מאי קורץ (24) לא חשבה בכלל על קריירה בינלאומית, אבל התסריט שהכתיבה לה המציאות הפתיע גם את החלומות שלה, כשלוהקה לסרט הבינלאומי "לוחמות ללא גבול" שעלה על מסכי הקולנוע בחודש שעבר. כאן הסיפור לא נגמר, כי קורץ אמורה בקרוב להצטלם לסרט בינלאומי נוסף ובמקביל, ביום ראשון הקרוב, היא תחזור בעונה הרביעית של פנטזיית הילדים "כראמל" (כאן חינוכית) עם דמותה הלנה. בין הסרט שעדיין רץ בבתי הקולנוע לפתיחת העונה המתקרבת, היא עוצרת אצלנו לראיון מיוחד. 

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הגיעה בהפתעה: ירדן אריש לא ציפתה שזה מה שיקרה לה
• סקקה! גאיה שינברג בראיון בכורה
• בגיל 19: יונתן גוטליב השיק אולם קולנוע משלו עם קונספט ייחודי

-הספקת להכניס לרזומה שלך לא מעט תפקידי משחק בשנים האחרונות. למרות שאת שחקנית לא מהיום, יש פעמים שהעובדה הזו עדיין מפתיעה אותך?

"בדיוק היום הייתי אצל המטפלת בשיטת הניאו-הומנולוגיה, שעובדת על לשנות את הדפוסים במוח ואמרה לי: 'את קולטת שהכל קורה?!, את יכולה לנוח'. יש פעמים שבהן קשה לי לעכל את העובדה הזו, כי במוח שלי תמיד חלמתי להיות שחקנית ואחר כך כשהחלום הזה באמת קורה, אתה לפעמים לא מצליח לעכל את המציאות, כי המוח עדיין  נשאר בילדות וקשה לקבל את החיים שאתה נכנס אליהם. טפו, טפו, טפו! נכנסו לחיי הרבה תפקידים, יש שפע מהם ולפעמים אני לא קולטת שזה קורה, אז אני צריכה להזכיר לעצמי". 

-מה התפקיד שבזכותו את מרגישה שפרצת לתודעה? 

"אני חושבת שדרך התפקיד של הלנה מ-'כראמל', גם כי זה היה תפקיד המשחק הראשון שלי, וגם כי הסדרה ממש התפוצצה. לפי הנתונים שאני יודעת, 'כראמל' זו סדרת הילדים הכי נצפית ויותר מזה, אני גם זוכרת את הרגע שנכנסנו להקרנה עם 1,000 איש עוד לפני שהסדרה יצאה אף אחד לא הכיר אותנו, נכנסנו אנונימיים ויצאנו מפורסמים, ילדים לא נתנו לנו לצאת והטירוף קרה בשנייה! אני חושבת דרך 'כראמל', פתאום נהייתה אצלי תנועה, קיבלתי המון הצעות עבודה ונפתחו לי המון קשרים והזדמנויות".

-כאמור, ממש לאחרונה עלה לאקרנים הסרט הבינלאומי "לוחמות ללא גבול". איך ההרגשה להופיע בסרט בסדר גודל כזה? 

"מרגש ברמות!", משתפת קורץ בהתרגשות. "כיף לי להופיע בפרויקט כזה גדול, מיוחד, ואני גם מאוד אוהבת את האנשים מאחוריו. הייתה לי חוויה נעימה עם מרטין קמפבל הבמאי, עם המפיקים, עם השחקן הערבי-ישראלי ג'ורג אסקנדר, והחוויה הייתה נעימה גם כי עשו את הפרמיירה בארץ. פתאום לראות סרט כזה בקולנוע עם המדינה שלך ועם אנשים שמרימים לה ומפרגנים לנו, זו חוויה ממש חמה ועוטפת". 

-האמנת שתגיעי להישג כזה?

