בשבוע שעבר התיישבתי באולם הקולנוע לאחר שבוע מלא ציפיה לרגע הנוכחי בו אני עומד לצפות ביצירת המופת של הבמאי ג'ורדן פיל - "אנחנו". אלא שבמהלך הסרט, בזמן שאני בריכוז שיא כלפי המתרחש על המסך, שמעתי לא מעט לחשושים מהיושבים באולם; הזוג שמאחורי אמר "איזה שטויות", החבורה שלידי "מה זה הסרט המוזר הזה" ובכללי - התחושה שחשתי מהקהל באולם עם סיום הסרט יציאה מהאולם הייתה תחושת אכזבה. לדעתי, האכזבה הזו נובעת מאי הבנה שלהם בניתוח המסר של הסרט. וזו לא אשמתם, הסרט הזה באמת קשה לפענוח משאר הסרטים שאנו רגילים לראות בקולנוע היום. אז איך כן אפשר להפיק לקחים וללמוד את מגש המסרים המשובחים שיש ל"Us" להציע? ובכלל, למה קולנוע הוא גם אומנות?

עוד בערוץ הבידור: 

• רכילות בקטנה: המחליפים של נועה ומרגי
• פורים מכושף: כך עשו עלינו את הקסמים המטורפים לחג
• KCA2019: נואה סנטינאו ואריאנה גרנדה הם הזוכים הגדולים

ראשית כל, הטעות הראשונה היא בענייני השיווק של הסרט - כמו כתבה שבה נאמר כי מדובר בסרט קיצוני ומפחיד עד עמקי הנשמה, הבעיה היא ש-"US" הוא לא ממש סרט אימה. כפי שציינתי בביקורת שלי, "אנחנו" הוא סרט פסיכולוגי במעטפת של אימה, הוא לא בא להוציא מכם צרחות, אלא להכניס בכם מסרים על המצב החברתי בארה"ב (על כך ארחיב בהמשך). אז למה הסרט שווק בתור סרט אימה? כי אימה זה דבר מוכר יותר מסרט פסיכולוגי - וככל שיותר צופים ילכו לראות את הסרט, כך הכיס של השיווק יותר מלא. זו הסיבה שהוא הביא לכיסאות אולם הקולנוע אנשים שבאים בכוונה לצפות בסרט אימה, בזמן שבפועל הם הולכים לצפות בסרט פסיכולוגי - זו גם הסיבה שחלק מהאנשים התקשו להעריכו - כי הם לא התכוונו לראות סרט מסוגו.

בעיה נוספת היא בתסריט של "US", שכפי שנאמר בביקורת, לוקה בכמה חורים עלילתיים ורגעים מוזרים וקשים להבנה. יש לא מעט רגעים מוזרים בסרט שבאמת קשה לעכל אותם - זו הסיבה שלפני צפייה בסרט, חשוב לדעת שאנחנו הולכים לצפות בסרט עמוק בעל מסר, זאת גם ציינתי במשוב שלי. כלומר, לבוא מרוכזים ולנסות להבין למה כל דבר בסרט מתרחש כפי שהוא. בניגוד לרוב הסרטים שמככבים היום על מסכי הקולנוע, "אנחנו" מסרב בכוח להאכיל אותנו בכפית והוא דורש מאיתנו להפעיל מחשבה ולנסות לנתח את המסר שמתחבא מאחוריו - וזה בסופו של דבר שווה את המאמץ. באופן כללי, כמעט כל סרט, במיוחד כמו סרט מורכב כמו US, דורש צפייה חוזרת. תופתעו לגלות שבצפייה השנייה, תוכלו לשים לב לדברים שלא שמתם לב אליהם בפעם הראשונה. מכיוון שאני משער כי אתם לא תוציאו כסף על כרטיס חוזר, אתמצת לכם בקצרה את המסרים שאני הפקתי מהסרט.

את "אנחנו" אפשר להגדיר כאלגוריה - הכוונה היא שמדובר בסיפור שיש לו משמעות מעבר לתוכן אותו הוא מציג (בדיוק כמו משל). דוגמא לאלגוריה מאוד מוכרת הוא המשל "זאב זאב" - כאשר רועה צועק לאנשי הכפר שהוא רואה זאב, אך שיקר להם. כך גם עושה בפעם השנייה ושוב משקר להם. ובפעם השלישית, כאשר באמת מגיע זאב, אף אחד לא מאמין לו והזאב טורף את הצאן. זו דוגמא לאלגוריה, יש מסר נסתר מאחורי סיפור הזאב - הרי המסר הוא לא על כך שצריך להיזהר מזאבים, המסר הוא לא להשלות אנשים ולגרום להם לחשוב סתם שאנחנו בסכנה, כי כאשר אנחנו נהיה באמת בסכנה - אף אחד לא יאמין לנו. באופן יותר מורכב אך מודרני, פועל הסרט "אנחנו". על מנת שאוכל לדון ולהסביר באופן עמוק יותר, אחשוף כמה ספויילרים על מהלכו של הסרט.

