היומן של אנה פרנק הוא אחד מפיסות האומנות המפורסמות ביותר של תקופת השואה ואולי המיוחד מביניהן. זהו היומן בו כתבה פרנק על חייה בשנים בהן הסתתרה עם משפחתה ועוד כארבעה אנשים נוספים במקום מסתור, אגף נסתר בבית העסק של אביה - אוטו פרנק. אמנם היא לא שרדה את המלחמה, אך אביה הצליח להינצל, להביא את היומן שלה לידי פרסום המוני וזה הפך להצלחה מסחררת- הוא תורגם ליותר משבעים שפות, מכר כיותר משלושים מיליון עותקים וזכה בשני שיאי גינס מכובדים, האחד על הספר הנמכר ביותר בהולנדית והאחר על היומן האישי הנמכר ביותר. נקודת המבט הייחודית שסיפקה אנה ביומן למתרחש מסביבה נתנו לו מקום של כבוד בספרות.

עוד על השואה בפרוגי:

• מפגש עם סבתי הניצולה: "הנוער ירגיש רק דרך סיפורים"
• תיאטרון עדות: "בני הנוער הם מתנה, כי הם נושאי לפיד הזכרון"
• עדותה של שושנה: זיכרון בסלון לייב בהנחיית שחר טבוך

אחרי עיבודים רבים שנעשו ליומן ברחבי העולם בצורה של מחזות, סרטים ואפילו אופרה- מגיע לאקרנים סרט אנימציה חדש ומרהיב במיוחד ביופיו בשם "איפה אנה פרנק?", המספר את אותו הסיפור, אבל מוסיף היבט אקטואלי יחד עם דמות חדשה ומעניינת - גרסה אנושית ליומנה של אנה, קיטי. לרגל ההפצה של הסרט בבתי הקולנוע בישראל, תפסנו לראיון שניים מהאנימטורים שעבדו על הסרט, אודי אסולין וספי גייגו - על תחום האנימציה, תהליך יצירת הסרט, ההישגים בחו"ל, המסר המרגש והשיקולים בדרך ליצירת סרט שואה שפונה גם לילדים.

איך נכנסתם לתחום האנימציה?

ספי: "נכנסתי לתחום כי כמו הרבה אנשים שמסתובבים בינינו, גם אני הייתי מצייר וגומר מחברות מהסוף להתחלה בציורים. אחרי הצבא, כל הדברים התחברו- אהבתי את כל העניין של תנועה ומוזיקה וחשבתי על הפוטנציאל של איך התחומים של הציור והתנועה יכולים להתחבר יחד. היה לי חבר שהלך ללמוד אנימציה ואמרתי 'וואו, זה בדיוק זה!', ככה הגעתי לתחום".

אודי: "ראיתי הרבה סרטים מצוירים בתור ילד קטן וחשבתי שזה יהיה ממש מגניב לעשות את מה שאני רואה בעצמי".

גם אסולין וגם גוייג התחילו את דרכם המקצועית בתחום אצל הבמאי ארי פולמן, בפרויקטים שהיוו להם מקור גאווה ונחלו הצלחה ענקית. אסולין, למשל, החל את דרכו בסרטו של פולמן 'כנס העתידנים'. אשר זכה לפרסים רבים והוקרן בפסטיבל קאן היוקרתי.

ספי: "העבודה הראשונה שלי באנימציה, שקרתה ישר אחרי הלימודים, הייתה גם המפגש הראשון שלי עם ארי פולמן, הבמאי של הסרט על אנה. מי שהיה המורה שלי לאנימציה אז הוא יוני גודמן, במאי אנימציה וגם הבמאי בכל סרטי האנימציה של ארי פולמן. כשסיימתי ללמוד, בדיוק החלו לעבוד על הסרט של פולמן 'ואלס עם באשיר' ויוני לקח את 'החבר'ה הטובים', ביניהם אני. אני חושב שאפשר להגיד שהעבודה על הסרט הזה פתחה לי את כל הדרך אחרי זה להמשיך ולעבוד בתחום האנימציה עד היום בהצלחה. אני חושב שבסוף שומעים עליו בשלב כזה או אחר, מי שהולך ללמוד קולנוע או אנימציה בשלב מסוים בחיים כבר נכנס לתוך מקורות השראה מהסוג הזה. הסרט הגיע רחוק, הסתובב הרבה שנים בכל העולם, קיבל מועמדות לאוסקר, זכה בגלובוס הזהב ובהחלט נהפך לסנסציה ענקית".

תארו את תהליך העבודה על הסרט מנקודת המבט שלכם.

