כ-500 בני נוער מהמגזר הערבי, הגיעו ביום חמישי האחרון מרחבי הארץ לפסטיבל 'קולנוערבי' בסינמטק אום אל פאחם והציגו את סרטיהם. הסרטים, אותם יצרו בני הנוער לחלוטין בעצמם, נוצרו ככלי טיפולי שמטרתו לשים מראה אל מול בעיות בחברה הערבית, כמו אלימות, סמים, בריונות ומעמד האישה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מרגי: "בטירונות קיללו אותי ואת נועה"
• רכילות בקטנה: המתחזה של טיילור מלכוב
• The Story: שירלי לוי חוטפת מכות

מבין 11 הסרטים שהוקרנו בפסטיבל, נבחר לפתוח את הפסטיבל הסרט 'האומץ לדבר', של קבוצת נערים כבדי שמיעה מכפר קאסם, העוסק באתגרים איתם נאלצת להתמודד נערה כבדת שמיעה במגזר הערבי ובכלל. שתיים מן הקבוצה שיצרה את הסרט "האומץ לדבר" הן הדיל נזאל ורואן סרסור, בנות 14 שתיהן חירשות מלידה עם שתל שמיעה, שזהו הסרט הראשון שלהן.

ספרו לנו מעט על העבודה בקבוצה

רואן: "למדתי משהו חדש, משהו שלא הכרתי מקודם - למדתי איך להביע את עצמי. בהתחלה תמיד הייתי שקטה אבל עכשיו אחרי יצירת הסרט אני יודעת איך להביע יותר את הדעה והרגש שלי. אתה לומד הרבה דברים שעוזרים לך להתפתח ולהיות סבלני יותר. זה היה תהליך מעניין ומאוד נהנתי לקחת חלק בסרט".

הדיל: "כל כך שמחה שהשתתפה בסרט הזה, פעם ראשונה שאני לוקחת חלק ביצירת פרויקט קולנועי. בהתחלה היה קשה, אבל שאני מסתכלת לאחור אני מבינה כמה התהליך היה מהנה".

באילו קשיים אתן בתור חירשות נתקלות בחיי היום-יום?

רואן: "לצערי במגזר הערבי אין הרבה מודעות לכל הנוגע בחירשים. קשה לחברה לתקשר עם חירשים, והרבה מהם רוצים לעבוד ולהיכנס לעולם השומעים ויש מקומות מסוימים שאפילו מונעים מחירשים להשתלב - כל זה בגלל חוסר המודעות והרצון להבין אותם ולעזור להם להשתלב. חשוב לנו שיתנו לנו את ההזדמנות להוכיח את עצמנו. אנחנו שוות, אנחנו לא פחות שוות מהשומעים".

הדיל: "יש הרבה קשיים שאני מתמודדת איתם בחיי היום יום, אני רוצה ללמוד ולעבוד אבל אני לא מקבלת את הזכויות שלי בצורה מספקת בגלל החרשות שלי.  אני מקווה שבעתיד החיים שלי ושל שאר החרשים יהיו יותר קלים".

על אף היותן חירשות, הדיל ורואן לקחו חלק יחד עם שאר חברי הקבוצה בכל תהליך יצירת הסרט - גם בעבודה על הסאונד. איך בעצם עבדתן על עבודת הסאונד מבלי היכולת לשמוע את התוצר הסופי?

רואן: "יש לנו את האפשרות להשתלב עם השומעים. יש לנו יכולות, אנחנו משתמשות בכל מני שיטות כדי להגיע לאן שאנחנו רוצות למרות אי היכולות שלנו לשמוע".

הדיל: "אנחנו יכולות לעשות דברים גם מבלי לשמוע. זו ההוכחה שלנו".

עד כמה חשוב לכם להציג גם את הנוער הערבי החרש בתרבות?

רואן: "זו תרבות חשובה. אנחנו תמיד משתדלות להגביר את התמיכה בקהילה ואת המודעות. גם לחירשים יש תרבות בדיוק כמו לשומעים, יש לנו שפת אם - שפת הסימנים, והיא השיטה דרכה אנחנו מתקשרים".

הדיל: "הרבה אנשים לא מכירים בתרבות הזו, חלקם אפילו לועגים לה בגלל שהיא לא מוכרת ושונה. חשוב לי להגיד שיש לי שתי ידיים, יש לי את שפת הסימנים שאיתה אני מתקשרת עם העולם, אני לא נכה. אני בדיוק כמו כל אדם אחר". 