"האמת שכן, כי האמנתי בעצמי מאוד לאורך הדרך. לא כיוונתי לחו"ל ונורא רציתי לעשות דברים בארץ, אבל איכשהו הסרט הזה הגיע אליי ופתח לי פתח לשם, כי גם יש סרט בינלאומי שאני אמורה לצלם בקרוב. תשמע, אם אני לא אאמין בעצמי, מי יעשה את זה במקומי? ואנחנו אנשים שחייבים להאמין בעצמנו. זו עבודה פנימית הרבה יותר מחיצונית, ואני גם מלמדת ילדים בסדנאות למשחק שאני מעבירה, שמהרגע שילד בא לעולם ויש לו חלום, המציאות תמיד תסביר לו למה הוא לא יכול? גם הורים יכולים להגיד את המשפט הזה, החברה וגם המלחמה שבגללה אי אפשר להצליח בחו"ל כי שונאים אותנו. אנחנו בהישרדות כאן, יש פה מציאות שמאוד מקשה על החלומות, והתפקיד שלנו הוא לומר לעצמנו בכל יום-'אנחנו יכולים!'. מפיק הסרט, משה דיאמנט, סיפר לי על משפט שאמר לאשתו: 'תגידי לבת שלנו שהיא יכולה הכל, כי כל העולם יגיד לה אחרת' וזה משפט כל כך נכון. אנשים ינסו להכשיל אותך ולא מרוע, אלא שפשוט יש להם תפיסה הישרדותית שלפיה לא כולם מצליחים, שאין מספיק מקום לכולם ושמאוד קשה פה.

בסרט הזה עבדתי עם אנשים מחו"ל ואתה רואה שהם חיים בקצב שונה משלנו, כלומר אנחנו באים לעולם שבו אנחנו כבר יודעים מלא דברים על העם שלנו, על כך שניסו להכחיד אותנו, שהעולם נגדנו ומי שלא גר כאן מאוד מתקשה להבין את זה, אז הם חיים הרבה יותר ברוגע מאיתנו. אני זוכרת שהבת של משה הייתה בארץ בשיא המלחמה, אני באותו הזמן התנדבתי בחמ''ל של 'אחים לנשק' במתחם 'אקספו', ופתאום משה התקשר אליי בהיסטריה ואמר לי שחייב לחלץ את הבת שלו מישראל, בגלל האזעקות שהיו. לא הבנתי מה הדרמה, אמרתי לו: 'לא צריך לחלץ, יש ממ"ד', הוא ענה: 'מה פתאום! השתגעת?! אני לא יכול להשאיר אותה כאן כשיש אזעקות!'. תראה, אני נולדתי בבאר שבע, אז כל החיים חייתי עם אזעקות, ישנתי בממ"ד וזו הייתה השגרה שלי, אבל באותו הרגע הבנתי את המציאות שלנו. הכוונה היא שהרגילו אותנו לחשוב שזה בסדר לחיות עם אזעקות, אז משה בעצם לא הבין איך אני מנרמלת את העובדה שהבת שלו נמצאת בסכנה מבחינתו, והתגובה שלו גרמה לי להבין שמבחינתנו ולצערנו, אנחנו חיים במציאות מנורמלת". 

-ספרי לנו על הדמות שלך בסרט. 

"אני מגלמת סטודנטית אפגנית בשם באדיה, ואמא שלה היא שרת החינוך באפגניסטן. באותו הזמן, יש מלחמה בין דאע"ש לטליבאן (ארגון טרור אסלאמיסטי-ד.ש), אז יום אחד מנהיג דאע"ש נכנס לבית הספר שבו באדיה לומדת, רוצח את כל האפגנים שלומדים שם וחוטף 50 בנות אמריקאיות, כולל את באדיה האפגנית היחידה, כי היא שווה כופר גבוה בגלל היותה הבת של שרת החינוך. באדיה בחורה קשוחה, היא מנסה למרוד באותו המנהיג שנדלק עליה ומכריח אותה להתחתן איתו, כי אחרת יהרוג את החברות שלה. מעבר לזה - תבואו לראות!".  

-בשל סיפור החטופות בסרט, עד כמה דמיון את מרגישה בין הסרט הזה לבין המציאות הבלתי נתפסת שמתרחשת כאן מהשבת השחורה? 

