"הרוח העולה" הוא סרטו האחרון של הבמאי, האנימטור, התסריטאי ומפיק האנימות הייאו מיאזאקי, שהספיק בעבר כבר ליצור את "הנסיכה ממונונוקי", "המסע המופלא", "הטירה הנעה" ועוד שלל סרטי אנימה שזכו לשבחים בכל רחבי העולם. לכאורה ועל פניו, רק מהפתיח הזה – נשמע שמדובר בסרט שיכול להיות כנראה הדבר הכי טוב שעולם האנימה יראה בשנים הקרובות, עד שיהיה יורש ראוי למיאזאקי. לצערנו, לא כך באמת הדבר.

עוד במדור הבידור של פרוגי:

• ליאם פיין והחברה מאוהבים
• "שוברי גלים" מסיימת חצי עונה. ביקורת
• ג'סטין ביבר ומשפחת קרדשיאן חוגגים

הסרט, בניגוד להרבה אם לא כל סרטיו של מיאזאקי, הוא הפעם היסטורי במהותו ומכיל אלמנטים אמתיים מהתקופה המדוברת (שנות השלושים). העלילה עוקבת אחר חלומו של ג'ירו הוריקושי, מעצב מטוסים ששימשו את יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה. לפחות אתם מגלים את התקופה בתחילת הביקורת, בניגוד לצופים בסרט שמבינים פחות או יותר באיזו שנה זה קורה, אבל החותמת האמתית על שנה או תאריך ניתנת רק בהמשך. לזה עוד נחזור.

הסרט מתחיל בפתיח חמוד ואופייני מאוד למיאזאקי, זה מתחיל בסיפור ילדים, בעלילה פשוטה ולא כל כך ברורה, ובהמשך אמור להתבהר ולהתחיל להיות ברור. אבל זה לא מה שקרה כאן, בכלל.  מחלומו הילדותי והתמים של ג'ירו כילד להיות מהנדס מטוסים, משם זה מתקדם למתישהו בסביבות שנות העשרה המאוחרות של ג'ירו כשהוא רק בדרכו לאוניברסיטה, ואז זה נהיה מוזר.

למה מוזר?

כי פתאום קורה אסון ביזארי ולא כל כך ברור, הגיוני טכנית ככל שיהיה, כי מבחינת כרונולוגית הוא מתאים והוא באמת קרה – רעידת האדמה הגדולה של קאנטו, בשנת 1923, הוא עדיין מוזר ולא כל כך מובן. ג'ירו נחלץ לעזרתן של ילדה צעירה והעוזרת שלה, מחלץ אותן ומגן עליהן, מחזיר אותן הביתה ונעלם בלי למסור שם.

ואז שוב זה קורה, העלילה קופצת קדימה כמה שנים לסוף התקופה של ג'ירו בלימודים והוא כבר ידוע בתור הגאון שמחפש להנדס מטוסים ושזו שאיפת חייו להנדס מטוס. משם זה קופץ קדימה שוב, הוא מתקדם ונכנס לחברת מיצובישי ונהיה עוזר בצוות של מהנדסים ותיקים שעוזר בדברים קטנים שקשורים לבניית מטוסי קרב שנמכרים לצבא יפן וצבא גרמניה כדי לסייע להם במלחמה.

במהלך העלילה יש גם את דמות של ג'ובאני קפרוני, מהנדס המטוסים האיטלקי המפורסם של אותה התקופה, שג'ירו חולם לגדול להיות כמוהו. הוא גם פוקד אותו בחלומותיו, מנסה להעביר לו שיעורים מסוימים לחיים וללמד אותו, כמנהגו של מיאזאקי, שמכניס מסרים חברתיים ומסרים של התבגרות לסרטיו, שלהכל יש סוף. שגם להנדסת מטוסים מגיע הסוף יום אחד ושעליו ליהנות מהרגע שיהיה לו כמהנדס, ביום שיהנדס את המטוס הראשון שלו. "לנו המהנדסים יש רק 10 שנים של תהילה, נצל אותן בחוכמה", כך אמר לו כשרק התחיל לעבוד במיצובישי.

העלילה מתקדמת, ג'ירו מטפס בסולם ההירארכיה ומתחיל להיות יותר רציני, הוא מנסה להנדס מפציץ עבור חיל הים היפני, זה לא מצליח והחברה שולחת אותו לחופשה קצרה בכפר נופש בטוקיו, שם הוא (כמובן), פוגש את הנערה הצעירה נאוקו והם מתחברים אחד לשנייה ומתאהבים, עד שלבסוף הוא מבקש מאביה את ידה, ולאחר מכן חוזר חזרה לעבודה, מאורס. העלילה ממשיכה, יש סיבוך, יש בעיות בריאותיות והאהבה בסכנה... אבל כאן אנחנו נעצור מבחינת הספויילרים ונתייחס למה שהיה ברור, מה שהיה נחמד לראות ומה שהיה ללא כל ספק משעמם ולא מובן, לפחות לקהל הישראלי.

