור יוצרת, כי אין מישהו שמכיר יותר טוב את הדמויות מהיוצר שלהן. בתוך התהליך, צריך למצוא את האיזון בין העולם שיוצרים מהיצירה שלך והעולם שבראת".

תארי את תהליך הכתיבה של הספר החדש.

"גם בכתיבת ספרים וגם בכתיבת שירים, יש דרך ארוכה ובודדה. כל פעם יש את המחשבה הזאת של לעשות את הצעד, לפנות לאנשים גם אם יגידו 'לא'... וכן אומרים לי לא, סוגרים בפני דלתות הרבה פעמים. זה מאוד קשה ומבאס, אני כן נותנת לעצמי את המקום של ליפול, להתבאס ולהרגיש את הרגשות השליליים, אבל בסופו של דבר צריך למצוא את האדם שיפתח את הדלת ויגיד לך כן. עבדתי על 'האולימפיים' יותר משש שנים, בדרך היו הרבה נסיגות ומחסומים- עברתי ניתוח בעין שמנע ממני לכתוב יותר משנה, הייתה קורונה וקיבלתי גם תגובות שליליות של אנשים שחשבו שאני לא אצליח לחזור ולכתוב. בדרך גם ביקשו ממני לכתוב את הספר השלישי ב'כמעט מפורסמת' ואז היה לי קשה לחזור ל'אולימפיים'.

אני תמיד שואפת לכך שהיצירה הבאה שלי תהיה טובה מקודמתה, ככה שהתחרות שלי תמיד מול עצמי. בסופו של דבר הספר יוצא ותחושת הגאווה מתמקדת יותר בדרך שעשיתי לשם- לפעמים יש יותר קשיים, אז הגאווה גודלת עם ההבנה שהצלחת להתגבר עליהם. כשהייתה את הפרימיירה ל'כמעט מפורסמת', הרבה ילדים באו לקולנוע יחד עם כל הכוכבים, היה באמת אירוע מטורף. בסופו של יום, מדובר בחמש שנים של עבודה, שמסתכמים בערב אחד של מחיאות כפיים. אותה תחושה שתיארתי מקודם לא תלויה בכמה ראו את הסרט, או כמה ספרים מכרתי, אלא איך קמתי כל פעם שאמרו לי 'לא' והמשכתי אחרי כל הכשלונות".

ז'אנר ספרות הנוער נראה לחלק מהאנשים כפחות נחשב או מיוחס לעומת הספרות הבוגרת, הפרוזה. כך בכר הגיבה על הנושא.

"אני מקבלת הרבה פעמים את השאלה 'למה את כותבת הרבה לנוער?'. זה קצת מכעיס אותי שנותנים לתחום הזה יחס פחות נחשב. קודם כל, נוער מהווים את הקהל הכי מדהים שיש בעיני, מרגישים שהלבבות שלהם פתוחים! הנוער של היום הוא חכם וביקורתי, אך יחד עם זאת הוא מאוד מחבק. אני מקבלת תגובות מדהימות של אנשים שמוצאים את המייל שלי, או כותבים לי דרך הרשתות החברתיות. ההתמודדות בכתיבה היא לא מול העובדה שהנוער לכאורה קורא פחות, הרי יש קהילה מאוד מבוססת של נוער קורא. גם ברשתות החברתיות, אפשר לראות נערים שמסקרים ספרים ורואים שהסקירות שלהם הן משמעותיות ועמוקות. מה שצריך להתמודד מולו הוא הקשב של כולנו, כי הוא עומד במבחן. אנחנו רגילים לקבל המון מידע בכמה שפחות זמן, אנחנו גוללים בין סטוריז שאורכים במשך דקה וצופים בסדרות שמתרחשות בקצב מהיר".

"האתגר כסופרת הוא להצליח לייצר איזשהו ספר שמשלב קצב מהיר של ההתרחשות, כשיש שמירה על מתח וסימני שאלה, אבל גם לייצר רגש. שני הדברים האלו נמצאים על כפות המאזניים. צריך לתת חשיבות גדולה גם לרגש, הרי המפגש עם ספר הוא מה שמאפשר לך הזדהות רגשית עמוקה עם דברים שאתה חווה. בשונה מקולנוע וטלוויזיה, הספרות מאפשרת לך מקום לפגוש את עצמך. בנוסף, ב'אולימפיים' העלילה מסופרת מנקודת מבטן של חמש דמויות שונות- שני נערים, שתי נערות (נער ונערה מכל עולם) ואימא אחת. זה יוצר מצב שכל אחד ימצא יותר מדמות אחת שהוא מזדהה איתה, ישאל את עצמו את השאלות שהיא שואלת את עצמה ויעבור את המסע שהיא עוברת. ברגע שאת מתחילה את הספר, את לא יודעת מי הטוב, מי הרע, או אם יש בכלל דבר כזה, עד שאת נקשרת עם הדמויות ואז זה גורם לך לשאול שאלות. בדרך כלל בטלוויזיה, בקולנוע וגם בספרות יש חלוקה של טובים ורעים. במיוחד בתקופה הנוכחית, בה העם ממש מפולג, יש בשילוב של נקודות מבט שונות מעין מסר מאחד".

