אחרי שצפינו במלחמת האינסוף וכולנו סיימנו עם לסת שמוטה על הרצפה, מארוול מוציאה סרט חדש אבל בציר זמן מוקדם יותר. הסרט החדש, אנטמן והצרעה, לא ממשיך לאחר "מלחמת האינסוף", אלא לאחר הסרט "מלחמת האזרחים". אחרי שהתגברנו על המחשבה הראשונה "אבל כולם כבר לא פה!" אפשר להתחיל את הסרט ולהתמודד עם סרט המשך לסרט סביר (אנטמן). האם הסרט השני מתעלה על קודמו?

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• קרב אלים באינסטגרם בין אמה של רומי אברג'יל לטוקבקיסט
• תנו לצפות בשקט: הדברים המעצבנים בזמן הצפייה בטלוויזיה
• יוצאים לסרט: הסרטים השווים של חודש יולי

העלילה מתחילה בכך שחוזרים לימים המוקדמים של המדען האנק פים (מייקל דאגלס) שהביא לגיבור שלנו, סקוט לאנג/אנט-מן (פול ראד), את החליפה שלו, ואל ביתו הופ (אוונג'לין לילי). בילדותה של הופ, הוריה היו הגלגול הקודם שלה ושל סקוט, האנט-מן והצרעה. אך במהלך משימה קשה בשביל להציל אלפי אנשים, על אמא של הופ, ג'נט (מישל פייפר), להקטין את עצמה בצורה מסוכנת ביודעין שלא יהיה לה דרך לחזור. לאחר הסרט הראשון בו ראינו שסקוט חוזר מממלכת הקוונטים, האנק והופ תוהים אם יש דרך להחזיר את ג'נט חזרה מממלכת הקוונטים לאחר 30 שנים ועד כמה זה מסוכן. המשימה הזו אפשרית לאחר שהאב והבת הצליחו לבנות יחד טכנולוגיה בתוך מעבדה שאפשר להקטין אותה ולנייד אותה. לכיף הזה, מצטרפים שני גורמים מפריעים: סוני ברץ' (וולטון גוגינס), איש עסקים מלוכלך שמבין שהזוג מנסה לחקור את ממלכת הקוונטים ורוצה למכור את הטכנולוגיה לשוק השחור. הגורם השני המפריע הוא דמות נוספת שקוראים לה אווה/רוח (האנה ג'ון קאמן), מבלי הרחבות רבות היא צריכה בעצמה את הטכנולוגיה לא פחות מהם. אבל נחזור אליה אחר כך.

הצרעה (הופ) ואנט-מן (סקוט) מתמודדים עם להחזיק את המעבדה אצלם בשביל שהם יוכלו להחזיר את אמא שלה מהממלכה. מה שיפה, הוא שהגיבור שלנו מקבל פרטנרית שהיא לא רק פרטנרית. היא מקבלת זמן מסך לא פחות ממנו ואף אפילו היא מרבה לשלוט על הסצנות עצמן. התחושה שנתנו לה כוח רב, ולמרות זאת הם עשו את זה טוב. לעומת זאת, אני חייב לציין שהרגשתי שהכימיה שהייתה ביניהם הייתה מאולצת מדי. המתח המיני הרגיש לא קשור, למרות כל מה שהיה בעבר, ופשוט חיכיתי לרגעים הצפויים ולתהליך הברור שעובר מולנו. חשוב לעדכן שהסרט הוא לאחר "מלחמת האזרחים" ולא "מלחמת האינסוף", כך שכדאי לדעת שסקוט קיבל מעצר בית למשך שנתיים על כך שהפר המון חוקים בינלאומיים ואסור לו לצאת בכלל מהבית. לעומת הקשר הזה, בסרט יש מערכת יחסים אחת שאני מאוד אהבתי. סקוט והבת שלו, קאסי (אבי ריידר פורטסון): בתחילת הסרט אתם תראו הרפתקאות קטנות של הזוג בגלל שהוא מוגבל להישאר בבית והוא יכול להכין לביתו משחקים רבים. הקשר ביניהם הוא מתוק, מחמם את הלב ומלא באהבה. בשלב מסוים בסרט הרגשתי שבלי הבת שלו היה חסר המון. כך שהבת שלו והוא זה קשר שמעלה לי את האהבה אל הסרט בצורה משמעותית.

