אם היה צריך לתאר את "מוקסי" במשפט, סביר להניח שהוא היה "מסר לא ממומש". הסרט החדש של נטפליקס, המבוסס על ספר מאת ג'ניפר מתייה באותו השם, פשוט היה יכול להיות יותר, ביחס לפוטנציאל העצום הטמון בו, ולמסר הכה חשוב שהוא בא להעביר, לנערות צעירות ונשים בוגרות כאחד.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• ובמקום הראשון? אלו הכוכבים היפים והנכונים לשנת 2021
• אוליביה מדברת על סברינה: "מעולם לא ניהלתי שיחה איתה"
• הישג מטורף: נועה קירל תוביל סרט הוליוודי
  

עלילת הסרט נעה בין סרט נוער קלאסי, היישר מפס הייצור של סרטי התיכון של נטפליקס עם הסוף המספק, אך ככל שהסרט ממשיך והעלילה מתפתחת מתגלה בפנינו דרמת תיכון רצינית, נועזת וחשובה ביותר עם רפרנסים תרבותיים מעורריי השראה. למרות זאת, עדיין מורגשת העובדה שהסרט לא מצליח לבלוט עד הסוף באף אחד מהכיוונים הללו.

הסיפור מתמקד בויויאן (הדלי רובינסון) בת ה 16, ילדה שקטה ששלמה עם מקומה בשולי החברה, ומסתפקת בחברה הטובה ביותר שלה, וגם היחידה (לורן טסאי), שנכנסות בשערי בית הספר ביום הראשון ללימודים ובמהרה נבלעות בנוף המקוטלג של חבורות התיכון האמריקאיות: הספורטאים וה"ביץ'" התורן (פטריק שוורצנגר המוכר מ"נשיקה בחצות"), קבוצת המעודדות והמעודדת הראשית (ג'וזפין לנגפורט, "אחרי ש…"), הפאנקיסטים, החנונים, האאוטסיידרים. לפתע ויויאן מוצאת את עצמה הופכת למורדת עם בואה של תלמידה חדשה (אלישיה פסקואל-פניה המצויינת) שקוראת תיגר על התרבות המינית הרדודה של בית הספר כאשר הבנים מדרגים את הבנות מידי שנה ברשימה עם תארים מפוקפקים וסקסיסטיים ביותר, ועל העובדה שאף אחד לא עושה משהו עם הדבר הנורא.

 

הפמיניזם המתהווה של ויויאן נכנס לתוקף, כאשר בהשראת אוסף מזכרות מהעבר של אמה (איימי פוהלר, שגם ביימה) שמרדה בנערותה, היא יוצרת עלון אנונימי, מכנה אותו "מוקסי" ומשליכה עותקים בחיפזון בשירותי הבנות. בלי לשים לב תוך כדי חיפוש עצמי (שמתורגם לאמריקאית בחיפוש אחר התשובה המושלמת למאמר לקולג'), היא מעוררת מהפכה פמיניסטית של ממש, מגלה אהבה ראשונה וסוחפת אחריה חברות רבות, כאשר שומרת על היותה "מוקסי" המפורסמת בסוד. כמובן שלא ויתרו גם על המסיבה המפורסמת בבית הריק עם כוסות השתייה האדומות, ההערצה הבלתי מבוטלת לקבוצת הפוטבול המוערכת יתר על המידה, וכל הדברים שכולל סרט תיכון אמריקאי שגורמים לנו לומר: לא כבר ראינו את זה?

עם זאת, כאשר ממשיכים בסרט והעלילה מתפתחת, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש"מוקסי" הוא הרבה יותר מקלישאה תיכונית אמריקאית, ולקראת סיום הסרט עולה השאלה האם הבחירות הכה צפויות האלו היו אולי קריאה אירונית וביקורת כלפי תרבות הספורטאים והמעודדות ארוכת השנים? וציפייה מהם למשהו אחר? לגיוון? לפמיניזם ושיוויון אמיתי? אך את זה, נדמה שהבימאית השאירה כשאלה לצופים.