מה מביא להצלחה בספרי נוער?

"יש משהו שלמדתי ממי שהיה העורך המיתולוגי של הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', קראו לו פרופסור עוזי שביט והוא נפטר בפברואר האחרון. בזמנו הוא דיבר איתי על איך שספר כמו 'דמדומים' נחשב לספר מאוד מצליח. אם שמים לב, בבסיס של הספרים המצליחים עומד רקע אשר טבוע בתרבות העולמית. ב'מפוצלים' זה נשען על הפילוסופיה של אפלטון, ב'רץ במבוך' יש את המבוכים של פעם, ב'משחקי הרעב' אותם משחקים מזכירים קרב גלדיאטורים... אותו שילוב הוא מה שהופך ספר למוצלח. ב'אולימפיים', למשל, לקחתי את הסיפור המיתולוגי של האלים האולימפיים שלקחו את השלטון מהטיטאנים והגלו אותם לטרטרוס, שנמצאת מתחת לאדמה. הסיפור הזה של הדור הצעיר שמשתלט על הדור של ההורים שלו ומגלה אותו הוא מטפורה יפה בעיני למרד הנעורים האולטימטיבי- כאשר הדור הצעיר בא קדימה ולוקח את המושכות לידיים שלו. את הסיפור הזה עיבדתי לתוך הספר".

כפי שצויין מקודם, "האולימפיים" מתמקד בחמש נקודות מבט שונות. איך מצליחים לשזור את כל הדמויות בעלילה ולצד זה מצליחים לפתח לכל אחת מהדמויות את החשיבות שלה?

"אם היית לידי, הייתי מראה לך מחברות, כאלו שכתבתי בהן במשך שנים כל מיני נקודות וליינאפים- בפירוט של מה קורה לכל דמות, איפה כל אחת נמצאת בכל שלב בתהליך ואיך מקדמים את העלילה של כל הדמויות במקביל. זה היה מאוד מורכב! בניגוד ל'כמעט מפורסמת' שהחל כספר ואחר כך עובד לסרט, הפעם התחלתי בכתיבה לקראת סדרה או סרט. בכתיבה כזאת אפשר לתאר דברים שרק המצלמה יכולה לראות, כאלו שהדמות לא רואה. לכן, כאשר אני כותבת ספר, אני חייבת לתאר ולפרט לקורא את העולם בו מתרחש הספר- לא רק את הקונפליקטים, אלא גם הריחות והצבעים. כשהתחלתי לכתוב את 'האולימפיים' בתור ספר, אותם הדברים שהמצלמה ראתה, אבל אי אפשר לראות דרך הספר, היו חסרים לי. העולם הדיסטופי היה מלכתחילה משהו שהדמות לא הייתה מודעת אליו, אז תהליך הכתיבה של הספר גרם לי להוסיף שכבה ודמויות נוספות. בהתחלה אמרתי 'מה עשיתי לעצמי?', אבל בהמשך ראיתי שזה הפך את העלילה לעשירה יותר, מותחת ומורכבת יותר, בראתי עולם בדיוני שלם!"

"כתיבה דרך חמש דמויות היא אתגר מטורף, אבל היה לי חשוב לייצר משמעות במבנה. כשיש לך חמש דמויות שונות שאת רואה את נקודות המבט שלהן, זה גורם לך לשאול האם יש אמת אחת ופותח דיון של משמעות הטוב והרע. אותו דיון מאפשר לקורא לקבל פרספקטיבה על האדם השני, משהו שלפעמים קל לנו לפספס בחוויה היומיומית והוא משמעותי. אני לא אומרת שיש לי תשובות לדיון הזה ובסופו של דבר, כל אחד ימצא את התשובות שלו. אבל זה שיצירה אמנותית כלשהי מעוררת אותי להרגיש ולחשוב, זה אומר המון מבחינתי".

הבנתי שהחלפת חלק מהשמות של הדמויות באמצע הכתיבה.

"היו לי שמות שלקח לי הרבה זמן להיסגר עליהם. בזמן שכתבתי את הספר, התפרסמה סדרת טלוויזיה שנקראת 'אינפינטי'. שניים מגיבורי הספר נקראו במקור ארי וגאיה ופתאום באותה סדרה היו גיבורים עם אותם שמות! בנוסף, השחקן שליהקתי בראש שלי לארי נלקח להיות ארי ב'אינפינטי'. לא האמנתי שצירוף מקרים כזה קרה! אני אמנם לא בקהל היעד המתאים, אבל ראיתי את הסדרה ועפתי עליה- במיוחד בזכות העובדה שביימה אותה אישה. אותה סדרה פרצה גבולות בכל מה שקשור לסדרות ישראליות מבחינת התוכן והנראות ואני שמחה שמישהו מצליח, כי זה פותח דלת לאחרים. כשעשינו את הסרט של 'כמעט מפורסמת', יצאו מלא סרטי נוער, שצולמו שנה אחרינו ויצאו איתנו. כשראיתי את הסדרה אמרתי לעצמי 'זאת סדרה מעולה, בטח יהיו לה כמה עונות, אני צריכה להחליף את השמות'. אחרי שבוע של דכדוך, הצלחתי להחליף את השם של ארי בסולי".

