אין אחד שלא יודע לציין לפחות שם אחד של סרט מאולפני דיסני- מקלאסיקות ישנות כמו "סינדרלה" ו"היפייפיה הנרדמת" ועד סרטים יותר חדשים כמו "לשבור את הקרח" ו"אנקאנטו". על דבר אחד כולם יכולים להסכים- הקסם של הסרטים, כמו ההצלחה שלהם, אף פעם לא התפוגג. אחד מהדברים שמוסיפים לקסם ולא הרבה שמים לב אליו הוא האנימציה- הפחת החיים בדמויות שרק לפני רגע היו משורטטות על הרבה דפי נייר בתנועות שונות כדי ליצור תנועה רציפה ואותנטית.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• גאווה על המסך: הדמויות הגאות שהכי השפיעו עלינו
• האח הגדול 2022: עונת הרווקים והרווקות יצאה לדרך
• אופק וניר על הביקורות: "מי שבוחר להיפגע - שייפגע"

אנימטורית אחת בתחום היא קירה לטומאקי, אשר עובדת באולפני דיסני ומחזיקה ברזומה מרשים בכל הנוגע לתחום האנימציה- היא עבדה על כותרים מצליחים כמו "זוטופיה", "ראלף שובר את האינטרנט" (סרט ההמשך ל"ראלף ההורס"), "לשבור את הקרח 2", "ריה והדרקון האחרון" ואף הייתה אחת משני האחראים על תחום האנימציה בסרט זוכה האוסקר "אנקאנטו". רגע לפני השקת "דיסני+" בישראל, תפסנו אותה לראיון בלעדי!

איך נכנסת לתחום האנימציה?

"רציתי להיות אנימטורית בדיסני מאז שהייתי בת שלוש, כשצפיתי ב'היפייפיה הנרדמת', שהיה הסרט השני שראיתי בקולנוע, את בריאר רוז (אורורה - ש.מ) רוקדת ושרה עם החיות ביער. אני גם חושבת ששראיתי גם את התכנים של מאחורי הקלעים, כמו 'העולם המופלא של דיסני' וראיתי אנשים שהופכים דפים ומציירים על שולחנות ציור, אמרתי לעצמי 'אני רוצה לעשות את זה! זה קסם, אני רוצה ליצור את זה!' וזאת הייתה המטרה שלי לכל אורך הדרך. כשאנימציה ממוחשבת הגיעה לחזית, זה קרה בדיוק כשהלכתי לקולג'. האמת שהחוג הראשי שלי שם היה מדעי המחשב. היה לי ידע אמיתי בטכנולוגיה, אולי הרבה יותר טכני ממה שהייתי צריכה כדי להיות אנימטורית. עדיין הייתה לי את האהבה לציור ביד ולצד האומנותי, אז זה באמת שילב את שני הצדדים- הטכני והאומנותי.

אחרי הקולג' נכנסתי לבית ספר לאנימציה שהתקיים אונליין, שם התחנכתי על ידי אנימטורים מקצועיים מכל הסטודיואים הגדולים- כולל כמה מהעמיתים לעבודה שלי כיום בדיסני! אז הכנתי Student reel, שלחתי אותו ובאורח פלא דיסני התקשרו אליי, הם שאלו אם אני רוצה להיות חלק מתכנית ההתלמדות שלהם. נאמר לי באותו הזמן שזאת הייתה תכנית התלמדות גדולה והראשונה מסוגה מאז שנות השבעים, השנה הייתה אז 2007. במעבר חד להיום, בחודש אוקטובר של השנה אני אציין חמש עשרה שנה מאז שהתחלתי לעבוד בדיסני. חלומות באמת מתגשמים!".

איך את מצליחה להראות את האופי של הדמויות באנימציה?

"זאת שאלה נהדרת! זה החלק הכי קשה, זה מה שאנחנו שואפים לעשות כל פעם, בתקווה שאנחנו מצליחים בזה. אחד מהסודות באנימציה... אני לא יודעת אם זה סוד באנימציה, אבל שיהיה בינך לביני- אחד מבמאי האנימציה שלנו אמר לנו באחד מהסרטים הקודמים 'אתם עומדים לעשות טעות באנימציה', בגלל שאנחנו בסך הכל אנושיים. אז הוא אמר 'אתם עומדים לעשות טעות... אבל תוודאו שאתם לא עושים אותה בעיניים- בגלל שעל זה כולם מסתכלים', מאז אני משקיעה את רוב הזמן שלי בעבודה על העיניים. את לא באמת רוצה להנפיש את מה שהדמות עושה, את רוצה להנפיש את מה שהדמות חושבת. זאת המטרה שלנו, בגלל שלפעמים מה שהדמות חושבת ישפיע על איך היא מתנועעת פיזית".