אודי: "נקודת המבט שלנו הייתה משותפת כי ספי ואני מילאנו את אותו תפקיד ביחד. שנינו התחלנו לעבוד בשלב ה'סטוריבורד', השלב בו עושים סקיצה של כל הסרט בצורה פשוטה לפני שמתחילים להפיק אותו. בעצם שם מביימים את כל האנימציה וממש רואים איך הסרט ייראה בהמשך, אבל זה עדיין בשלב של סקיצה - לכן אפשר עדיין לשנות דברים ולהביא את התסריט של ארי בצורה גרפית. משם המשכנו שנינו לפתח את הדמויות, הייתה לנו בפרויקט מעצבת דמויות מדהימה בשם לנה גוברמן שהביאה את העיצוב של הדמויות. משם ספי ואני הכנו את הדמויות לאנימציה, נתנו לדמויות הראשיות- אנה וקיטי, את האופי שלהן, את הפרצופים שהן עושות, הצורה שהן מדברות ואת תנועות הגוף שלהן. עבדנו על זה בהתחלה ורק אז התחלנו בעצם לעבוד עם כל הסטודיואים מחו"ל, שעשו חלק ניכר מהאנימציה והם בעצם הסתמכו על העבודה שאנחנו עשינו כדי לייצר את כל האנימציה לסרט".

ספי: "עשינו גם את האנימציה, אבל גם היינו אחראים על שאר האנימטורים והסטודיואים ברחבי העולם, שהיו תחת החופה של יוני גודמן (במאי האנימציה גם בסרט הזה). אנחנו עזרנו להגיב לאותם אנימטורים וסטודיואים, לדאוג שהרמה תהיה בהתאם ושהשפה תהיה אחידה"

מאיפה לקחתם השראה לעבודה על הסרט?

אודי: "כשנכנסנו לסרט, ארי כבר היה די מגובש עם התסריט וכבר ממש קיבלנו את ההקלטות של השחקניות שדובבו את הדמויות, שחקניות עולות ומדהימות שכרגע ממש מצליחות בעולם. כמובן שכולנו מכירים את הסיפור של אנה פרנק וגדלנו איתו, אנה היא דמות מדהימה ומעוררת השראה לדורות. זה היה לדעתי גורם מניע בסרט הזה- כמה שהיא הייתה טובת לב ואופטימית לעומת החיים שהיו לה".

ספי: "כפי שאודי אמר, מבחינת זה שכל הסיפור והדמות של אנה פרנק הם דברים שמוכרים לכולם- יש לאנה המון כוח והיא מצליחה לספר את הסיפור בצורה מאוד מורכבת ומרגשת. כמובן, כל עניין ההשראה הגיע גם מכיוון העיצוב, מחלקת העיצוב והאופן שבו פולמן פיתח את התסריט. הם אלה שנתנו את הכיוון אליו הסרט הלך בסוף".

הסרט עצמו מכוון גם לילדים, אף על פי שהוא מציג נושא כבד כמו השואה. למשל- הדמויות של הנאצים הן מאוד מפחידות. איזה שיקולים הייתם צריכים לקחת בעבודה על סרט כדי להצליח מצד אחד להביא את הסיפור לילדים ומצד שני לא להפחיד מדי או לדכא מדי?

אודי: "זאת שאלה ממש טובה, כי באמת הקהל יעד של הסרט הם יחסית צעירים. הכוונה היא לעשות פה מעין שירות כזה של להנגיש את הסיפור ולהראות עד כמה שהוא מדהים ורלוונטי להיום. אמנם כמו שאמרת הנאצים נראים מפחידים, אבל בסרט אין דברים גרפיים או אלימים- אין בכלל אלימות בסרט, יש המון דיבור מסביב לזה ועל הרגשות של הדמויות. זה משהו שגורם לך להבין את הסיפור של השואה מבלי להתמודד עם כל הזוועות, נקרא לזה. אני חושב שמהבחינה הזאת, זה נותן הבנה יותר עמוקה לילדים היום שכנראה לא מכירים או מבינים את הזווית האישית. נורא קל להזדהות עם הילדות האלה שחוו את מה שהן חוו ולראות כמה הן דומות לילדים היום, כמה שהם עוברים את אותם דברים ויש בסופו של דבר את אותם הרצונות".

