ביקורת: "שיחת הטלפון הראשונה מגן עדן"
מה חשבנו ספרו החדש של מיץ' אלבום, הסופר עם חמשת רבי המכר, "שיחת הטלפון הראשונה מגן עדן", שמצליח לשלב בתוכו הרבה אלמנטים וללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל התקדמות הלאה?
ספרו החדש של המחבר מיץ' אלבום, שכבר זכה לחמישה ספרים שהגיעו לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, "שיחת הטלפון הראשונה מגן עדן", נשמע כמו אחד מבטיח ללא כל ספק. וכזה הוא היה. במקום לרשום פה תקציר שלם מאחורי הספר ולנסות להתחיל להסביר במילים שלי אני פשוט אתאר את הספר והחוויה הגדולה שעברה לי כקורא הדוק של ספרים כאלו.
עוד במדור הספרים של פרוגי:
בספר מסופר על עיירה בדיונית בשם קולדווטר שבמישיגן, בשונה מהעיירה האמתית קולדווטר, כאן מדובר על עיירה בדיונית שרחוקה מהסיפור ונוצרה רק לשם הסיפור. בכל מקרה, בלי להתמהמה בטכניקה, מישהי מקבלת בבוקר יום שישי שיחת טלפון מאחותה המנוחה, ואז עוד מישהו מקבל שיחה, ועוד מישהו, ועוד מישהי... ונוצרת קבוצה של אנשים שמקבלים כל אחד שיחה מחבר משפחה או אהוב מנוח שלהם שכבר מת תקופה ארוכה מאוד.
לאט לאט הסיפור נחשף לתקשורת ולעיני העולם כולו והכל משתנה. העיירה נהיית מרכז העניינים העולמי. יש המון קונפליקטים בין עדות מאמינים ועדות המתנגדים. השיחות ממשיכות להגיע וישנו מסר כללי מכל מי שמקבל את השיחות: יש חיים אחרי המוות. "הסוף הוא לא הסוף." מודגש כמה פעמים לאורך הספר.
יש אדם אחד, סלי, טייס לשעבר שישב בכלא לתקופה והספיק לאבד את אשתו בתאונה, שלא מאמין לכל הסיפור הזה. בנו הקטן, ג'ולס, סוחב אחריו טלפון צעצוע בתקווה מזויפת שאשתו תתקשר אליו יום אחד. כי הוא מתגעגע לאמא. הסיפור מתרכז באהבה הנכזבת של סלי, החיפוש אחר אושר אחרי שנוצר לך חור בלב.
כל הדמויות מעבירות יחד מסר גדול יותר, מסר שלם שמועבר בספר הזה שצריך לחיות ולנצל את החיים עד תום. שצריך לאהוב גם כשנדמה שהחיים נגמרים, ושאסור להצטער על העבר. הוא ניסה (והצליח) להעביר מסר בתוך עלילה בדיונית מעולה וסוחפת, ולא הצלחתי להניח את הספר. כלומר, לא קראתי אותו תוך יום כי כמו כל אדם, היו לי אילוצים, אבל בזמנים שקראתי – לא הפסקתי.
ולסיכום... הסוף של הספר מפתיע, טוב ומדויק. כל השאלות שעלו במהלך הקריאה מוסברות בצורה מעולה ואתה נשאר רק עם סימן שאלה אחד ומותח שמשאיר לך טעם של עוד, עם סיום פתוח ומקסים, שממלא לך את הלב וגורם לך לחייך כמו ילד קטן, כי נהנית מהקריאה. ציון בסולם פרוגי: 10/10.
|
|