מסר שאתן מעוניינות להעביר לקהילת החירשים?

הדיל: "יש לנו יכולות, אנחנו מספיק חזקות כדי לצאת לעולם הפתוח ולהתמודד בו. חשוב לא לוותר ולא להגיד שאנחנו לא יכולים - כי אנחנו כן".

רואן: "יש לנו מיומנויות ויכולות. צריך להילחם למען לעצמכן ולא לוותר".

את פסטיבל 'קולנוערבי' יזם המרכז הארצי לוידאותרפיה שעובד בפיקוח משרד החינוך. המרכז הישראלי לוידאותרפיה הוא מרכז ייחודי לטיפול בוידאותרפיה, טיפול על ידי יצירת סרטים באמצעות מטפלים מוסמכים. במרכז פותח מודל מיוחד המשלב אנשי קולנוע וטיפול היוצרים תהליכים משמעותיים המסייעים לבני נוער בעשרות מוסדות טיפוליים רחבי הארץ. שוחחנו עם עופר סלע, יזם חברתי, העומד בראש המרכז הארצי לוידאותרפיה:

ספר לנו מעט על המרכז הארצי לוידיאותרפיה

"וידאותרפיה זהו שילוב של למידת דרכי טיפול וגם למידת קולנוע. במרכז אנחנו יוצרים סרטים, להבדיל ממקומות אחרים אנחנו יוצרים סרטים למען המודעות וההעצמה. זהו המרכז הטיפולי הראשון בארץ ובעולם שבו יוצרים סרטים כשיטת טיפול. אנחנו עובדים בחדרי טיפול של בתי ספר ומשמשים לעיתים כתחליף לטיפול פרטני. יש לנו שתי תוכניות מרכזיות: תוכנית טיפולית והתוכנית ליצירת סרטים, בו הנערים עוברים תהליך העצמה טיפולי ומנהיגותי. במרכז הטיפולי עובדים יותר מ-30 אנשי צוות, חלקם מטפלים מוסמכים וחלקים אנשי קולנוע".

מה גרם לך ליזום פסטיבל שמתמקד דווקא בקהילה הערבית?

"כשאנחנו מדברים על הקהילה הערבית חשוב לציין את מנהל מינהל חברה ונוער בחברה הערבית במשרד החינוך, ג'לאל ספדי. בלעדיו הדבר לא היה מתקיים והוא הבחור שהוביל איתנו את הפרויקט הזה. בקהילה הערבית יש לעיתים דברים שלא ברורים מאליו - יש הרבה נורמות חברתיות שדרוש אומץ על מנת לקיים אותן, כמו למשל העובדה שאישה אומרת את דעתה. וג'לאל עזר לנו באמצעות ההשתייכות שלו לקהילה הערבית, להביא לידי ביטוי את הפסטיבל המיוחד הזה".

איך החוויה לעבוד עם בני נוער על תהליך של יצירת סרט?

"בני נוער אוהבים ליצור סרטים, זה המדיום שלהם והם מתים על זה. אתה רואה נער  שמגיע בהתחלה ביישן ולאחר תהליך היצירה הוא פתאום מתחיל לדבר, זה משהו שמושך אותם. אחד הדברים שאנחנו עומדים עליהם כל הזמן זה  התנסות של הנערים בתפקידים חברתיים שהם לא רגילים אליהם, זה גורם להם להתנסות ולעמוד על שלהם. כשההורים רואים את התוצר הסופי הם בהלם מהיכולות של הילדים שלהם שרכשו וחיזקו במהלך תהליך יצירת הסרט. יש פה פסטיבל שהוא לא רגיל, אין בו פרסים על הבימוי או המשחק הטוב ביותר, אלא הוא מתמקד בשיח שדן על התרומה החברתית של הנערים. הנוער מבטא את מה שיש לו להגיד באמצעות הסרטים שהוא יוצר וזה משתקף בפני הצופים".

זו השנה הראשונה של הפסטיבל הזה. הוא יתקיים גם בשנים הבאות?

"אני מקווה. אנחנו מעוניינים גם להפוך אותו לבינלאומי, שנערים ונערות ממדינות ערב ומשאר העולם גם יוכלו להשתתף בפרויקט. יש לזה עוצמה שהיא נשארת".

מסר לקוראים?

"קיים נוער ערבי בעל דעה משמעותית בארץ הזו, הפסטיבל הזה הוא פלטפורמה בה הם מביעים את הדעה שלהם. חשוב להקשיב להם כדי שכוחם יגדל".