לפני פחות מחודש, עורך האתר התקשר אליי והזמין אותי לצפות בסרט הישראלי החדש "אורחים לרגע", של הבמאית מאיה קניג. 

כששאלתי אותו "על מה העלילה?" הוא סיפר לי שמדובר בסרט על משפחה שמתחזה למשפחה מהצפון במלחמת לבנון השנייה. הרעיון הכללי נשמע לי מעניין וציפיתי לראות כיצד הבמאית והתסריטאי מצליחים לתרגם את הרעיון השנון הזה לסרט קולנוע באורך מלא. 

העלילה של הסרט כאמור, מלווה את ליבי (אליה ענבר) ושאול (גור בנטביץ'), בת ואב. ליבי נשלחת על ידי אמה האמריקאית בחזרה לישראל, כדי שתמשיך את חייה יחד עם אביה הביולוגי. כשמגיעה ליבי לישראל, היא מגלה שאביה חסר כל. אין לו רכב וגם אין לו דירה.

השניים מחליטים למצוא לעצמם פיתרון יצירתי למחסור בבית, ערב מלחמת לבנון השנייה. השניים מנצלים את המלחמה כדי להתחזות לתושבי הצפון. כזכור, באותה השנה (2006) תושבי הצפון נמלטו לאזור המרכז, והתארחו בבתים של תושבי המרכז, כשרבים מהם כלל לא הכירו את המתארחים בביתם קודם למלחמה.

העלילה מסתבכת מהרגע שליבי ושאול מתארחים בבית משפחה ירושלמית. השניים נותנים תשובות סותרות בנוגע לעברם ובין לבין מתפתח לו דאבל רומן: האחד בין הילדה ליבי לבין בן המשפחה המארחת והשני בין אם המשפחה המארחת לבין שאול, האב המתארח. בקיצור, שישו ושימחו. 

את הקרח בעלילה שובר שאול בעזרת הפטנטים שמרבה לייצר כל הזמן. כל מיני המצאות הזויות ומצחיקות שלדעת שאול, יום אחד יהפכו אותו למליין ויחזירו אותו לתלם. המשחק של צחי גראד בסרט מוסיף המון לעלילה, הצבע שגראד מביא למסך, עושה את שלו. 

העלילה בשורה התחתונה, מבטאת עד כמה כור ההיתוך הישראלי הוא דבר מצחיק. השילוב בין משפחות שונות וסוגים שונים של אנשים מצליחה לעורר גיחוך בגרון של עד כמה הישראלים עדיין לא סיגלו לעצמם קווי אופי דומים. אולי 64 שנים יחד לא הספיקו, אבל בדבר אחד כל הישראלים מצוינים, וזה מתבטא גם בסרט: יכולת האילתור. 

ציון פרוגי לסרט: 8 מתוך 10. הסרט עלה לאקרנים ב-26 לאפריל 2012.