הדבר הראשון שרואים, מכיוון שהוא כתוב בענק על הפוסטר של הסרט, זה ש"ארץ פצועה" זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר. האמת היא, שזה הפרס היחיד שהסרט הזה קיבל שאיתו אפשר לגמרי להסכים. הבמאי שזכה הוא ארז תדמור, והסרט מגיע אלינו השבוע למסך הגדול. כמעט מיותר לציין שכמו הבמאי, השחקנים היו מעולים גם הם.  

עוד במדור הבידור של פרוגי:

• תובל שפיר מדבר על דור קדוש
• תומר מראש גדול בסדרה חדשה
• הספרים שכיכבו בסדרות הנוער

עלילית הסרט נפתחת בחייהם של שני שוטרים, חיים שכוללים בעיקר שחיתויות ומעקבים. על מערכת היחסים בין השוטרים ששמותיהם קובי, שמגלם אותו רועי אסף, ויהודה, אותו מגלם דביר בנדק, אפשר ללמוד בזמן קרב קטן של ג'ודו בין שני הילדים שלהם. לאחר מכן הסיפור מסתבך לגמרי. בעיר התחתית בחיפה מתחולל פיגוע התאבדות, שאותו המחבל המתאבד שורד, כשהוא פצוע. משם הוא מובהל אל בית החולים הקרוב יחד עם נפגעי הפיגוע שמובהלים לאותו המקום בדיוק. הסביבה טעונה, ובבית החולים נמצאים הורים של הילד הנפגע שזועמים כמובן על המחבל, שמטופל כמה מטרים ספורים בלבד ליד. קובי מקבל את התפקיד המשטרתי הבעייתי כל כך - למנוע לינץ' על המחבל. במקביל, כיוונים שונים שבעלילה מתפתחים ומובילים למציאות נוראית אחת גדולה. בתוך כל זה היו גם קטעים קשים לצפייה.

 

©אוהד רומנו

אך, הקונפליקט הפנימי של קובי, גיבור הסרט, היה נוגע ללב ברגעים מסוימים ואפילו גרם להרגשה שעלילת המשנה בסרט, בה הבן שלו עוזב את הבית, היא העלילה המעניינת והמרגשת ביותר. לטוב או לרע - ההתעסקות של קובי בבנו כל הזמן גרמה להתעניינות רבה יותר בגורל הבן שלו מאשר בגורל המחבל והפצועים בפיגוע, מי שהיו אמורים להיות מן הסתם הרעיון המרכזי של הסרט. 

© אוהד רומנו

החל מהאירוע המכונן של הסרט, הפיגוע בחיפה, התחיל להיות ממש קשה להבין מה קורה. כבר מההתחלה, מספר עלילות גדול מדי, שמעיק על מוח הצופים ומקשר דברים סתם, היה קיים, ומשם - נמשך לאורך כל הסרט. כלומר, בזמן שתחילה היה נראה שהסרט עוסק בעניין השחיתות במשטרה, פתאום התווסף הפיגוע שהפך ללב העניין, לאחר מכן הבן של קובי נעלם, הילד בבית החולים שנפצע קשה בפיגוע התווסף לתמונה ועוד סיפורים רבים הגיחו לעלילת הסרט ויצאו ממנה, וזה מה שגרם למעין הליכה לאיבוד בתוך כולם. וכל זה אפילו בלי לדבר על דמותו של אייל סלמה, שהייתה מיותרת לגמרי ולא תרמה לעלילה בשום צורה.

© אוהד רומנו

הדבר הכי יפה בסרט, למרות הכל, הוא החלק המרכזי של הסכסוך הערבי-יהודי בעלילה. הנושא הזה יכול להיות נושא די מאוס במסכים, ולרוב משתמשים בו כגימיק טריקי במטרה לרגש את הקהל, כמעט בכל סדרה או סרט ישראליים. בשנייה שבה נשמעו דיבורים בערבית, היה נראה שזה הסוף וגם כאן יתחרש אותו המצב המדובר, אך דווקא בסרט הזה, העניין נכנס באופן חלק, מעניין ולא מתאמץ. במובן הזה, הסרט נתן פרשנות מרתקת למצב בארץ, ונתן גם להסתכל עליו בזווית קצת שונה ואחרת ממה שאנחנו חיים ביום-יום, עם סיטואציה מאוד בעייתית שעליה הוא כאמור מספר.

אמנם הסרט מצליח להציף את הגזענות, האלימות וחוסר האונים של האנשים הפשוטים בארץ, אך כל העלילות שמתערבבות זו בזו וגם חוסר רצון ברור של הדמויות גורם לקהל לחפש את עצמו בין כולם ולא להבין את המסר בשלמותו. ואם לסכם: בימוי נהדר, משחק טוב מאוד, כל היתר קצת הולכים לאיבוד. בסך הכל סרט שגורם לצופים לחשוב. אם יש לכם זמן פנוי ואתם מחפשים איך לנצל אותו – לכו לראות.