"אנחנו" הוא אלגוריה חברתית העוסקת בין היתר במספר נושאים חברתיים שמאוד רלוונטים בחברה האמריקאית. ואדגים את המסרים הללו באמצעות דוגמאות מהסרט:

גזענות כלפי שחורים

עצם העובדה שגיבורי הסרט הם ממוצא אפריקאי בא לשים אותם במרכז. הסרט בא לדבר על נושא הגזענות הכואבת שחוו כהי העור באמריקה במהלך השנים, החל מתקופת העבדות ועד היום. הכפילה המפחידה של אדלייד (לופיטה ניונגו) מספרת על כך שהכפילים שלהם הם כמו הצל שלהם - "אנחנו אתכם בכל מקום. בזמן שאתם אכלתם את המאכלים הטריים והטעימים שלכם, אנחנו אכלנו את המאכלים הקרים והרעים שלנו". המשפט הזה הוא מטאפורה למצבם של השחורים לעומת הלבנים, זה משפט מחאה על הקיפוח שהם חווים ועל ההבדל בין המעמדות שלהם. עוד סצנה מצויינת להמחיש את נושא הגזענות הוא כאשר הכפילה הלבנה של קייטי טלר (אליזבת מוס) שובה את אדלייד כהת העור ומאיימת לרצוח אותה. אך כאשר היא מקרבת אליה את הסכין, היא לא מצליחה לעשות זאת מרוב הקושי, ולבסוף היא הולכת למראה ופוצעת את עצמה עם הסכין - האקט הגאוני הזה הוא מטאפורה ביקורתית על הגזענים. אלה שרוצים לפגוע ולשנוא את האחר, בעצם מונעים מתוך שנאה עצמית שהם חשים כלפי עצמם. וזו בהחלט דרך מופתית להעביר מסר שכזה.

מעמד האישה

במהלך הסרט אדלייד, אם המשפחה, היא זו שמובילה אותם תחת התקיפה האכזרית של הכפילים. היא המנהיגה והיא נלחמת בהם, שעה שאב המשפחה עסוק בלעשות שטויות מביכות. אדלייד היא גם זו שבסופו של דבר מבצעת את השינוי הגדול ומביסה את הכפילה של עצמה. זו הדרך של הבמאי להכניס את תו התקן של סרטי הוליווד במאה ה-21 - העצמה נשית.

אורח החיים המודרני

כאשר הכפילים מתפרצים לבית הנופש של המשפחה התמימה, אדלייד שואלת אותם "מה אתם?" והכפילה שלה עונה בפשטות "אנחנו אמריקאים". התשובה שלה מתרצת את ההתנהגות החייתית שלהם, זוהי ביקורת על ההתנהגות של האמריקאים. ניתן גם להבחין בכך באפיון דמותם של הכפילים, הן דמויות מאוד אנושיות אך תוקפניות, הן מציגות את טבע האדם - והמשפחה הרגילה מציגה עד כמה האנושות התרחקה מהטבע שלה. את ההוכחה ניתן למצוא בסופו של הסרט, כאשר אנחנו נחשפים להקבלה שבין עולם הכפילים לבין עולם הרגילים; כאשר מוצג לונה פארק מלא במתקנים מתכתיים ועליהם אנשים שנהנים ושמחים, בעולם התחתון מוצגים באופן קריפי את אנשים קופצים במקום ובוהים בחלל. זוהי הדגמה לאופן הרדוד בו אנחנו חיים כיום, עד כמה אנחנו מתרגשים מדברים שטותיים וחסרי חשיבות - זוהי מראה שהבמאי שם מול עצמנו, להראות עד כמה אנחנו רחוקים מהטבע של עצמנו.

יש עוד הרבה ניואנסים שתולים במהלכו של הסרט, ומן הראוי שלא אפרט את כולם כאן. העניין הוא, שכדי להבין סרטים כמו "US" צריך לבוא במחשבה שכבר לא נהוג לבוא עימה לבתי הקולנוע - ראש פתוח. המון סרטים בתעשייה הופכים את הקולנוע לסוג של גימיק, סרטים שעמוסים ודחוסים בחומרי אסקפיזם מעניינים כמו צחוקים או אקשן. אבל חשוב לזכור ולציין כי קולנוע הוא גם אומנות - אחת שבאה להעביר דרך קול ותנועה מסרים בנושאים מסוימים. לדעתי יש וצריך שיהיה מקום לסרטים שמקדמים את הקולנוע בתור אומנות. מה שיפה ביצירות קולנועיות כאלה, זו העבודה שאין הם מאכילים אתכם בכפית כמו שאר הסרטים על המסך. נכון, הדבר יותר קשה להבנה - אך זו חוויה אטרקטיבית ומשכילה; לנתח ולמצוא את המסר בעצמך. וסרטים כמו "אנחנו", מזכירים לנו שאנחנו לא תמיד באים לקולנוע בגלל הפופקורן, החברים או השחקן המצחיק - אלא לפעמים לשם מטרה אחת ונעלה - לצפות באומנות.