ספי: "כשקוראים את היומן של אנה פרנק, אפשר לראות שחלקים גדולים ממנו לא בהכרח מתייחסים למצב שבו הם נמצאים. דווקא העולם הפנימי של נערה מקבל יותר התייחסות, זה דבר שאני חושב שהוא על זמני- הרי הרגשות והתחושות הם לא דברים שנעלמים, הם דברים אנושיים וזה עובד תמיד. אנה פרנק הייתה ילדה בסביבות גיל 13-14 בזמן שהיומן נכתב, לכן גם קהל היעד של הסרט הוא בדיוק בגיל הזה ויכול להבין ולהתחבר".

מה לקחתם מתהליך העבודה על הסרט?

אודי: "קודם כל, הפרויקט הזה בתור סרט זה חלום שהתגשם, דברים כאלה לא קורים כל כך בישראל. יש לנו את ארי פולמן שעושה סרטים באנימציה כאלה מושקעים עם תקציבים. מהבחינה הזאת, אני חושב שכולנו הרווחנו המון מלהיות חלק מהפרויקט הזה. גם במיוחד שהוא היה על אנה פרנק, שאני אישית נורא מתחבר אליה ונורא שמחתי שזה הנושא כי היא מדהימה בעיניי, היא ממש מקור השראה. להראות אותה היה משהו מאוד מרגש, היו רגעים שעבדנו על הסרט וחלק מהאנימטוריות אצלנו בכו כי זה פשוט היה כל כך אינטנסיבי ורגיש".

ספי: "מההיבט המקצועי, אני לא חושב שיש הרבה הזדמנויות לעבוד בצורה כל כך יסודית ועמוקה על כל דבר. זה היה לגמרי ירידה לפרטים, אני חושב שכל מי שעובד בפרויקט בסדר גודל כזה ועם הפקה בסדר גודל כזה- אם זה מעצב, אנימטור או כל תפקיד, יוצא הרבה יותר ממה שהוא נכנס כי זה מאפשר לך ללמוד המון".

מה היה החלק הכי מאתגר בעבודה עליו?

אודי: "האתגר הכי קשה היה העובדה שהיינו צריכים להפיק סרט של שעה וחצי ושל אנימציה קלאסית, זה אומר שהוא מצויר ידנית עשרים וארבעה ציורים בשנייה. כל אחד מהם מצויר ביד ונצבע ביד שזאת באמת עבודה אינטנסיבית, אבל הטוויסט היה שזה היה צריך לקרות בכמה מדינות במקביל שניצחנו עליהם. היו עשרות אנימטורים וכולם היו צריכים לעמוד גם באיכות וגם בקצב והאתגר היה באמת לגשר על זה, לדבר עם כל האנשים ולדאוג שהם גם עושים עבודה טובה וגם שמחים. זה באמת לא פשוט, אמנם בתקופת הקורונה זה נהיה סטנדרטי לדבר בטקסט או בוידאו עם מלא אנשים, אבל זה עדיין היה באמת מאתגר כי הם לו דווקא דיברו את השפה שלנו או אפילו אנגלית... אז עבדנו המון על זה".

"מעבר לזה שהיה אתגר טכני שהיה חלק נכבד מהיום-יום שלנו, היה כן אתגר לא לאכזב בכל הקשור לדמות של אנה פרנק. גם כשהיינו צריכים ליצור את הדמות שלה וגם כשהיינו צריכים לצייר את הפרצוף שלה כל הזמן כשהיא מדברת וזזה, רצינו לגרום לדמויות להיות נאהבות ושיהיה אפשר להזדהות איתן ובאמת לא לפשל בזה. בסופו של דבר זאת דמות שאנחנו אוהבים אותה ויש צורך לעשות עבודה טובה ולהעביר את הדמות הזאת לאנשים שלא קראו את היומן- שיראו את החמלה שלה ואת האהבה שיש בדמות הזאת. מה שחזק בסיפור שלה הוא שהיא הצליחה להראות איך נפש האדם לא נרמסת- למרות כל הדברים שהיא עברה, היא עדיין הצליחה לשמור על שמחת החיים שלה, עדיין נשארה אופטימית וראתה את הטוב בבני האדם".

איזו סצנה שעבדתם עליה הייתה אהובה עליכם במיוחד?

ספי: "יש הרבה סצנות כאלה, אבל בסצנה הראשונה הייתה הסצנה שחושפת את קיטי לראשונה לצופים וגם הסצנה שבעצם הייתה הבסיס - בהפקה היא הייתה הסצנה שהייתה המודל למי זאת קיטי בעצם. אני חושב שהיה משהו בסצנה הזאת שהיה בו גם רגש, גם קסם וגם את הראשוניות, ההתחלה. הייתה המון התרגשות ואתה יודע שבסצנה הזאת אתה מציב את הרף, קובע את הסגנון לכל מאות האנשים שיעבדו אחריך".

