זה לא סוד שדיסני אוהבים לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה של הצופים האדוקים- אלו שעדיין חולמים על לבקר את מיקי מאוס בדיסנילנד, או יודעים לזמזם כל שיר מהפסקולים של הסרטים האהובים. בשנים האחרונות, נראה שהאולפנים מצאו את הפוטנציאל וניצלו את הנוסטלגיה כדי ליצור המשכים או אתחולים של תוכן קיים ואייקוני לצד התוכן המקורי ולהזכיר לנו עד כמה אנחנו אוהבים את הדמויות- למשל, הסרט "הוקוס פוקוס 2" שיצא בסוף חודש ספטמבר האחרון (וממשיך את הסרט משנת 1993), הסרט "שנות אור" (המבוסס על באז שנות אור מסדרת הסרטים "צעצוע של סיפור"), גרסת הלייב-אקשן של "פינוקיו" והאתחול שנעשה לסרט "בת הים הקטנה", שאמור לצאת במאי 2023.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• כבוד השופט: הסדרות המשפטיות המרתקות ביותר
• מאחורי הקלעים: תחרות השירים תחזור לפסטיגל?
• באווירת המונדיאל: הסדרות שמתעסקות בכדורגל

אחד מהסרטים שהחליטו להוציא מהארכיון ולהכין לו סרט המשך הוא הסרט "מכושפת" (או, בשם העברי של ההפצה הקולנועית - "מכושפת: הקסם מגיע למנהטן"), שיצא בשנת 2007 והציג לראשונה את האיזון בין האגדה למציאות- הסרט הראשון מתאר את סיפורה של ג'יזל (איימי אדמס), אישה מהעולם האגדות של ממלכת אנדלז'ייה, אשר עתידה להינשא לאדוארד- נסיך יפה תואר, אך מעט טיפש. העניין מרגיז את המלכה הרעה נריסה, אמו החורגת של אדוארד- וזאת מוציאה את ג'יזל מהעולם המצויר היישר למקום ממנו לא נוצרות אגדות- מנהטן, ניו יורק. בתקרית מצחיקה ובצירוף מקרים מושלם היא פוגשת את רוברט (פטריק דמפסי), עורך דין אמריקאי ורציני במיוחד, שגר עם בתו הקטנה מורגן (רייצ'ל קובי) והיה בזוגיות ארוכת טווח עם ננסי (אידינה מנזל), שהסתיימה בסוף הסרט כאשר האחרונה התאהבה באדוארד וחזרה אתו אל העולם המצויר.

הסרט היה הצלחה מסחררת- הוא התברג למקום ה-15 ברשימת הסרטים המרוויחים ביותר של שנת 2007 ואף שלושה שירים מהפסקול שלו היו מועמדים לאוסקר בשנת 2008 בקטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר". כתוצאה מאותה הצלחה נברא הסרט ההמשך "מכושפת 2"- אשר הופיע באורח קסם בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" בסוף השבוע האחרון. האם הקסם שהשאיר אחריו "מכושפת" באמת התפוגג אחרי השעה חצות כפי שאומרות האגדות, או לפחות- אחרי חמש עשרה שנה?

הסרט מתרחש כעשור אחרי אירועי הסרט הראשון- אירועי ה"באושר ועושר". אם בסרט הראשון ראינו את הניגודיות הברורה בין האופטימיזם והנאיביות של ג'יזל מעולם האגדות המושלם לעומת המציאות האפרורית והניסיון שלה להכניס קצת צבע, קסם ואור לפינות החשוכות של העיר העמוסה, בסרט השני היא כבר חוותה גם את הצד הפחות טוב (והאנושי) של סיפור האהבה שלה- היא נאלצת להתמודד עם ההורות לתינוקת סופיה ועם ההתנהגות המרדנית והסרקסטית של מורגן המתבגרת (הפעם מגולמת על ידי גבריאלה בלדצ'ינו). יום אחד, ג'יזל מואסת בחיים האפרוריים ומחליטה לעשות מעשה- להעביר את כל המשפחה לפרברים, לעיירה בשם "מונרוויל"- כדי להתחיל מחדש ובתקווה לחיות חיים שקרובים לסיפורי האגדות.

אבל גם במעבר הזה, החיים של כל אחד מבני המשפחה לא בדיוק נהפכים לאגדה- ביתם החדש עדיין בשיפוצים, מורגן מרגישה מנודה בבית הספר אליו היא הולכת, רוברט נאלץ לקום מוקדם ולקחת את הרכבת יום יום לעבודה שנמצאת בעיר הגדולה וג'יזל סובלת מהתנכלויות של מלווינה מונרו (מאיה רודולף), ראש מועצת העיירה ושתי חברותיה- רוזלין (איווט ניקול בראון) ורובי (ג'יימה מייס). באמצעות מטה קסמים מיוחד מאנדלסיה, מתנה מאדוארד וננסי, ג'יזל מחליטה לבקש משאלה- להפוך את חיי משפחתה לאגדה המושלמת, מה שמביא לתוצאה הרסנית שמהווה איום כבד על העולם האמיתי וגם על העולם המצויר והופך את ג'יזל לדמות הלא אידיאלית של האגדה- האם החורגת.

