כבר בגיל 9 יונתן גוטליב (כיום 19) החל לצלם לעצמו סרטים קצרים ובמקביל הספיק לחלוש על עולם המשחק כשהשתתף במספר סדרות, אך מעולם הוא לא דמיין שמסיבת ליל כל הקדושים שיקיים במרכז התרבות "המרץ 2", תהפוך אותו למנהל קולנוע (בשיתוף עם המרץ 2) הנקרא "לימבו".  גוטליב פתח את הקולנוע שבמסגרתו מתאים את אווירת האולם לכל סרט באופן אישי. לרגל ההשקה, תפסנו אותו לראיון מחוץ לאולם!

הספקת לטעום מכמה עולמות בקריירה ואתה רק בן 19. איפה מצאת את הזמן לזה כל השנים?

"מצחיק שאתה שואל", משיב. "תשמע, ביממה יש הרי 24 שעות ואם אתה מכפיל את זה ב-365 ימים, זה יוצא מלא זמן. בתור תלמיד לא עשיתי הרבה שיעורי בית, לא למדתי למבחנים והייתי כותב רעיונות לתסריטים במחברת במקום לכתוב מה שמלמדים בשיעור. גם כשנפגשתי עם חברים זה היה בשביל לצלם סרטים קצרים, לראות סרטים ואני חושב שהכל פשוט עניין של הווי. כלומר, מצד אחד אתה מבין שיש זמן, אבל מצד שני אתה מבין שהזמן קצוב ואתה מחפש למלא אותו בדברים החשובים. עומר חזן אמר לי פעם: 'אני לא אוהב לישון. כשאני ישן, אני מרגיש שאני מפספס', אז חשבתי על זה וכשהייתי תלמיד בכיתה ז' למשל, חזרתי הביתה, צילמתי לעצמי סרטים ופשוט נגעתי בזה בכל הזדמנות אפשרית. אין פה עניין של לפנות זמן, אלא עניין של לחיות את הרגע וליהנות ממנו".  

למרות שהצלחת לחבוש יותר משלושה כובעים, הרגשת מבולבל לפעמים?

 "כן ולא". 

-תסביר. 

"כשהייתי בן 9 התחלתי לצלם לעצמי סרטים ובגיל 12, כבר היה לי ברור שאביים. רציתי גם לשחק וגם לביים. עברתי תהליך שבמהלכו הבנתי שאני לא כך רוצה לשחק בכלל. אם אני הולך לשחק באיזושהי סדרה או סרט, זה בגלל שאני רוצה ללמוד מהבמאי ואני לא חושב שזה בילבול, אלא יותר התפתחות. תראה, בכל רגע נתון אני נלחם בספק עצמי, בחוסר ביטחון ואני חושב שהכל חלק מהמסע שלי. מה שאני עושה עכשיו ורוצה להמשיך לעשות זה לכתוב ולביים, וגם אולם הקולנוע 'לימבו' שפתחתי לא מזמן,  מתחבר למסע של לעשות סרטים. המסע שלי הוא כמו 'Waze', כלומר אני יודע שיצירה ובימוי זה היעד, אבל אני יכול לעצור באיזושהי נקודה כמו ה-'לימבו', לתדלק ולהמשיך הלאה".

איך זה קרה באמת? 