"האולימפיים" יהפוך גם לסדרה או לסרט, בדומה למה שקרה עם "כמעט מפורסמת"?

"היו התעניינויות בשלב יחסית מוקדם של הכתיבה, כשלא ידעתי לחלוטין איך העלילה תתפתח. באותה תקופה התחלתי בפגישות עם מפיקים, מאוד שימח אותי בזמנו שהייתה התעניינות, אבל הרגשתי שאני צריכה את הספר ביד. כדי שאני אוכל לצאת לדרך בלב שלם, הייתי צריכה להיות בידיעה שלמה שיש לי את הסיפור והוא מסוגל להחזיק עונה של סדרה. לאורך כל הדרך שאלו אותי 'מה עם הספר?', עכשיו אני מרגישה שזה הרגע שלי לצאת לדרך. יש לי חלום שהספר יתורגם לאנגלית ושפות נוספות ולצד זה, יש לי גם ויז'ן בראש של מי הייתי רוצה שישחק את הדמויות השונות וגם מי הייתי רוצה שיהיה הבמאי או הבמאית. כמו שציינתי מקודם, שלב הליהוק הסופי נמצא בידיים של הבמאי ומי שמלהק. גם כאן זה תהליך, הפעם אני מגיעה אליו יותר מנוסה.

מצד אחד, זה שוב מפחיד לצאת לדרך ולעבור את כל השלבים. מצד שני, יש לי שקט פנימי, כי אני סומכת על הספר! אני יודעת שהוא יעשה את שלו ואני אמצא את מי שיהיה מוכן לפתוח לזה את הדלת. הספר לא מושלם במאה אחוז, תמיד יש מקומות לשיפור, אבל אני מאמינה שהספר לוקח את הכתיבה שלי צעד אחד קדימה, אם לא יותר. אני באמת מקווה שיהנו ממנו, שהוא יגיע להרבה לבבות ואני חושבת שהוא יכול להפתיע כאלו שבדרך כלל לא קוראים. אני מקווה שאני ואת עוד ניפגש בפרימיירה, לא יודעת כמה זמן זה ייקח, אבל אני מאוד מאמינה בספר".

את מי את היית מלהקת לאדפטציה על הספר החדש שלך?

"פעם טרנטינו אמר בקשר לסרטים שלו שהוא משאיר משהו לא פתור לצופה, ככה שהוא יוצר מצב של כמספר הצופים, כך מספר הסרטים שהוא עושה. משמע, לכל צופה יהיה סרט קצת אחר, כי כל אחד פותר ומפרש את ההתרחשויות מנקודת המבט שלו. אם נטמיע את הרעיון בנושא של ספרות, לכל אחד יהיה את מי שיהיה ה'סולי' שלו, נגיד. אני יכולה להגיד לך את הרעיונות שלי, אבל זה יכול להרוס לדמיון של הקוראים שרוצים לדמיין את זה בדרך שלהם. כשאני מדמיינת את סולי, אני חושבת על עידו אליאלי או מרגי, עד כמה שהוא עדיין משחק. את הנערה שנמצאת איתו, גאיה, דמיינתי כמעין גרסא צעירה של נגה ארז, וייב של דר זוזובסקי, ענבל ביבי… נועה קירל קולעת מבחינת התסרוקת שלה בשיר 'יוניקורן', כי היא מאוד דומה לתסרוקת האופיינית של גאיה. דווקא את הדמות הזאת הכי קשה לי ללהק, העורכת שלי טוענת שזה בגלל שהיא הכי דומה לי!"

"אני כן שמחה לתרום את כל מה שקשור לאיך אני ראיתי את הדמות, כי אני מכירה את הדמויות לעומק ויודעת עליהן הכל, הרי חייתי איתן ואותן במשך למעלה משש שנים. בכללי, כאשר אני מלהקת אותן במוחי ומדמיינת את הנראות ואת שפת הגוף שלהן, כל אלו הם כלים שעוזרים לי באופן אישי בכתיבה. כן בראתי מעין עולם קטן בספר שלי, אבל ברגע שהספר יוצא החוצה, רואה אור ומתפרסם- הוא כבר לא רק שלי. כל קורא מפרש את הדברים הכתובים באופן שונה, מדמיין את הדמויות לפי ראות עיניו ולפעמים גם בדרך שיכולה להיות שונה לחלוטין משלי, זה מה שיפה בעיניי".