דמות שנגעה לי בלב והייתה לא פחות מנהדרת – לואיס (מייקל פנה). אנחנו לומדים יותר על הדמות הזו והאמת שזה היה שווה כל רגע. דמות מצחיקה, מפתיעה לעיתים ומלאה בכיף. בכל סרט של מארוול יש את הדמות שכיף לראות וכיף לצחוק בגללה, וזה הרגיש נכון במיוחד. אם כבר הזכרתי צחוק, זה השלב להגיד שבסרט היו רגעים מעולים ונהדרים של צחוק רצוף ומפתיע. למרות זאת, לטעמי הסרט התמודד עם משבר זהות קשה. מצד אחד, הוא היה רציני לעיתים תכופות. יש בעיה, חובה לתקן אותה ואנחנו מתמודדים עם גורמים רבים – לכן חובה להיות רציניים. מצד שני, הסרט מנסה להראות "חוסר רצינות" מובנית שלא מסתדרת עם הרצינות הראשונית. לא לקחת את עצמם ברצינות זה עקרון מוכר אצל מארוול ("ספיידרמן: השיבה הביתה" זו דוגמה נהדרת), אבל כאן זה הרגיש שהם ניסו לרקוד בשתי המסיבות והם נראו כמו הדוד המביך שצריך להוריד מהבמה. זה לא הצליח והתחושה היא שחבל.

מתוך "אנטמן והצרעה" © באדיבות פורום פילם

נקודה חזקה לטובת הסרט הן סצנות האקשן הנהדרות שהיו. לצד קרבות שראויים לכל גיבור על, הם הפכו את זה למעט מגוחך וזה נראה טוב – צעצוע של "פז" בצורת הלו-קיטי שהופך לענק ועוד דברים קטנים וחמודים. הסאונדטרק היה נחמד ולא יותר מזה, הלוקיישנים היו קלישאה אחת גדולה ואפשר להגיד שהאפקטים היו במקום, אבל לא ואוו בכלל. אחד הפלוסים הטובים בסרט היא לא רק שדמות ראשית היא נשית, וזה מגניב שמארוול עושים את זה סוף-סוף, אלא שאותה דמות היא גם דמות טובה. לילי עושה עבודה נהדרת כשהיא משחקת את הופ בצורה נהדרת ונותנת לרוד (אנטמן) פייט נהדר בשביל שהוא יהיה במרכז תשומת הלב שלנו.

נקודה נוספת שאני מציין אותה בסוף כי זה כבר לא חדש בעיניי, הנבלה. אווה (רוח) היא נבלה לא טיפוסית למארוול אבל חלק מהמגמה של הסרטים האחרונים. גם ב"מלחמת האינסוף" וגם ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" הנבלים שאנחנו פגשנו כבר לא רוצים לשלוט על העולם. הם לא רוצים להרוס את האנושות ולא מבקשים את המוות של אינספור אנשים כי משעמם להם. יש להם אידיאלים, רצונות ובקשות. הנבלה בסרט ממשיכה מגמה כזו, האמנם היא לא מבקשת לשנות את העולם כמו שת'אנוס מבקש, אך הסיבה שהיא עושה את הדברים היא בשביל להקל על החיים שלה ולהתמודד עם בעיות אישיות. האם זה הופך אותה לנבלה? לא בטוח, זה פשוט הופך אותה לאדם שיש לנו אינטרסים בטכנולוגיה הזו כמו לגיבורים שלנו, ואני לא בטוח שזה מספיק בעיניי.

בשורה התחתונה, מדובר בסרט גיבורי על קלישאתי וחמוד. העלילה הרציפה וההגיונית נגמרת בצורה צפויה וברורה, לצד צחוק שראוי לציון ולהערכה. עבודת הארט והסאודנטרק היו די בנאליים ואף מעט לא מורגשים. השחקנים ברובם היו מתאימים לתפקיד שלהם, אך יש מערכות יחסים בסרט שהרגישו לנו יותר מדי לעומת מערכות אחרות שהיו זהב בכל דקה שלהם. הנבלה שלנו כבר חלק ממגמת "אידיאלים והגיוניות" להבדיל מהנבלים שרק רוצים לשלוט על העולם כי הם שכורי כוח.