"בצורה הכי מגניבה בעולם!", משחזר. "קודם כל, לנהל קולנוע בגיל 19 זה דבר כל כך לא הגיוני בשבילי ומעולם לא חלמתי על זה בכלל!. 'המרץ 2' זה מרכז תרבות גאוני, יש שם גם תיאטרון, גם מחול,  גם מסיבות וזה ממש כמו חממה של אומנות. הכל התחיל מזה עשיתי שם מסיבת האלווין (ליל כל הקדושים-ד.ש) ובשביל זה, פניתי למנהל המקום, אסף המאירי. במהלך המסיבה אסף קרא לי: 'בוא רגע לצד', ושיתף שחשב הרבה שנים על הקרנת סרטים, אבל לא הבנתי אם רצה שאייעץ לו או שאנהל ואפתח קולנוע, וענה 'האופציה השנייה'. עניתי: 'מגניב! אשמח לפתוח קולנוע' והכל קרה די מהר, מהרגע שאמר לי שהוא רוצה שאפתח אולם קולנוע, תוך 20 יום כבר הייתה הקרנה ראשונה של הסרט 'Mid90s' (שנות התשעים-ד.ש).  אסף אדם גאון, הוא מת על כל מה שאני אומר ופשוט שותף לדרך. הקולנוע הזה מרגיש 'הזאב מוול סטריט' בשילוב עם 'הקוסם מארץ עוץ', כלומר יש לחץ של עבודה, אבל האווירה קסומה והמקום הזה פשוט קסום".

-מה שונה בקולנוע הזה מבתי קולנוע אחרים?

"בתי קולנוע אחרים מקרינים סרטים וזה חמוד, אבל האמת? היום אפשר לראות סרטים אפילו בטלפון. קולנוע 'לימבו' הוא יותר מקולנוע, הוא חוויה ויש כאן משהו אימרסיבי. הקרנו למשל את הסרט 'קליימקס' שמספר על חבורה של רקדנים שמשתגעים במסיבה, אז בכניסה היו אורות מהבהבים, רקדניות שרקדו עם הקהל ובסרט יש גם את המשקה סנגריה, אז גם מכרנו אותו. גם כשהקרנו את הסרט 'עיניים עצומות לרווחה', אנשי הצוות הסתובבו עם מסיכות, גלימות ואין הקרנה שהיא לא מיוחדת, כך שאנשים לא באים רק לראות סרט, אלא גם לחוות איזושהי חוויה. לקולנוע הזה הענקנו את השם 'לימבו', כמו לימבו בנצרות - אזור בין גן עדן לגיהינום. קולנוע לימבו הוא גם אזור ביניים - אבל בין המציאות לדמיון, כי עם כל הדברים המיוחדים שאנחנו עושים לפני הקרנה של סרט, הקהל בעצם נכנס וחווה את העולם שלו". 

 

-יחסית לגילך, איך זה מרגיש לפתוח עסק?  

"כיף מאוד!", משתף בשמחה. "לשאלתך על הגיל, אני אף פעם לא חושב על זה ובעיניי לא משנה כמה שנים אתה חי, אלא מה אתה עושה עם השנים האלה. אני לא רוצה לצאת פילוסוף מתנשא, אבל אני רואה סרטים, חי את החיים וגם בנוגע לקולנוע שאני מנהל, אני יושב על המחשב, בוחר סרט שאני רוצה שיוקרן, שולח במייל כמה פוטושופים לגרפיקות ופשוט עושה את זה. ה-'לימבו' הוא גם קולנוע מאוד ביתי, משום שלדוגמה אני אומר שלום לאנשים שבאים וגם הם אומרים שמרגישים יחס אישי, אז אנחנו פשוט רוצים שיהיה כיף".  

-היו חששות לפני שעשית את הצעד הזה? 

"היו חששות בסגנון 'אני אצליח להרים משהו כזה גדול?', אבל אחרי שאסף הציע לי במסיבה לפתוח ולנהל קולנוע, מהר מאוד הבנתי שזו נקודת העצירה שלי, למרות שלא ידעתי את זה בכלל. בסופו של דבר, רק רציתי לעשות מסיבת האלווין ואיכשהו יצא מזה שפתחתי קולנוע, אז להזדמנויות בעצם יש תחביב להיכנס מהדלת האחורית. לא חששתי, אלא רק התרגשתי ועד עכשיו אני בזרם של אסירות תודה על זה". 

-איזה סרט הכי השפיע עליך? 