למרות התפאורה הצפויה, ויש לומר הלא מקורית למדי שהוא מביא איתו, הסרט עוסק במאבק פנימיסטי של נערות, שהוא לא פחות ממעורר השראה, ונוגע בכל ההיבטים שהיו צריכים להגיע לקדמת הבמה: פמיניזם על רקע גזענות, על רקע עיסוק והעדפות, נראות ומראה חיצוני, דימוי גוף, וכן עוסק בשבירת השתיקה, בא להראות ולגרום לנו להתמלא תקווה שיש מי ששומע ומקשיב, ונוגע באופן אמיץ בהבנה שהפגיעה הגדולה ביותר יכולה להגיע מאדם הקרוב, וצריך להבין פגיעות כאלו ולהקשיב להן.

עוד נקודת זכות שחייבים לציין היא שהסרט מתייחס לנושאים החשובים הללו בעזרת רפרנסים פמיניסטיים הסטוריים חשובים מאוד: מאבקה של ויויאן כ"מוקסי" מבוסס על התנועה הפמיניסטית ההיסטורית ריוט גירל (Riot Girrrl), שסימנה את הפמיניזם של שנות ה-90 כתנועה של נשים מוזיקיות שהראו שנשים יכולות לבטא את עצמן בעוצמה שווה לגברים על הבמה, ובכל תחומי החיים. במרכז התנועה עמדו צעירות רבות ברחבי ארה"ב שהתארגנו עצמאית ב"סניפים", והביעו מחאתם באמצעות אומנות ומוזיקה , כך שלהקות רבות שייכו עצמן לתנועה, ועסקו בהשראתה במחאה למען פמיניזם בנושאים כמו אונס, מיניות ומגדר, גזענות, חברה פטריארכלית ובעיקר העצמה נשית.

"הוא מטריד אותך? אם תגידי את המילה הזאת אצטרך לעשות כאן כמה דברים, אבל אם הוא מציק לך, וזה מה שזה נשמע, אז נוכל לנהל שיחה", אומרת המנהלת, ומובילה לעובדה שמלבד ההתמקדות בבני הנוער, הסרט מביא לקדמת הבמה ללא בושה גם את הביקורת כלפי הסביבה הבוגרת יותר, שמעדיפה לברוח מהסיטואציות בהן יש להם את הכוח לשנות, כיוון שהיה חשוב מאוד לכלול.

עוד נאמר, שהבעיה העיקרית של הסרט, שמונעת ממנו לשבור את תקרת הזכוכית בנושאים בהם עוסק, היא העובדה שהוא כלוא בנוסחת התיכון האמריקאי, שבסרט הזה מונעת מהצופים להגיע להבנה של ממש של המסר הכל כך חשוב, כיוון שסביר להניח שכל בן אדם מעל גיל עשרים, ימאס בנוף התיכוני עוד לפני מחצית הסרט.

אמנם בנסיונות אחרים, בהם הנוסחה הזו עובדת יפה מאוד (דוכן הנשיקות, לכל הנערים שאהבתי), הסוף הטוב הוא מתבקש, אך בסרט כזה, שהמסר בו הוא הכל חוץ מסרט תיכון, ספק אם הסוף היה צריך להיות נמהר כל כך, רק כדי להראות שבגדול, השיעור נלמד, כיוון שיש לחברה שלנו עוד דרך ארוכה לעשות בדרך להגיע להבנה מלאה, ולצערנו, היחס לנשים סביבנו רחוק מלהיות סרט של נטפליקס, וזה מה שהיה צריך לבוא לידי ביטוי בסוף.

אנו מתקרבים בצעדי ענק ליום האישה הבינלאומי שיצויין ביום שני, ולמרות הביקורת המעורבת, "מוקסי" הוא סרט שנמליץ לראות לכל נערה ונער, כיוון שאם מסתכלים עמוק, המסר חשוב כל כך, ויותר מחייב לעבור.