ציפייה מוצדקת? זה מה שחשבנו על "אופנהיימר"
אחרי המתנה ארוכה, סרטו של כריסטופר נולאן המגולל את עלייתו ונפילתו של המדען רוברט אופנהיימר הגיע היום (ה') לאקרנים. האם היה שווה לחכות? • ביקורת סרט •
בשנות ה-40 המדען היהודי-אמריקאי, רוברט אופנהיימר, היה אחראי על פיתוח פצצת המימן, או הפצצה האטומית. בזמנו, השפעתה לא הייתה ידועה לציבור, אך ארצות הברית החליטה להמר עליה בכל זאת עם פרויקט שכונה 'פרויקט מנהטן' והתמקד בפיתוח הנשק הגרעיני בזמן מלחמת העולם השנייה. אופנהיימר כנראה לא ידע שאותו נשק קטלני ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור הכוכב הראשי של אירועי נגסקי והירושימה. בכלל, ספק אם אופנהיימר עצמו ידע כי יום אחד יקום במאי מוערך ומעוטר בפרסים יוקרתיים כאלו ואחרים בשם כריסטופר נולאן אשר יחליט לעשות סרט על החיים שלו, בכיכוב כוכבים הוליוודיים מהשורה הראשונה בתפקידים גדולים וקטנים כאחד.
כנראה שכל ההפתעות האלו היו מזעריות לעומת ההפתעה הגדולה באמת- הסרט עצמו הוא חלק מפצצה מתקתקת ואימתנית לא פחות, אשר השלכותיה גם לא ידועות לטווח הרחוק וידועה בתור שביתת התסריטאים והשחקנים. בעת פרימיירת הסרט בלונדון, גילדת השחקנים של הוליווד החליטה להצטרף לשביתת התסריטאים ובהכרח להפסיק במסע הקידום של כל סרט או סדרה שאמורים לצאת בקרוב. "הם יצאו לכתוב את שלטי המחאה שלהם במטרה להצטרף לגילדת השחקנים במאבק לשכר הוגן", הסביר נולאן לקהל לפני ההקרנה הרשמית וסימן את רוחות השינוי בזירה ההוליוודית.
אחרי הציפיות המאוד גדולות שהוא הצליח לבנות בקרב הקהל הרחב, "אופנהיימר" נוחת היום (ה') בבתי הקולנוע. הסרט מגולל את סיפורו של המדען, הידוע גם בכינוי "אבי פצצת האטום". חייו של אופנהיימר (מגולם ע"י קיליאן מרפי) מוצגים בסרט באופן לא ליניארי בתור האיש אשר התחיל כסטודנט באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, נהיה מרצה בברקלי, עבר לנהל את המעבדה בה מדענים רבים מתעסקים במטרה העליונה של פיתוח הנשק הגרעיני לוס אלמוס וגם חווה את הפיצוץ הגדול בחייו, פשוטו כמשמעו. אותו פיצוץ לא רק מסמן את הצלחת פצצת האטום בניגוד לחישובים המדעיים שנעשו לפני, אלא גם את נקודת השבירה בחייו של אופנהיימר- האיש שברגע אחד מומלך כגיבור של אמריקה ומקבל שבחים כאחד שעזר לה לנצח את המלחמה, אך ברגע אחר נחשד בבגידה במדינה ומוצא את עצמו נרדף מכיוונים שונים.
השאלה המתבקשת היא "למה לי לצפות בזה?", הרי האירועים כבר קרו, הצופים כבר יודעים שהפצצה עומדת ליפול על יפן וארצות הברית כן תנצח במלחמת העולם השנייה. אוהבי הסרטים של נולאן כנראה מעט יופתעו מ"אופנהיימר", שכן זוהי כנראה הפעם הראשונה בה הבמאי מחליט להתרכז רק ב"מדע" ולא ב"בדיוני". בתוך העלילה, נולאן חושף את האימה לפני, בזמן ואחרי הפצצה המדוברת, את האנשים שהשפיעו והושפעו ממנה ואת המהלכים השונים בשחמט הפוליטי. אלו מהווים את החלק המוצלח. לעומת זאת, ניכר כי אורך הסרט הוא שלוש שעות לאור ההתקדמות האיטית בעלילה, רגע השיא של הסרט מגיע הרבה אחרי החצי הראשון והדרך אליו כוללת עומס דמויות, קפיצות בין סצנות (מה שפוגע בעיקר בהצגת הדמויות בהתחלה) ומעט הסברים מסובכים מתחום הפיזיקה.