איך נראה תהליך של יצירת סרט אנימציה?

"לי יצא להיות אחת מראשי מחלקת האנימציה של הסרט 'אנקאנטו'. היינו שניים, רנאטו דוס אניוס ואני. היה לנו שישה אנימטורים שהיו גם סופרוויזרים (הניעו ופיקחו על האנימטורים האחרים), כל אחד מהם היה צריך לחפש על מספר דמויות. הייתה לנו אישה אחת שחיפשה על מיראבל ואחד אחר היה אחראי על איזבל ולואיסה. ככה שכל אחד מהם היה בעצם מומחה בכל הקשור לדמות שלו. הייתה לנו קבוצה של יותר מ-100 אנימטורים, המטרה שלנו הייתה לוודא שהדמויות לא מרגישות כאילו 100 ויותר אנשים הביאו אותן לחיים, אלא שהדמויות חיות בעצמן. שזה ירגיש שמישהו מאחורי הקלעים עושה את זה- לא 100 ויותר ידיים, אלא רק יד אחת.

בתור אנימטורים, אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כשחקנים בסרט, כדי להבין איך אנחנו גורמים לדמויות לזוז. הכל תלוי בהתבוננות ולמידה, להבין אילו פרטים קטנים וספציפיים מייחדים כל אחת מהדמויות. היו לנו הרבה Cultural consultants ואנחנו רק ניסינו להיכנס לתוך התודעה והנפש שלהן, להבין מי הן כדי שזה סוג של יבוא מעצמן. אם את מצליחה לפגוע בול בייחוד ובאותנטיות של זה, זה קסום- כי זה נוטה להדהד באנשים. אנשים רואים בזה את עצמם, את החברים שלהם, המשפחות שלהם. אני אוהבת לשמוע אנשים שאומרים דברים כמו 'או! זה בדיוק כמו אחותי', או 'זה בדיוק כמו הדוד שלי!', נגיד, על מערכת היחסים של מיראבל עם אנשים שונים במשפחה שלה. זה כיף!".

בסרט "זוטופיה" שעבדת עליו יש האנשה של בעלי חיים, איך נראה תהליך העבודה על דמויות שהן מצד אחד בעלי חיים אבל מצד שני עם אישיות של בני אדם?

"כן, 'זוטופיה' היה אתגר מאוד קשה, אבל היה גם מאוד מהנה. ביירון הווארד, שגם ביים את 'אנקאנטו', רצה לוודא שהדמויות הללו הן לא פשוט בני אדם בחליפות של חיות. בסופו של דבר, הסרט התרחש בעולם בו החיות הללו התפתחו ולמדו ללבוש בגדים וללכת על שתי רגליים. עשינו מחקר מאוד מעמיק, כאשר המחקר הוא המפתח לכל מה שאנחנו עובדים עליו- התחלנו להתבונן על הרבה ארנבים ושועלים... באותו זמן ראש מחלקת האנימציה של הסרט חזר מטיול מדהים בקניה- הוא הלך לספארי ואנחנו נשארנו בברבנק (עיר בקליפורניה -ש.מ). עשינו הרבה אנימציות של הליכה ומבחנים כדי לנסות ולהבין 'איך אנחנו יכולים לגרום לזברה ללכת על שתי רגליים?' או לג'ירפה? איך אנחנו גורמים להן לנוע עם שתי רגליים אבל עדיין לגרום להן להרגיש כמו חיות שהולכת על ארבע?".