"כשישבנו לצפות בהקרנה של הסרט, שמענו שכל משפט שנאמר שם זה: 

 'Bring Them Back' או 'Bring Them Home' ויש לי מזה צמרמורת. הסרט צולם לפני ה-7 באוקטובר ואמא שלי בסרט אמרה לחיילת האמריקאית, ג'ייק, שמארגנת ארגון נשים שבאות לחלץ את החטופות: 'Bring Them Home', ובחיים לא חשבתי שמציאות כזו תקרה כאן, מי היה מאמין בכלל?". 

-איך אירועי השבת השחורה השפיעו עלייך באופן אישי?

"באותו היום הייתי אמורה לקום לחזרות בסטודיו של יורם לוינשטיין להצגה, אבל התעוררנו לאזעקות וביטלנו אותן. כמו שסיפרתי קודם, בגלל שגדלתי בבאר שבע עם אזעקות התרגלתי למציאות הזו, אבל באותו היום לא הבנתי מה קורה ובהתחלה פתאום פרסמו על מעט הרוגים, לא ידעו אז את הכמות, והפער בין מה שפרסמו בחדשות לבין מה שרץ ב-'טלגרם' היה גדול. הבנתי שאני צריכה לתת יותר, כי בצבא הייתי בתיאטרון צה''ל וכשאתה שומע על כל החיילים שנתנו ונהרגו, אתה מרגיש קצת אשם שלא נתת כמוהם. בגלל הסיבה הזו כל הזמן ביקרתי ילדים מפונים, הייתי עם המשפחות שלהם מדי יום, עם משפחות שכולות לילדים שאוהבים את 'כראמל' והרגשתי שהחובה שלי היא לתת". 

-מה עבר עלייך בזמן שביקרת את הילדים ומשפחותיהם?

"לא התעסקתי בתחושות שלי", משתפת. "שחקנים אחרים אמרו לי שקשה להם להגיע לביקורים כאלה ובהתחלה מאוד שפטתי אותם, כי הייתי במוד של 'התחושות שלנו לא משנות, צריך להיות למענם', אבל היום אני מבינה את אותם השחקנים האלה, כי לכל אחד יש את הנפש שלו. אנחנו צריכים לתת, אבל גם לשמור על עצמנו. באיזשהו שלב הרגשתי שלא שמרתי על עצמי ונכנסתי להמון פחדים ודיכאונות. אני חושבת שכשאנחנו קמים בכל בוקר, אנחנו צריכים לבחור באור, לראות את הטוב ולהסתכל על הדברים החיוביים, גם כשהמציאות בחוץ מכה בנו. בסופו של דבר, האנושות מתפתחת ואנחנו צריכים לפתח אותה, לדאוג על עצמנו ולהאיר את הסובבים אותנו, אבל אי אפשר יהיה להאיר אותם אם אנחנו חשוכים". 

-בחזרה ל-"ללוחמות ללא גבול". בסרט כיכבת לצד שחקניות גדולות כמו אווה גרין ומריה בקלובה. איך היה לחלוק איתן את אותו הסט? 

"האמת ששתיהן היו מקסימות ונעימות מאוד. מה שכן, אווה ומריה מאוד שומרות על עצמן, כי בחו"ל אין את ה'חינגה' של השחקנים כאן בארץ, ובגלל שהן מאוד מפורסמות יש פחד גדול לפרטיותן, אז הן שומרות על עצמן בקראוונים. לא כל דבר מותר לצלם ויש מערך הגנה גדול סביבן. מצד שני, בסופו של דבר כולם קמים עייפים ב-5 לפנות בוקר, נכנסים להתאפר, מסיימים את יום הצילומים, צוחקים וכולנו בני אדם. יום הצילום הראשון שלי היה עם אווה גרין, והיא הייתה ממש מקסימה, אמרה לי שאם אצטרך עזרה שאפנה אליה והיה לנו ממש כיף ביחד, כך שלמזלי הייתה חוויה ממש טובה". 