"הסרט שאומר לך עכשיו הוא לא אהוב, אבל הוא מאוד השפיע עליי - 'מפלצת של בית'. 

-מאיזו בחינה? 

"את 'מפלצת של בית' ראיתי עוד כשהייתי קטן, פחדתי בטירוף ובכל זאת ראיתי אותו המון פעמים, כי אני מאוד אוהב סרטי אימה. אני רואה סרטים בשביל להרגיש רגשות, ואין רגש יותר גדול מפחד. במיוחד כשאתה בן 4 ורואה ׳מפלצת של בית׳. הסרט הזה פשוט נכנס לי לתת מודע ובהרבה תסריטים שאני כותב אני מרגיש שיש המון דברים שמזכירים לי אותו. תחשוב שכילד קטן שרואה סרט, המוח שלך כמו ספוג, אבל פתאום אחרי 20 שנה אתה פתאום מבין אותו לעומק ואומר לעצמך: 'לא ידעתי שזה מה שהמוח שלי ספג מהסרט".

-הנוער היום צורך בכלל קולנוע כמו פעם?

"כן ולא. הרבה בני נוער הולכים לסרטים וכשהייתי למשל בסרט האימה 'סמייל', שמעתי אנשים צורחים במהלך הסרט, אבל היום אנשים רואים סרטים יותר ב-'נטפליקס' לדוגמה. תשמע, בשנת 1920 אנשים לא שמו טרנינגים ובאו לראות סרט, אלא ממש לבשו חליפות והתייחסו לזה כאירוע של ממש. לכן, בדיוק בגלל הסיבה הזו פתחתי את 'לימבו', כי המטרה היא שאנשים לא סתם יבואו לראות סרט, אלא ממש יפנו ערב שלם בשבילו, ילבשו טוקסידו כמו לנשף ויבואו לחוויה הזו. אנחנו גם מקרינים סרטים מפעם כמו 'האביר האפל', 'הקוסם מארץ עוץ' ואני פשוט פונה לקהל הצעיר ואומר 'היי, קולנוע זה הדבר הכי כיפי ומגניב בעולם, ואם אתם לא מאמינים-תפנו ערב, תתלבשו ותבואו ללימבו!".

-אתה חושב שה-"לימבו" ישנה את התפיסה של הנוער להתייחס לקולנוע יותר ברצינות? 

"אני פשוט רוצה לשנות את התפיסה של 'איך אתה מסתכל על בתי קולנוע'. אני מתכוון לכך שאנשים יתייחסו לקולנוע כבילוי, כחוויה ולא בשביל סתם לראות סרט". 

-מה אתה מזהה מחוויות הקולנוע מבני גילך כיום? 

"כפי שהזכרתי, כשהקרנו למשל את 'עיניים עצומות לרווחה', אנשי הצוות לבשו גלימות, היו עם מסכות על הפנים שלהם, בקושי דיברו, הפחידו את האנשים והיו גם רעמים וברקים ברקע, אז הם ממש התפלפו ובאופן כללי, בהקרנות אני רואה המון אנשים צוחקים, מפחדים ונהנים. הרבה אנשים גם כותבים לי על החוויות שלהם באינסטגרם ומבקשים ממני אילו סרטים להקרין, שזה מה שאני רוצה שיעשו. מה שחשוב לי להביא דרך 'לימבו' זה את החוויה של הסרט, ואז אתה רואה את התגובות של האנשים שפותחים את הוילון השחור מאחורי עמדת הכרטיסים. אני רוצה לגרום לכל מי שבא להתרגש, ליהנות, להתפלפ מהקונספט והם רק צריכים לבוא פשוט, אנחנו כבר נעשה את השאר".   

-נעבור לכובע השחקן, עבר המון זמן מהפעם האחרונה שראינו אותך על המסך ב-"ספיידרז". יש משהו באופק?