אודי: "בסצנות הראשונות היה שלב שקרה לפני שכולם התחילו לעבוד. שם רק ספי ואני ישבנו ועשינו אנימציה- הוא לקיטי, אני לאנה. זאת באמת הייתה התקופה הכי כיפית, כי אז באמת חשבנו איך הן יזוזו ואיך הן ייראו כי אחרים לקחו את זה וניסו לעשות שזה ייראה אותו דבר. זאת הייתה פעם ראשונה שראינו אותן באמת זזות, כי לפני זה רק ראינו את התסריט, שמענו את הקולות וראינו את העיצובים אבל אף פעם לא יצא לנו לראות אותן בתנועה".

זאת לא פעם ראשונה שהם עובדים עם הבמאי ארי פולמן, אחד שידוע בסרטי האנימציה שלו שקטפו מועמדויות ופרסים רבים. שאלנו אותם איך הייתה החוויה של לעבוד עם במאי כמוהו.

ספי: "עבדתי גם בסרט האנימציה הראשון שלו, גם בשני יחד עם אודי וגם בשלישי בפיצ'רים ובאנימציה. ארי הוא אדם נורא עמוק ומאוד יצירתי, סופר כריזמטי גם באופן שבו הוא כותב וגם עצמו כבן אדם. הוא אדם מאוד מכבד ומרים לכל מי שעובד איתו. אני מאוד מעריך את זה אצלו כי אני חושב שלכבד בן אדם זה דבר חשוב שהיום צריך לשים יותר לב אליו בעולם. זאת חוויה לעבוד ביחד".

איך הצלחתם לשלב את החזון של הבמאי ביצירה?

אודי: "ארי היה איתנו בכל שלב, ראה כל דבר שעשינו והוא תמיד הגיב וחיזק אותנו בכל הקשור למה לדעתו צריך להיות".

ספי: "באמת יש לנו את החופש להציע ולעשות, אבל בסופו של דבר את הכל ארי ויוני (במאי האנימציה - ש.מ) בודקים, נותנים חוות דעת ולפעמים גם לא מאשרים. זאת אומרת, בכל דבר יש את האנשים שבסוף נותנים את המילה האחרונה".

איך הצלחתם להעביר את ההבדל בין שתי התקופות?

אודי: "ההבדל ברמה הויזואלית הוא גם בעיצובים וגם הצבעים- בעבר הצבעים הם מאוד חמים ושמחים יחסית, בעוד בהווה יש צבעים יותר קרים וקצת יותר חשוך. זה קצת משקף את מה שארי בעצם ניסה להראות, מעין השוואה. יש משהו נחמד בסרט שהוא גם מיוחד בו בהקשר הזה, זה שכל האזור שנמצא בתוך המחבוא (איפה שאנה ומשפחתה התחבאו) הוא בעצם סטים בנויים ב'סטופ-מושן'. סטודיו באנגליה בנה את הכל כמו בית בובות נורא מפורט, כל הרקעים קורים בתוך הבית בובות וזה מה שנותן מראה מיוחד שמראה את ההבדל בין העבר להווה".

ספי: "הרקעים באמת נבנו פיזית וצולמו במצלמה, ככה שהאנימציה הולבשה על גבי אותם רקעים. זאת טכניקה מיוחדת כי לא מדובר בציור על ציור וזה מה שנתן לסצנות באמת מראה מעניין ומיוחד".

הסרט הגיע להישגים עצומים- הוא הוקרן בפסטיבל קאן היוקרתי ואף היה מועמד לפרס בטקס פרסי האקדמייה האירופי (האוסקר האירופאי). ציפיתם שהסרט יגיע להישגים כל כך גדולים?

אודי: "כשהסרט הגיע לפסטיבל קאן זאת בהחלט הייתה חוויה משוגעת, ממש חוויה של פעם בחיים, לספי מדובר בפעם שלישית. אם להגיד את האמת, נורא האמנו בסרט ושהוא יגיע רחוק, אבל זאת עדיין הייתה הפתעה מדהימה. היה נורא כיף".

ספי: "אני חושב שגם כשאתה מאמין בעבודה שלך, אתה עדיין לא לוקח את העובדה שאתה מגיע למקומות כאלה כמובנת מאליה- עדיין יש את ההתרגשות וההתלהבות. זה שקיבלו את העבודה שלך ונתנו לך את האישור שעשית עבודה טובה זה באמת דבר שלא מובן מאליו"

הסרט מציג שוב את הדמות של אנה פרנק, אבל הפעם מתמקד גם בדמות אחרת- הגרסא האנושית ליומן שלה, קיטי. איך זה הרגיש לכם להתמקד בדמות אחרת בסיפור שכולנו מכירים?

