שלום, אני רותי ואני סנובית. זאת לא הפעם הראשונה שאני מגלה את העובדה הזאת ולכן כהחלטה לשנה החדשה החלטתי להפסיק להתנשא על ספרים ולקרוא שוב ספר שהתנשאתי מעליו בפעם הראשונה שקראתי אותו - חזרתי לספר "נעמת לי מאוד".

אני רציתי לקרוא אותו שוב כבר הרבה זמן כי כשסיימתי אותו, שתי בנות שאת דעתן אני מעריכה אמרו לי שהן חשבו שהוא טוב ואני חשבתי שאולי קראתי אותו על הרגל הלא הנכונה. מסתבר שזכרתי אותו יותר טוב ממה שהוא באמת.

עוד במדור התרבות של פרוגי:
• טעות: משרד החינוך אוסר על צפייה ב"6 פעמים"
• קאמבק? ג'סטין וסלינה בתמונה נוצצת
• מאמינים? ביקורת הסרט החדש של ג'סטין ביבר

בפעם הראשונה שניגשתי אליו בספרייה, קראתי אותו בגלל הכריכה האחורית הלא אינפורמטיבית בעליל. אם הייתי יודעת על מה הספר כנראה שהייתי קוראת אותו בכל מקרה, אבל אני חושב שהיו רבים שלא היו נוהגים כמותי.

אין הגבלת גיל אמיתי לספר, אבל לא הייתי נותנת אותו לילדים בגיל 9 לקרוא אותו, וכשהוא יושב ככה בספרייה, כל ילד בכל גיל יכול לקרוא אותו. למה הכריכה לא אינפורמטיבית? כי הסופרת פוחדת מהצל של עצמה? פוחדת להגיד את האמת? - זה סיפור על אישה שהולכת לחוג לטלוויזיה קהילתית ומתאהבת לראשונה בנערה אחרת.

אני לא אהבתי את סגנון הכתיבה של הסופרת. הוא היה מלא בפיסוק מוזר שלא ממש הבנתי איך הוא קשור לכתיבה, נימת "הדיבור" או העלילה. מה שגם שהעלילה של הספר לא הייתה מרתקת במיוחד - יש ספרים שלמים שמתחרשים בשעה אחת, יש סיפורים של דף שהעלילה שלהם מתפרשת על 70 שנה ויש ספרים (וזה הסוג המפחיד והמעצבן במיוחד) שלא אומרים כלום, מתפרסים על כמות בלתי ברורה של זמן וכתובים על יותר מידי עמוסים - המקרה שלנו, מדבר על ספר מהסוג האחרון שציינתי. 

העלילה בסיפור יכלה להתפרש על חצי עמוד, אבל ספר זה לא רק עלילה, הוא הרגשות והמחשבות של הדמויות, ובספר הזה לא היה רגש אחד שלא "נשמע" מזויף. הדמות צפויה, הסיפור משעמם כי אין בו מחשבות "אמיתיות" וכל מחשבה שמתחילה להיות "אמיתית" והגיונית לפי מהלך העלילה ("אולי אני נמשכת לבנות?" או "אולי אני מאוהבת?") לא נשאלת או נקטעת על ידי שלוש נקודות ונותנת לנו להשלים לבד את המילים "הגסות".

הסופרת מנסה להיות פתוחה ומקבלת, אבל היא הזכירה את המילה "לסבית" 12 פעמים בלבד בכל ה-307 עמודים. מילה, שהיא, בערך, הנושא של הספר. מה שנראה לי מגוחך ההתייחסות הפחדנית הזאת. במיוחד לספר שאמור להתמודד עם הנושא הזה של הזהות מינית. אגב, זה בסדר, כי יש אנשים שהנושא של מיניות לא נוח להם, אבל הם לא הולכים וכותבים ספר בנושא, במיוחד לא אם הם מפחדים מהמילה "לסבית".

אני מקווה שאני לא מבשרת חדשות לאף אחד כשאני כותבת את זה: לסבית זאת לא מילה גסה, לא היה שום צורך בספר להתייחס אליה כ"קללה". 

לא זכור לי שהופיעה באף ספר נוער ישראלי פופולרי דמות הומוסקסואלית (יוצאת מן הכלל אחת: נגנת הבס בספר "תראו אותם"). הנוער הרבה יותר פתוח ממה שהמבוגרים רוצים לחשוב, הוא יותר מקבל לא רק לנושאים האלה אבל גם לנושאים אחרים.

המציאות היא שלא כולם הם אשכנזים סטרייטים עשירים

אם היוצרים הישראלים לנוער לא יבינו את זה ויצרו דמויות מכל שכבות האוכלוסייה וכל קבוצותיה ולא רק אשכנזים סטרייטים מהמעמד הבינוני הגבוהה ומעלה הנוער יעבור (וכבר מתחיל לעבור) ליצירות שנוצרו בחו"ל.

אין משהו רע בקריאה של יצירה שנכתבה על סביבה אחרת, זה כמו לצאת לטיול. עם ספר אפשר לחצות את האלפים אם רק רוצים ואפשר להיות שליט העולם אבל בסופו של דבר צריך לחזור מן הטיול הזה ולהתמודד עם המציאות, והמציאות היא שלא כולם הם אשכנזים סטרייטים עשירים, ושלא כל הבנות הם רזות כמו מקל ושאין את המפלצות שקראנו עליהם בספרי הפנטזיה - יש דברים מפחידים הרבה יותר.

לקרוא ספרות שמספרת על הסביבה שלנו זה עוזר. זה כמו להתמודד עם החיים בלי להתמודד אתם באמת. אני חושבת שהדמויות שנוצרות בספרות הנוער הפופולרית בישראל מנסות לדעת את זה. הן מנסות להיות כלי עזר להתמודדות אבל הן לא מצליחות. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי קוראת ספר ונעלבת עד עמקי נשמתי "זה מה שמבוגרים חושבים עליי?".

קל נורא להגיד שהנוער לא קורא. אבל הנוער, לפחות חלקו, מוכן לקרוא ספרות ישראלית טובה. אנחנו מוכנים לפנות את המדפים מדמויות שקשה להתחבר עליהם, מוכנים לנקות את המדף מדימויי הגוף הנוראיים שמחדירים לנו, אנחנו מוכנים לחגור חגורות ולחזור הביתה מהטיול שלנו, אנחנו פשוט רוצים שמשהו יחכה לנו פה אם רק ננסה לחזור.

כי אם לא - הכי קל זה לברוח ללונדון. שם המפלצות הרבה פחות מפחידות ויש שרביטים כדי לגרש אותם.