"כאשר רנאטו דוס אניוס (מי שהיה ראש מחלקת האנימציה ב'זוטופיה') חזר מקניה, הראנו לו את כל הדברים שעבדנו עליהם והרגשנו די גאים בעצמנו. אמרנו לו 'תראה, זה לא מגניב? זה גם נראה מאוד אמין...' והוא אמר 'זה ממש לא נכון'. הוא ידע להגיד את זה בגלל שהוא בילה במשך כמה שבועות בסביבה הטבעית שלהן. בנוסף, הבן אדם שלקח אותו לספארי גדל עם אריות ופילים כפי שאנחנו גדלנו עם חתולים וכלבים בארצות הברית. הסיפורים שהיה לו מהטיול היו מדהימים! פעם אחת הוא אמר לנו שאריות הן חיות מאוד עצלות, מה שהיה מאוד מפתיע כי עצלנות היא לא התכונה שהייתי מחשיבה לאריות... כשרנאטו הביא את כל קטעי הוידאו והתמונות, היינו לומדים אותם. הוא היה אומר 'אתם רואים איך הג'ירפה הזאת זזה עם הצוואר? זה נראה כאילו היא זזה בהילוך איטי, אנחנו יכולים לשמור את החלק הזה באנימציה למרות שהדמות בסרט הולכת ועומדת על שתי רגליים'. היינו צריכים לברר אילו תכונות, אילו דברים ייחודיים החיה עושה והאם אנחנו יכולים לשלב את זה גם כשהיא הולכת על שתי רגליים".

כאמור, אחד הסרטים שקירה עבדה עליו בפן ההנפשה הוא הסרט "אנקאנטו", שהצליח במיוחד בקופות ואף לקח פרס אוסקר השנה בקטגוריית 'סרט האנימציה הטוב ביותר'. שאלנו אותה האם היא האמינה שזה מה שיקרה איתו.

"את יודעת, זה אף פעם לא בראש שלך כשאת עובדת על הדברים האלו, אני חושבת שכולנו מרותקים לתוך זה. לא יוצא לנו באמת לחשוב 'האם זה עומד להיות להיט או לא?', למרות זאת- אני אגיד שהיו לנו משתפי פעולה נהדרים בסרט הזה כמו ג'אמל סימס, שהיה הכוראוגרף וקאי מרטינז, שהיה ה-Dance Consultant. הקשבנו לדמו של השיר 'We don’t talk about bruno' שם רק לין (מנואל מירנדה- ש.מ, שכתב את הפסקול לסרט) שר את כל החלקים וזה היה תקוע לנו בראש. כל פעם כשהיינו עושים הפסקה כדי לאכול ארוחת ערב, מישהו כל הזמן היה אומר 'זמן לארוחת ערב!'. אחר כך ג'אמל וקאי צילמו את הטיוטה הראשונה של הכוריאוגרפיה וזה היה פשוט נהדר, זה גרם לנו להרגיש שהכל התאים ביחד ולא יכולנו לחכות ולהנפיש את זה. ההתלהבות הייתה שם, כמו שלכולנו יש שיר שתקוע בראש ואנחנו פשוט לא יכולים לחכות ולצפות בזה שוב ושוב. אם דבר כזה קורה לנו, יש לנו הרגשה שזה כנראה עומד לקרות גם לאחרים".

היום יש הרבה רגישות לגבי נראות חיצונית וגם פתאום מתעורר מעין כעס על סוג מסוים של נראות דמויות שקיבלו את הבמה בעבר. את חושבת שהיום נזהרים יותר ומשתדלים לתת מענה למגוון הנראויות גם לדמויות הראשיות בסרטי אנימציה?

"כן! אני חושבת שאנחנו כל הזמן מנסים ליצור דמויות מיוחדות. אחד מהדברים היותר מגניבים שהיו ב'אנקאנטו' קרה כשהבמאים של הסרט, ביירון וג'ארד, הושיבו אותי ואת רנאטו לשיחה בתחילת העבודה על הסרט. הם אמרו לנו 'אנחנו מאוד רוצים שמיראבל תהיה הדמות המיוחדת הזאת, כמו שלא ראינו מעולם. אנחנו לא רוצים שהתנועה שלה תהיה דומה לאיך שאנה תזוז או איך שאלזה תזוז', זה יראה מאוד מוזר אם מיראבל הייתה זזה כמוהן- אז אנחנו תמיד מחפשים את הייחוד הזה. למצוא את הדברים האלה, את הסיפורים ואת הדמויות שלא ראינו אותן מסופרות בדרך כזאת או אחרת או מוצגות על המסך... זה משהו שהסטודיו מאוד מתעניין בו".