פסקול טוב, חבל שזה היה ממוחזר

סאונד הפתיחה של הסרט, הסאונד של הסצינות המרגשות והסצינות המטריפות היה כמעט זהה, זו הייתה אותה מנגינה רגועה-מעציבה כזאת של כינור פשוט כזה ברקע שמתגבר ומושתק בהתאם לאט לאט ולפי הצורך. האנימציה עצמה הייתה מרהיבה, מן הסתם, ללא ספק רואים שמהבחינה הזו מדובר בכל צורה שהיא בסרט של מיאזאקי, שכן האנימציה הייתה איכותית, מובנת ומותאמת לתקופה ברובה.

האלמנטים היפניים היו מורגשים בצורה מדויקת, בין אם זה שג'ירו היה אדיב ומנומס להפליא, הוא קד קידה לכל גבר ואישה ללא קשר למעמדם, בניגוד למספר אחר של אנשים. היו את הדברים הקטנים שמיאזאקי דאג להדגיש – בסצינה אחת ג'ירו נכנס בריצה לבית אך לפני שחצה את סף הדלת, הוריד את הנעליים במהירות וקפץ פנימה.  מהבחינה הזו ללא ספק התרשמנו שיש תשומת לב לזה.

הדבר שהכי הפריע, ללא כל ספק, היו החורים העלילתיים והמרחק הזה יחד עם הקפיצות והמחסור בהסברים פשוטים בעלילה. כשאתה שומע שצפויות לך שעתיים של סרט עלילתי של הייאו מיאזאקי, אתה חושב שצפויה לך יצירת אמנות מהשורה הראשונה שגם אם תהיה מבולבל בהתחלה אתה תבין בהמשך הכל ותיהנה מהסרט, כשכאן זה לא קרה בכלל.

דמות ראשית קרה ומדויקת מדי

הריחוק הזה של ג'ירו מהמשפחה שלו, שהוא למעשה בקשר איתה רק בהתחלה של הסרט, ואז בחלק קטן בהמשך כשהוא פוגש את אחותו פעמיים נוספות בהמשך הסרט, קצת הפריע. גרם לג'ירו להצטייר כמרוחק, קר, מנוכר מעט ולא אחד שחשובים לו קשרים חברתיים – אחד שהעבודה אצלו היא לפני הכל. המוטיב הזה חזר על עצמו כמה פעמים נוספות בסרט, במיוחד כשג'ירו עבד ימים כלילות, וגם כשהיה בקרבת אנשים. אם היה חושב על הנדסה, ישר היה נכנס לעולמו שלו, ולא מתייחס למסביב.

זה הודגש גם במשפט אחד באמצע הסרט, "כדי לעבוד קשה במשרד, צריך משפחה בבית. זו אירוניה". משפט שעל פניו אירוני בקטנה ומתקדמים הלאה – אבל זה מסוג הדברים ש מיאזאקי ישתמש בהם כדי להעביר מסר, מסר תרבותי ומסר קשה על התקופה שהייתה אז ביפן. מעמד כלכלי קשה, מלחמה בפתח עם כל העולם (אסון הירושימה ונגסקי לאלו שכבר נבחנו בהיסטוריה וזוכרים), ריחוק מעמדי בין עשירים ועניים ובכלל – המרחק מהעולם המערבי כולו. בין אם זה בתעשייה ובין אם זה בתרבות.

הסרט נגמר בצורה שהייתה צפויה, מאוד אפילו, שנועדה להעביר את המסר שקפרוני הדגיש בהתחלה, "לנו המהנדסים יש רק 10 שנים של תהילה, נצל אותן בחכמה." ג'ירו ניצל אותן, אבל הוא לא חושב שבכזאת חכמה. קפרוני מתעמת אתו ומסביר לו שהוא הצליח אפילו שלא נראה לו שהוא הצליח, על אף שהוא בנה מכונת מלחמה ולא מטוס יפה, כי זה עדיין מטוס והוא עדיין מהנדס. אהובתו מצטרפת לסצינה ומדגישה לו לחיות את חייו עד תום וליהנות מהם עכשיו כשהוא פנוי לחיות אותם כמו שצריך, יחד עם המשפט-מוטו של הסרט כולו, שנאמר באיטלקית מספר פעמים, "כשהרוח מתחזקת, אתה חייב לחיות". כלומר – גם כשנהיה קשה, עליך להמשיך להתקדם הלאה. למעשה משל יפה וציורי על התקופה של יפן, על חייו של ג'ירו ועל הקריירה שלו. יפן מלאה בהריסות, המטוסים של ג'ירו מפוצצים ומרוסקים ברחבי העיר, לב ליבה של מלחמת העולם השנייה. הסוף.

ציון בסולם פרוגי: 6/10 כוכבים.