בובת הברבי שלי, מונחת בדיוק באותו המקום מאז הפעם האחרונה שהשתמשתי בה בסביבות גיל שש. אותה בובת ברבי בלונדינית, עם מותניים צרות באופן כמעט לא פרופורציונלי, חזה מושלם, עיניים כחולות ורגליים ארוכות. הברבי הזאת לא ראתה אור יום כבר מעל עשור אך כעת, הבימאית גרטה גרוויג גרמה כמעט לכל העולם להיזכר באותה בובה אייקונית, להתאהב בה מחדש ואפילו למחול לה על בעיות הדימוי העצמי שהיא יצרה לילדות בכל העולם.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• ציפייה מוצדקת? זה מה שחשבנו על "אופנהיימר"
• דני לשמן: "מהלך מכוון שיצר באז, הקהל חיכה להזדמנות להיזכר"
• עדי אלון: "התאהבתי במשחק, אבל אחרי הרבה שנים חזר לי הרצון לשיר"

הסרט "ברבי", בבימויה של גרוויג, הוא נקודת אור ורודה בתוך מציאות שחורה. בשנים האחרונות בעקבות גל הפמיניזם הנחוץ, גם המנכ"ל של ברבי הבין שכדי להמשיך למכור את הבובה הפופולרית חייב להתרחש תפנית: "ברבי שינתה את הכל, ואז היא שינתה את הכל שוב", נאמר בסרט עצמו. מאז התפנית בובות הברבי נמכרות באלפי גרסאות שונות, ברביות מעדות שונות, במידות שונות ואפילו ברביות עם מוגבלויות.

מאז המהפכה שחוללה הבובה, היא כבר מזמן מוכיחה שהיא יכולה להיות הכל, נשיאה או רופאה, מדענית או כדורגלנית, אפילו אסטרונאוטית. וממש כך, בדיוק על אותו מוטיב, נוצר עולם הברבי בסרט של גרוויג. עולם בו הנשים נמצאות בכל תפקידי המפתח בחברה, עולם בו אישה יכולה להיות כל מה שעולה על רוחה, עולם שבו סטנדרט היופי כמעט ולא קיים, עולם מושלם, בתיאוריה.

אבל רגע לפני, הליהוקים לסרט. את תפקיד "הברבי הקלאסית" קבלה מרגו רובי, זאת לאחר גל שמועות שהברבית הישראלית שלנו, גל גדות, ויתרה על התפקיד. כנראה שהויתור של גדות היה החלטה נכונה, כי רובי גילמה את ברבי בצורה פנומנאלית. מתוך דמות של בובה, השחקנית ההוליוודית הצליחה להעביר במשך שעתיים כל רגש על גלגל הרגשות, מאושר ועד בלבול וכאב עמוק. רובי מוכיחה כמה שהיא שחקנית טוטאלית, בכך שהיא מסוגלת לשחק גם דמות כמו הארלי קווין, וגם את ברבי בצורה כה אמינה ומדויקת.

עוד ליהוק נהדר שאי אפשר לפסוח עליו הוא הדמות של קן. ראיין גוסלינג משחק את קן בדיוק כפי שכל ילדה דמיינה אותו: תלותי לברבי וחסר תועלת לחלוטין בלעדיה. הוא עושה זאת עם המון חן, במין תמימות כזאת, סוג של טיפשות, שמזכירה מאוד את האופן בו היו "מציירים" דוגמניות בעבר. גוסלינג מוסיף לסרט נפח קומי משמעותי, שמעורר הזדהות בקהל הגברי, שאולי לא ציפה להנות מהסרט הזה.

אז מה כבר יכול להשתבש? הבעיה מתחילה כאשר אצל ברבי מתעוררות שאלות קיומיות קריטיות על מוות, או יותר גרוע מזה, צלוליטיס ומכאן הכל הולך ומחמיר. כדי "לתקן" את עצמה ברבי עוזבת את "ברבילנד" ויוצאת לעולם האמיתי, שם הבועה החלומית מתנפצת לה בפרצוף והיא מגלה את המציאות, שלא כל כך ורודה כמו שהיא דמיינה אותה. הניגוד בין ברבילנד למציאות, גם באופן החזותי, וגם בצורת ההתנהגות בה, מציג לצופה שיקוף של המציאות העכשווית שלנו.