"אנחנו לא חושבים שזה יוצר איזשהו אתגר נוסף כי בכל מקרה יש את המקומות שהדמויות מדברות ביחד ויש את המקומות שהן נמצאות בתקופות שונות. הדמות של קיטי מראה את מה שאנה הייתה אומרת אם היא הייתה בימינו, את הרוח שלה. באיזשהו מקום קיטי היא בעצם ההרחבה של אנה, מה שארי עושה בסרט שזה מיוחד ממש הוא שהוא משווה את זה לימינו ונותן לזה אקסטרה כי הוא אומר 'חבר'ה, תסתכלו רגע על מה שקורה כרגע בעולם' זה סופר רלוונטי לימינו ובכלל למה שקורה עכשיו בקייב. הסרט מציג סיפור שממש מדהים בעינינו שיראו אותו כי הוא ממש מנגיש את הרוח של אנה פרנק".

היו כמה ביקורות על כך שהסרט באופן יוצא דופן קושר אירועים היסטוריים משמעותיים כמו השואה ועליית הנאצים לשלטון לאירועים אקטואליים כמו פליטים. מה דעתכם על כך?

ספי: "אני אעשה תיקון- הסרט לא משווה, הוא לא אומר שמה שקורה זה בדיוק מה שהיה בשואה כי למה שהיה בשואה אי אפשר להשוות שום דבר. מה שכן, יש תהליכים והתנהגויות בין אדם לאדם שקורים בעולם, לשם בעצם גם אנה וגם קיטי מכוונות. מדובר בדברים שיכולים להוביל לאסונות גדולים. זה לא שמשווים את מה שקורה היום למה שקרה פעם, אבל שמים דגש על ההתנהגות בין אדם לאדם ובין עם לעם. שם צריך להסתכל פנימה והחוצה, לבחון ולבדוק את עצמנו- זאת הנקודה. מה שקרה בתקופה של אנה פרנק הוא שאותם דברים הובילו בסופו של דבר לשואה- צריך להסתכל ולראות איך דבר כזה לא ייקרה שוב. השואה זה לא משהו שקל לדבר עליו, ברגע שמתעסקים בשואה עולים רגשות קודמות, מטענים ומגננות. עצם זה מדליק את מערכות ההגנה של אנשים, אבל לפעמים צריך לדעת לבוא לדברים בראש פתוח ולהבין מעבר. ככה זה כשנגועים בנושאים עם מטען גדול, לפעמים קשה לגעת בהם והפרשנויות מושפעות כל אחד ממה שעובר עליו כשנוגעים לו בצלקת".

אורי: "כפי שספי אמר, בסרט אין באמת השוואה. יש בו נקודות בהן ארי אומר 'בואו תסתכלו, בואו תראו מה אתם חושבים' גם בסרט יש ילדה פליטה שקיטי יוצרת איתה קשר חברי ושם יש קווי דמיון כי הן יכולות להזדהות אחת עם השנייה".

איך זה לעבוד עם צוות מחו"ל שלא בהכרח קשור רגשית לשואה מהצד היהודי?

אודי: "דווקא הסטודיו הכי גדול היה בהולנד, איפה שבית אנה פרנק נמצא, להם היה כן קרבה לא מהצד היהודי אלא מהצד השני לסיפור. רוב מי שעבד על הסרט הכירו טוב את הסיפור של אנה. הסיפור שלה חוצה גובלות ותרבויות, גילינו במהלך ההפקה שביפן יש לאנה פרנק המון אוהדים ונורא פופולרית שם- עשו הרבה סרטים עליה. אתה כן מגלה דרך הסיפור שלה כמה שזה מקרב אנשים וכולם בסוף מאמינים באותם דברים".

 איזה מסר אתם מרגישים שהסרט רוצה להעביר?

ספי: "המסר הראשון הוא באמת להיות אנשים טובים. בנוסף, אנה היא אמנם מעין מוסד שכולם מכירים אותו ומדברים עליו אבל מעבר לסמל יש הרבה תוכן. במקום רק לדבר על המורשת והסיפור שלה צריך לראות איך מיישמים את זה להיום כי הסיפור לא נגמר, המלחמה לא נגמרת- תמיד יהיו מלחמות, תמיד יהיו אנשים שבורחים משלטונות אלימים. עדיין צריך לדאוג שלילדות כמו אנה יהיו זכויות אדם וחיים טובים".