"לפני חודשיים השתתפתי בצילומי העונות החמישית והשישית של 'רוני ותום', ושיחקתי שם תפקיד משנה. הייתי עם הכותב והיוצר, גיורא חמיצר, עם דילן דרור שהוא איש חמוד והיה כיף בטירוף. היום אני פחות עושה דברים כאלה, אלא יותר מביים סרטים קצרים, כמו למשל כשביימתי את הסרט 'טעות איומה' עם רועי בר נתן ויעל שרוני שהייתה לו פרימיירה בלוס אנג'לס, ביימתי את הסרט 'כוכב נופל' עם יפתח סמוכה שהוקרן בפסטיבלים באירופה, באמריקה וגם כשהייתי בן 15, עשיתי את 'המכשפה מאבן גבירול', ששם השתתפו שחקנים כמו שחר טבוך ואודי ואביעד. ייעודי הוא לביים".   

-בנוסף ל-"ספיידרז", שיחקת בלא מעט סדרות כמו "אחותי קפצה כיתה" ו-"פוראבר" שלא המשיכו לעונות נוספות. אחרי שסדרת נוער כמו "בית הכלבים" למשל חזרה לאחר שש שנים, אתה מאמין שגם הסדרות הללו יעשו קאמבק?  

"אולי", משיב. "אם אנשים ירצו ויהיה ביקוש, אין סיבה שלא. אני בכיף הייתי חוזר לסדרות כאלה, כי הרגשתי בהן משפחה ועמית הכטר ששיחקתי איתו ב'ספיידרז' למשל, הוא כמו אחי הגדול עד היום. מהסדרות האלה גם הגיעו שיתופי פעולה לסרטים הקצרים שעשיתי, כמו טל טירנגל מ-"פוראבר" שהשתתף ב-"כוכב נופל" וגם נתי קלוגר שהייתה איתי בספיידרז השתתפה בסרט הזה, אחרי שצפתה בסרט אחר שעשיתי ושאלה: 'למה לא הזמנת אותי?', אז עניתי לה: 'אם בא לך, יש לי תפקיד'. לאורך הדרך, פגשתי אנשים מוכשרים עם לב עצום שאוהבים יצירה וגם רועי בר נתן, בא לסרט שלי כי רצה לעשות משהו שהגניב אותו ולביים אנשים כמוהו וכמו יעל שרוני זה כבוד עצום".

-מה הרגשת כשעברת לצד השני של המצלמה?

"היה לי ברור שאביים כשהייתי בן 12, בגיל 14 כבר הייתי אול אין ובמובן המקצועי, שום דבר חוץ מבימוי לא עניין אותי.  התחלתי להרגיש כיף והרגשתי גם חי יותר, כי כשאתה משחק, אתה בעצם כמו בובה שאומרת את המילים שבטקסט וכשאני מביים, אני מצליח לממש את החזון שלי. כמו במשחק גם בבימוי יש לי בעיית דיקציה, אבל לפחות היא לא מצולמת", מספר בצחקוק "ואני פשוט חושב שמצאתי את הייעוד שלי".  

-מה העצה שלך לבני נוער שרוצים להיות שחקנים?

"פשוט לכו על זה! תראה, קל לדחות או לעכב בגלל פחד מדברים, אבל אתה צריך לחשוב לעצמך: האם אתה מעדיף לפחד ולא לשחק, או לשחק ולפחד? כי הרי הפחד תמיד יהיה קיים. החיים מפחידים, אבל עדיף שתפחד כשאתה עושה משהו שאתה עושה מאשר לא תעשה בכלל, אחרת בשביל מה אנחנו חיים. בדיוק בגלל זה אני אומר, 'תעיזו!".

-בימים אלו, אתה גם מגיש בפלטפורמת "Yomi". איך זה להיות בעולם האקטואליה והחדשות? 