הסרט מלהטט בין קומדיה, פנטזיה ורומנטיקה ומנסה לפנות לקהל גילאים מורחב מאוד תחת הכותרת "לכל המשפחה"- מצד אחד, הילדים שכרגע גדלים על התכנים של דיסני ומצד שני, האנשים שכבר מכירים את אותם התכנים. אולי פה עומדת נקודת החולשה הראשונה של סרט ההמשך- הניסיון ליצור משהו חדש וייחודי, לצד הרצון להעניק מקום של כבוד לדמויות האהובות, לשמר את המורשת של הסרט הקודם ולשחזר את מה שהרכיב את ההצלחה שלו (בעיקר כאשר מדובר באזכורים הרבים שהוא עושה לסרטי דיסני ישנים ואהובים- כמו "סינדרלה", "היפיפייה הנרדמת" ו"שלגייה") הופכים את העלילה למסובכת ולא ברורה. יש עדיין קריצות רבות לדיסני- מהפרטים הברורים כמו שלוש התכונות החשובות לאם חורגת ועד הפרטים הקטנים כמו שמות המקומות במונרוויל, אך הן לא עוזרות ליצור סיפור ברור- האם מדובר בסיפורה של מורגן כנערה מתבגרת? האם מדובר בסיפורה של ג'יזל, שנאלצת לראשונה להכיר בצד האפל של האגדה? הסרט לא נותן הבטחה שהיא אכן עשתה זאת.

איימי אדמס נהדרת כתמיד בדמותה של ג'יזל, שמשנה את האישיות שלה בין דמות הנסיכה העדינה והנחמדה לבין דמות האם החורגת שנכפתה עליה ממשאלתה שלה. היא מצליחה לספק ביכולות משחק נהדרות את המאבק של ג'יזל כנגד הצד הרע שנמצא בתוכה ומצליחה לסמן לנו את שינוי האופי באמצעות תנועות גוף שונות וטונציה ייחודית, מה שמצליח לסמן לנו הצופים מעבר ברור מצד לצד. אדמס מנסה לשמר את הנאיביות של ג'יזל, שמשתקפת גם בהחלטה שלה- כאילו היא לא זכרה מה קרה באירועי הסרט הקודם, כאשר גם שם האגדה זלגה לחיים האמיתיים. כתוצאה מכך, נראה כאילו אין באמת קשר ממשי בין הסרט הראשון- פתאום ל"באושר ועושר" יש המשך, ג'יזל לא מבינה שיש צד אחר לאגדה והיא בקושי מתייחסת לרוברט במהלך הסרט השני, אף על פי שבסוף הסרט הראשון הם הפכו באופן רשמי לזוג.

בניגוד למה שרואים בכרזת הסרט החדש- לדמויות של רוברט ואדוארד דווקא אין הרבה זמן מסך. בסרט הראשון, מאזן הכוחות בין ג'יזל ורוברט מבחינת זמן מסך היה שווה- אך בסרט החדש, ג'יזל מקבלת סיפור רקע יותר מפותח (כאשר היא נאלצת להתמודד עם ההשלכות של המשאלה שלה) לעומת רוברט- שבזמן המסך שניתן לו נאלץ לשחק חיקוי מוגזם של אדוארד ולא תורם ממש לשום קו בעלילה. לעומתו, לאדוארד כמעט ולא היה זמן מסך. בכל זאת, גם בכמה דקות שהוא מקבל- הוא מצליח לספק רגעי צחוק, בדיוק כמו בסרט הקודם. אין מה לפרט על מאיה רודולף וזה לא כי אני משוחדת- היא פשוט נהדרת ואין מישהי שיותר מתאימה ממנה בכל מה שקשור לתפקיד של נבלית קומית, אבל הרקע של הדמות שלה נשאר אפוף בערפל- בעיקר כשעוסקים בשאלה "למה היא רעה, בעצם?". חוסר ההסברים על הדמות שלה הופך אותה לדמות רעה מהסוג השטחי- אבל זה מה שמשקף בדיוק את הנבלים מהסרטים הישנים, הם פשוט רשעים כי ככה הם (הרי עד שהסרטים על מליפיסנט מ"היפייפיה הנרדמת" או קרואלה מ"101 כלבים דלמטיים" לא יצאו, לא באמת ידענו מה הוביל אותן להיות כל כך רעות).

לסיכום, הסרט החדש של "מכושפת" מכיל אנסמבל מרשים של שחקנים, חלקם מצליחים לשמר את המורשת של דמותם מהסרט הקודם ואלו החדשים מצליחים לברוא דמויות שאפשר לאהוב. בכל זאת, הוא סובל מחוסר קשר לסרט הקודם, עלילה מבלבלת ולא ברורה, חוסר זמן מסך לדמויות שמגיע להן ורצון לא ממומש של שחזור הנוסטלגיה. כמו לאגדות, גם ל"מכושפת" היה צריך להיות "באושר ובעושר" אחד.