הסרט מציג את העולם האמיתי בצורה הכי בוטה, כנה, ומדויקת שיש. כל כך מדויקת, שהיא מעוררת הזדהות עוצמתית וקודרת. גרוויג לא פוסחת כמעט על אף בעיה חברתית במציאות שלנו, מהטרדות מיניות, מחסור של נשים בתפקידים בכירים, זלזול וחוסר כבוד לנשים ועד הפטריארכיה. הסרט מעביר ביקורת קשה ונוקבת על המציאות שלנו, הוא קצת משמש כ-"קריאה להתעורר".

המונולוגים של כמה מהדמויות בסרט היו עד כדי כך טובים, שמצאתי את עצמי, באופן בלתי צפוי, בוכה במספר חלקים של הסרט. מונולוגים שנכתבו בצורה כל כך טובה ובוצעו על ידי השחקנים בצורה אפילו יותר טובה, מרימים את הסרט הזה לאיכויות מאוד גבוהות. לא יכולתי לצפות שסרט על בובת פלסטיק יעורר אצלי כל כך הרבה שאלות עמוקות על התבגרות, על נשיות, על הקשר עם אמא שלי ועל המורכבות של המציאות העכשווית שלנו. בפחות משעתיים, הסרט הזכיר לי את הצדדים שבגללם אני כל כך אוהבת להיות אישה, ובאותו זמן, את הציפיות הלא מציאותיות של החברה ממני בתור אישה. המלצה חמה, אם את אישה שהולכת לסרט, תוודאי שהמסקרה שלך עמידה במים.

עוד אספקט פנומנלי של הסרט הוא הקו המוזיקלי שלו. הפסקול מורכב מהזמרות הכי מצליחות של התקופה. זמרות שמעבירות ערכים של כוח נשי, אשר מיליוני ילדות מעריצות ושואפות להיות כמותן. דואה ליפה, ניקי מינאז׳ וצארלי אקס סי אקס הן חלק מהזמרות שמבצעות את השירים בסרט. הזמרת שהופכת את הפסקול של הסרט מטוב למצוין היא בילי אייליש. בגיל 21 בלבד, אייליש, יחד עם אחיה הגדול, כתבה והפיקה אולי את אחד השירים הכי טובים שיצאו מתוך סרט ב-2023. השיר עוסק במשמעויות החיים, במטרה לשמה נוצרנו. מתוך המלודיה המעולה, והביצוע המדהים של אייליש, עולות לא מעט שאלות קיומיות על החיים והשיר גרם לאולם הקולנוע כולו להזיל דמעה. 

אז איך בכל זאת הצלחתי לחייך מבעד הדמעות? הציניות וההומור הבלתי פוסקים שמלווים את הסרט, עוטפים אותו בצמר גפן מנחם, ואפילו מחבק. הבדיחות שמופיעות בממוצע אחת לשתי דקות במהלך הסרט, כתובות ברמה מאוד גבוהה, ביקורתית, צינית ושנונה. כל בדיחה כזו, שמסווה כאב עמוק, גורמת לאולם כולו להתגלגל מצחוק ביחד. 

כשיצאתי מהאולם, נצרתי את הרגעים האחרונים בבועה של המציאות האוטופית שגרוויג יצרה לי בסרט "ברבי". יחד עם עוד עשרות בנות לבושות בורוד, כולן מצחקקות מבעד הדמעות וכולן עם המון מסקנות לגבי עצמן ולגבי המציאות שלנו. אני, עם מסקנה אחת עיקרית, כולם חייבים ללכת לראות את "ברבי" בקולנוע. כל אחד, בכל גיל, ובכל מין, צריך להנות מהסרט המעולה הזה ולחשוב איפה הוא פוגש אותו במציאות האישית שלו.

צפייה מהנה!