"אני מרגיש סבבה, אבל אם לומר את האמת, אני לא מבין בחדשות ובגלל שאין לי זמן גם לא יוצא לראות, אז אני מתעדכן רק שאני מקבל איזושהי ידיעה בשביל לעשות עליה סרטון. לא מובן מאליו בשבילי להגיש בפלטפורמה כזו, זה מדהים ואני מאוד אוהב את איך שהקהל מתייחס להכל ומפרגן. מצד אחד אני לא גאון חדשותי, אבל מצד שני כיף לי להנגיש את הידיעות החדשותיות וללמוד עליהן תוך כדי. אני בעצם מבין מה קורה במדינה בזכות 'Yomi'".  

-בגלל שבמסגרת הפלטפורמה אתה מתעסק גם בפוליטיקה בשילוב עם הומור, יצא שחטפת אש בתגובות? 

"לפעמים אני מקבל תגובות של 'שמאלני' ואני מנסה לא לקחת צד, אבל כשיש לך דעות משלך, איכשהו הן יצאו בסוף. גם אני לא אומר את הדעות שלי, כנראה שהצורה שבה שאני מגיש את הידיעות תעביר אותן, אבל אם אני חוטף אש ממש לא אעשה מזה ביג דיל". 

-איך אתה מתמודד עם תגובות כאלה? 

"אני פשוט לא מייחס להן חשיבות, כי אני מתרכז בלהמשיך לעבוד. אני כמובן מתייחס לתגובות טובות, בסך הכל אנשים אוהבים את מה שאנחנו עושים ב-'Yomi' ובסופו של דבר, תפקידנו להסביר מה קורה בעולם. מצידי שיכתבו לי 'שמאלני' עד מחר, אני כבר בסרטון הבא".  

-בגלל שאתה נוגע בכל כך הרבה דברים, שאומנם הם קצת קשורים זה לזה. אתה לא חושש שהקהל מתבלבל או שאפילו אתה תהיה לא החלטי לגבי מה בא לך בעתיד?

"לא", משיב גוטליב ומסביר "כמו שאמרתי קודם, אני כבר יודע בוודאות שאני רוצה ליצור סרטים. גם 'Yomi' למשל זה חלק מהמסע של לעשות סרטים וכל דבר שאני עושה מתחבר למסע שלי, בין אם זה לכתוב, בין אם זה לערוך, בין אם זה לביים ובין אם זה להקרין סרטים ב-'לימבו'. אני יכול להבין את הבלבול, אבל אם מישהו מתבלבל ותוהה מה אני, התשובה שלי-יוצר". 

-נכון לעכשיו, באיזה תחום הכי חשוב לך להתקדם?  

"יצירה ובימוי. כרגע הרצון שבראש שלי הוא לעשות סרטים, וכבר במשך 19 שנה אני מכוון למטרה הזו. תראה, כשהייתי בן 4 הראו לי בצהרון פסטיגל עם לי בירן, תהיתי לעצמי: 'מי זה הבחור המגניב הזה?', הערצתי אותו ורציתי להיות כמוהו. יום אחד, שלחתי מכתב ללי, כשבכתובת רשמתי-'לי בירן כפר סבא' ואחרי כמה זמן, הוא התקשר והזמין אותי להיות בקהל בתוכנית אירוח שלו ב-'ניקלדיאון'. בגיל 12 התקבלתי ל-'פוראבר', שיחקתי שם עם לי ואמרתי לו: 'אתה יודע שליטרלי אני משחק בזכותך? אני הכי רציתי להיות כמוך' והוא פשוט השרשרת להכל, כי בזכותו התאהבתי במשחק ובזכות המשחק התאהבתי בבימוי. הכל התחיל מזה שלי היה אדיר בפסטיגל, ואני רוצה להודות לו על זה". 

-אז כמי שגם יצא לו לראיין בעצמו, מה היית שואל את עצמך בראיון הזה?

"מה אני רוצה לאכול?" 

-ומה היית עונה? 

"אני חושב ששקשוקה".