"זה מאוד כיף להתחיל משהו שלא עשית מעולם. אנחנו תמיד לומדים דברים חדשים וזה דבר מדהים. אני חושבת שיש בכולנו את הרצון להזדהות עם הדמויות האלה ולמצוא את עצמנו בתוכן, משהו שכולנו עושים. אני לא יכולה להגיד לך כמה אנשים אמרו לי 'אני רואה את עצמי בג'ודי הופס!'. הם לא ארנבים, אבל הם עדיין מצליחים למצוא נקודת דמיון. זה בעצם הקסם של האנימציה".

במהלך הראיון עם לטומאקי, אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות העצומה של דיסני בחיים שלה, מלבד העבודה שזהו גם מקום עבודתה. החדר מאחוריה היה מלא בדברים שקשורים לדיסני ולדמויות המצוירות- החל מבובות קטנות ועד לפוסטר גדול וממוסגר שציין 50 שנה לאולפנים. כאשר שאלנו אותה על פרויקט שהיא אהבה לעבוד עליו במיוחד, הטון הנרגש שלה אמר כבר הכל.

"לכל פרויקט בדיסני יש את ההיבט הלא ייאמן שלו. את יכולה להסיק מהדברים שנמצאים מאחוריי, אני עובדת בדיסני אבל אני מעריצה גדולה שלהם. אני עדיין לא מאמינה שהם נתנו לי לעבוד אצלם ולעשות את כל מה שאני עושה. אז, 'פלונטר' היה מאוד מיוחד בגלל שזה היה הסרט הראשון שלי כאנימטורית, כאחת שרשומה בקרדיטים כאנימטורית. זה היה סרט מוזיקלי של דיסני שהולחן על ידי אלן מנקן (מלחין מפורסם, בין היתר התחיל להלחין את סרטי ההנפשה של דיסני בשנות ה-80. - ש.מ) וזה היה כל כך מדהים! 'זוטופיה' היה מדהים בגלל שזאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי סופרוויזרית; 'ראלף שובר את האינטרנט' באמת היה פרויקט לא ייאמן. קיבלתי השראה להיכנס לתחום האנימציה אחרי שצפיתי בסרטים כמו 'היפייפיה הנרדמת' וגם 'בת הים הקטנה' ובסרט הזה כל נסיכות דיסני היו ביחד ונפגשו באינטרנט, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה אפשר לראות אותן יוצרות אינטראקציות אחת עם השנייה. הבאנו לסרט את המדבבות המקוריות של הנסיכות, יצא לי לפגוש את ג'ודי בנסון (המדבבת של אריאל באנגלית)- הייתי מאוד נרגשת והיא הייתה מאוד נחמדה. אני לא מאמינה שהייתי חלק מהרגע הזה!".

מהו פרויקט החלומות שלך?

"או! היה לי כבר את פרויקט החלומות שלי כל כך הרבה פעמים. להמשיך לעבוד בדיסני, למצוא יושר ואותנטיות בדמויות האלה לא משנה מה, זהו פרויקט החלומות שלי. בנוסף, לזכות בהזדמנות לעבוד עם האנשים המדהימים האלו שהם העמיתים שלי לעבודה- כאלה שאני מתכבדת לקרוא להם ככה, כי הרבה מהם עיצבו את הילדות שלי... זה החלום ואני חיה אותו!".

איך יראה העתיד של דיסני בשנים הבאות?

"אני חושבת שהטכנולוגיה תמשיך לעורר בנו השראה ולעזור לנו לספר סיפורים בכל מני דרכים חדישות וחדשניות. בו בזמן, הדברים המרכזיים בכל סרטי האנימציה של דיסני הם כנות וסיפורים מאוד טובים, כאלו שאנשים יוכלו להזדהות איתם וכאלו שמאפשרים להביא את האמת שלהם. אני חושבת ששני הדברים הללו ימשיכו להיות גם בעתיד".

לסיום, אם היית יכולה להיות דמות מצוירת מדיסני, איזו דמות היית רוצה להיות?

"אף פעם לא שאלו אותי את השאלה הזאת! זאת שאלה נהדרת. אני חייבת להגיד אורורה מ'היפייפיה הנרדמת' כי היא הראשונה שהציתה את הדמיון שלי. היא גם חיה בטירה עכשיו, אז זה מאוד מגניב!".