אני אפתח בווידוי קטן, איתן פוקס הוא הבמאי הישראלי האהוב עלי, באמת ובלי שום ניסיון התחנפות. בגלל זה ממש ציפיתי לסרטו החדש "הסיפור של יוסי" שהוא גם סרט ההמשך לאחד מסיפורי האהבה החביבים עלי: "יוסי וג'אגר".

>> מי הגיע לפרמיירה לברך את עוז זהבי ואת אוהד קנולר?

אומנם את "יוסי וג'אגר" לא ראיתי בשנה שיצא, וכן חויבתי ללמוד עליו במגמת קולנוע, אבל מהדקות הראשונות של הסרט התאהבתי. התאהבתי בסיפור המרגש בין אוהד קנולר ליהודה לוי, והזלתי דמעה בסצינת הסיום בה ג'אגר נהרג במלחמה, וכך נגמר לו סיפור האהבה שהשפיע על כל כך הרבה אנשים אי שם בתחילת שנות האלפיים.

עכשיו, החליט פוקס להמשיך את סיפורו של יוסי (אוהד קנולר) עשר שנים אחרי שאהובו נהרג במלחמה. בישראל של שנת 2012, יוסי הוא רופא שמנמן, חסר ביטחון, עם עצב תמידי בעיניים, שנמצא עדיין בארון.

פגישה מקרית עם אימו של ג'אגר (אורלי זילברשץ המצוינת), גורמת לו להבין כמה פספס בחיוו ולכן הוא מחליט לנסוע לחופש באילת. בדרך הוא פוגש חבורת חיילים, ערסים מבית טוב, וביניהם תום (עוז זהבי), הומו מבית טוב. החיבור בין תום ליוסי הוא מיידי, ועל ידי הקשר עם תום, מבין יוסי שהעולם סביבו קצת השתנה, ואולי יש לו עוד סיכוי לאהבה.

כמה דברים יש לומר על "הסיפור של יוסי", אבל העיקרי שבינהם: הוא פשוט לא שובה. הטקסטים בו חלולים, הצילום מעצבן, וגם חסרה בו האמירה של פוקס. ומי לעזאזל נתן לקרן אן לעצב את פס הקול? שחוץ מגרסת הכיסוי ל-"לא דיברנו עוד על אהבה" של מתי כספי, נשמע כמו קופסת להיטים משנות התשעים?

כן אציין לטובה את המשחק של חבורת השחקנים, ואתן שאפו לעוז זהבי שבאמת שיחק אותה הפעם (שלא לדבר על סצינת עירום שלא תפגע באף אחד), רק חבל שסיפור האהבה שפעם שינה כל כך הרבה, הפך להיות סיפור האהבה הבנאלי. כלומר, מה בעצם המסר, להיות הומו זה נורמלי ומשעמם? כי זו התחושה העיקרית מהסרט וחבל.