בכל זאת, הסרט לא מתיימר להציג את אופנהיימר רק בתור "אבי פצצת האטום", אלא גם כאדם מבריק, שאפתן וקיצוני. קיליאן מרפי, אשר בעבר כיכב בתפקידי משנה בסרטים של נולאן וכעת קודם לתפקיד הראשי, מצליח לגלם את דמותו של המדען בצורה מבריקה וחושף את כל הסדקים הטמונים באישיות שלו. באמצעות היכולת שלו לגלם את הדמות בקפיצות הזמן השונות במהלך הסרט ובלי יותר מדי דרמות בעת הצגת הדמות ומעשיה, הוא גורם לנו להתחבט רבות בשאלה האם האדם שהיה אחראי על פצצת האטום הוא בהכרח הגיבור או הנבל בסיפור. כלומר, האם אופנהיימר אשם? בכל זאת, היה מדובר במירוץ כנגד גרמניה הנאצית, אלו עמלו על פרויקט גרעין משלהן ("מועדון האורניום").
כאמור, לצד מרפי מופיעים הרבה מאוד שחקנים ידועים, כאלו שיגרמו לכם לתהות מאיפה הם מוכרים לכם ואף לעתים יופיעו לשניות בודדות. שחקן מוכר שכן מופיע הרבה הוא רוברט דאוני ג'וניור, אשר מגלם את לואיס סטראוס, יו"ר הוועדה לאנרגיה האטומית בזמנו, דמות מפתח בכל מה שקשור לנפילתו של אופנהיימר והיריב המר שלו במירוץ לזכייה במקום טוב בהיסטוריה. דאוני ג'וניור מפגין תצוגות משחק שככל הנראה יזכו אותו במועמדות לאוסקר. בנוסף, על פי שהיא לא מופיעה הרבה בסרט, אמילי בלאנט בולטת גם כן כקתרין (אשתו של אופנהיימר), ומניחה על השולחן את הנפש הפגועה שלה כתוצאה מהטלטלות אותן חווה בן זוגה. אלו מראים כי בסופו של יום, בני האדם יכולים להוביל לתוצאות יותר הרסניות משל פצצת אטום.
רגעי הצילום בסרט, שתועדו במצלמות איימקס (ולפיכך, מומלצים לצפייה על מסך האיימקס), הם עוצרי נשימה וממגנטים את העיניים אל המסך, גם אם לא מדובר בקטעי אקשן מהירים ותזזיתיים. כאשר רגע הפיצוץ (שלא נעשה באמצעות אפקטים ממוחשבים, החלטה אופיינית לנולאן) מגיע, הוא לא מלהיב כמו שהוא נשמע- העננים האדומים על המסך מתפשטים באיטיות מצמררת, הקול הרועם מבהיל כל חלק בגוף ומכאן, הצופים נכנסים לרכבת השדים שאיתה היה צריך להתמודד אופנהיימר למשך שארית חייו. הרגע הכל כך דרמטי הזה מספק את אחד מהרגעים הכי טובים שנראו בקולנוע במהלך השנים האחרונות, יחד עם פסקול חסר תקדים.
לסיכום, "אופנהיימר" הוא סרט דרמה ביוגרפי אשר מצליח להציג את סיפורו של המדען השנוי במחלוקת בצורה מותחת, מצמררת ומעניינת, על אף העומס בדמויות והאיטיות בעלילה. הצילום שממגנט את העין והסאונד המדויק מעבירים את האימה שחבויה בעוצמה של הפצצה האטומית אותה אופנהיימר יצר. השחקנים בקאסט מצליחים להביא את הדמויות שלהם לידי ביטוי באמצעות הופעות מצוינות, גם אם אלו הופיעו לשבריר שנייה. כמו פצצה מתקתקת, הסרט גורם לקהל לספור את הדקות עד רגע השיא ובעת ההגעה לאותה נקודה, אפשר להרגיש את הפחד באופן ממשי. אותה דוגמא לקולנוע טוב מצליחה לגרום להרגשה של פחד מסוג נוסף- הפחד מההשלכות של שביתה רחבת היקפים כמו שביתת התסריטאים והשחקנים.