בגיל 20 בלבד, כשהיא עוד משרתת בתיאטרון צה"ל, נועה אסטנג'לוב משחקת בסרט קולנועי חדש ("הסוסיתא של הרצל"), תוצרת ישראל ועם עלילה מפתיעה במיוחד הקשורה ליישובי הדרום ונוער שרוצה להפיח בו חיים. אסטנג'לוב סיפרה לנו על המציאות בדרום מזווית ראייה מעט שונה, בתור תושבת אשדוד היא מזדהה בצורה אותנטית במיוחד עם מלחמה שלעולם לא תיפסק. מגיל עשר ועד היום היא משחקת בקולנוע ובטלוויזיה - אולי תכירו אותה מ"מבצע קיפוד", "הקפות" או אפילו מ"ארץ נהדרת". כעת, בסרט החדש, היא משחקת דמות קשוחה במיוחד, 'ליבי' – אך גם באגוז הכי קשה לפיצוח יש צדדים קצת אחרים.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• צפו: טקס נבחרי השנה של פרוגי לשנת 2019
  
• אתם קבעתם: זה הפסטיגל האהוב ביותר!
• שחקו: נראה אם אתם יודעים הכל על טקס נבחרי השנה

"קודם כל זה סרט מאוד חשוב ובעיקר רלוונטי בימים האלה, הוא מספר את הסיפור של ילדי שדרות שחיים תחת מתקפת טילים תמידית. כשנכנס לחיים שלהם מורה קולנוע תל אביבי הוא משכנע אותם לתעד את החיים שלהם עם מצלמות, וככה דרך המצלמות אנחנו נחשפים לסיפורים נורא מרגשים מכל מיני זוויות של הנערים שגרים בשדרות".

בתור אחת שגדלה בדרום, את מזדהה באופן אישי עם עלילת הסרט?

"מאוד, במיוחד עם הדמות שאני מגלמת, שהיא נערה שרוצה לפרוץ את גבולות הפריפריה, לעבור לתל אביב ולהיות זמרת. במובן הזה אני מאוד מזכירה את הדמות שלי, הרצון הזה של להיות שחקנית, זה לא דבר כזה מקובל באשדוד – או בדרום, או בכל מקום שהוא לא תל אביב. העניין הזה של לרצות להגשים את עצמך, לא כזה קל כשהכל רחוק ממך, אתה לפעמים אפילו לא מרשה לעצמך לחלום וזה משהו שמאוד בולט בסרט - כשהמורה מגיע אל התלמידים האלה אין בהם תקווה, פתאום הוא נכנס לחיים שלהם ומצית בהם את האמונה בעצמם".

הרגשת את המציאות בשדרות במהלך הצילומים?

"האמת שיצא לנו במזל, לא זכור לי שהיו אזעקות בזמן שצילמנו, אבל האווירה של הצבע אדום תמיד הייתה. יש מיגונית בכל כמה מטרים, ויצא לנו לדבר עם הרבה נערים שהיו שם בסביבה, שהיו ניצבים בסרט, שהם באמת תושבי שדרות האמיתיים. כמה שחשבתי שאני חווה את הדרום הבנתי כמה אני לא מבינה כלום מהחיים שלי וכמה הם באמת לא יכולים לחיות ככה, שהשגרה שלהם היא לא שגרה. אני זוכרת מישהי שאמרה לי שבשבילם הראשון בספטמבר, היום הראשון של הלימודים, זה קבוע יום שיש בו טילים, וזה משהו שאנחנו אפילו לא שומעים עליו בחדשות, הם לא מתחילים את השנה וזה מטורף שזה חלק מהחוויה שלהם כנערים שמתחילים את השנה שלהם כל הזמן. זה סיפור שממש תפס אותי כשהיא סיפרה לי את זה".

איך את חושבת שהנוער בישראל יקבל את הסרט?

"אני חושבת שהוא מאוד יתרגש, בגלל שיש שם כל מיני סיפורים, חלקם יותר מצחיקים וחלקם יותר מרגשים, הוא בסך הכל מאוד ייהנה כי הסרט מדבר על בני נוער ועל מורה שנכנס לחיים שלהם ומשנה להם את החיים, ואני חושבת שלכל בן אדם יש כזה אדם שנכנס לו לחיים, או לפחות אמור להיות, בן אדם שייכנס לחיים ויהווה דמות מאוד משמעותית. אז בני נוער שרואים את הסרט הזה יכולים להזדהות ולהתחבר אליו, גם לצחוק וגם להתרגש".

השיר של הסרט הוא "דברים שרציתי לומר". מה את חושבת שהמסר משיר הסרט רוצה להעביר?

"הוא מתחבר בעיקר לסיפור של הדמות שלי, שרצתה נורא להגשים את עצמה ובזמן שהיא רוצה להתגייס ללהקה צבאית ולהיות זמרת המשפחה שלה מחליטה שהיא צריכה להתארס בגיל 18 ומנסה לחתן אותה, זה הסיפור של הדמות שלי, ליבי. השיר מדבר על דברים שהיא רצתה לעשות ולא הספיקה, על כל החלומות שלה שאולי היא לא תצליח להגשים, זו בעצם הדרך שלה למרוד. אני חושבת שזה בעצם כל הסיפורים בסרט, קצת התחושה הזו של דברים שאתה נורא רוצה אבל לא יכול להשיג".

אילו דברים את לוקחת מהדמות שלך לחיים?

"בגדול היא מישהי שיש לה עמוד שדרה מאוד חזק, היא עושה מה שהיא חושבת ומה שהיא מאמינה בו, קשה לכופף אותה, מורדת אבל בקטע טוב – מורדת בקטע של בן אדם חזק שאני הייתי מאחלת לעצמי להיות ככה, רודפת אחרי החלום שלה. זה יישמע סופר קלישאתי, אבל כן, היא רודפת אחרי החלום שלה, מה שהיא ממש רוצה. אני האמת, וידוי, מלכת הקלישאות, וכל הקלישאות - יש בהן אמת!".

איזה מסר היית מעבירה לדמות שלך?

"הכל אפשרי. אני באמת חושבת שלהיכנס למקום הזה, המקום המסכן של 'אני מהדרום, אני לא יכולה...' זה לא מקום שהוא מקדם אותך בשום צורה. היום הכל נגיש, אפשר לפרוץ, ויש הרבה דוגמאות לבני נוער שהצליחו לצאת מהדרום או בכללי מהפריפריה והצליחו להגשים את עצמם ולהגיע למרכז, וזה רק מחזק את העובדה שהכל אפשרי. עיר לא אמורה להגביל אותך, זה הכל עניין של רצון וכמה הדבר הזה בוער בך. אז באמת להאמין בעצמך".

לסיום, יש משהו שהיית רוצה להגיד לתושבי הדרום בעקבות הסרט?

"שאני מאוד מקווה שהם יתחברו לסרט ושהצלחנו להעביר את המצב שלהם בצורה אמינה ונכונה, שיהיו חזקים, ושהייתה זכות להעביר את הסיפור שלהם".