-גם רונה לי שמעון משחקת בסרט, כמה זה עזר להרגיש יותר בבית או בנוח על הסט?

"עזר לי מאוד. היינו יחד באותו המלון, אז יכולתי להתייעץ איתה על כל מיני דברים, בסט מדי פעם היינו נפגשות, מתחבקות והיא מאוד קסומה. עזר לי גם שהיה את ג'ורג לצידי, כי רוב הסצנות שלי היו איתו. היינו גם עושים צחוקים על הסט, מרימים אותו וזו הייתה חוויה של ממש".

-אחד מהתפקידים המשמעותיים שלך בעולם המשחק, הוא כמובן דמותה של הלנה בלום מסדרת הנוער "כראמל" שגם נמכרה ל-"נטפליקס". איך הגבת כששמעת על כך לראשונה? 

"התרגשתי ממש!", משחזרת. "אני שמחה על כל דבר שמקדם את הסדרה, מוקירה עליה תודה ומאמינה בה מאוד". 

 -מה את חושבת שגרם לסדרה לעשות באזז ולהצלחה מטורפת שגורפת בכל פעם את פרסי האקדמיה?

"אני חושבת שהסיבה הראשונה היא כי האנשים של הסדרה אלו אנשים שבאים בלי אגו, עם הרבה אהבה ליצירה, עם אמונה ליצירה ואנשים שבאים לסט, אומרים שיש שם משפחה. אני גם חושבת שהשפה בסדרה מאוד גבוהה, אין בה טלפונים, אין 'אינסטגרם' ובכל זאת, היא מצליחה למשוך קהל בכך שהיא מנתקת אותו מהמציאות היום-יומית, ומראה לו שיש עולמות מעבר למסכים ולרשתות החברתיות. אנחנו חיים בעולם שהכל בו כל כך מורגש לנו ואנחנו כבר לא מדמיינים, אז 'כראמל', שזו סדרת פנטזיה, משאירה בעצם את הקהל בדמיון".  

-עכשיו עולה העונה הרביעית. מה הולך לקרות בה גם מבחינת העלילה וגם מבחינת הדמות שלך?

"העונה הרביעית הולכת להיות העונה הכי טובה שהייתה עד היום! נתחיל בזה שהצטרפו שני כותבים: יובל סגל שגם משחק בסדרה, אורי אוריין שמשתתף בעונה הזו, וסיבה שנייה היא שהעונה הרביעית תהיה מותחת יותר. בעונה הזו, הלנה נמצאת במסע חיפוש אחר אמא שלה, גברת בלום, אחרי שעזבה אותה בעונה הקודמת, ונעה בין הרצון להיות איתה לבין הרצון להיות עם החבורה". 

-בימים אלו את גם משתתפת במחזה "אלבום בשחור לבן" בתיאטרון חיפה. איזה צד את מרגישה שהבמה מוציאה ממך בשונה מהמצלמות? 

"בעיניי על הבמה אתה פחות מאופק, אתה יכול להתפרע, יכול לעשות מלא נסיונות וגם אני מגיעה לחדר החזרות לא מקובעת ואוהבת לנסות דברים. מול המצלמות יש לך שתיים-שלוש טייקים, ואתה יותר מחושב ומצומצם במספר הניסיונות. כל התפקידים שעשיתי מאוד שונים אחד מהשני, למשל באדיה מ-'לוחמות ללא גבול' מאוד מופרעת, מרדנית, אגרסיבית הלנה מ-'כראמל' נסיכה אצילית, מנוכרת, מתנשאת וריבר, הדמות שאני משחקת בהצגה הזו, רוחנית, מאמינה בטוב של האדם וכמו פייה. יום אחד הגעתי לחזרות של 'אלבום בשחור לבן' עם הבגדים של הדמות, איזבל ששיחקתי במחזה 'אוכלים' בסטודיו של יורם לוינשטיין, בגלל שהיו חזרות למחזה הזה באותו היום של החזרות להצגה, ואני זוכרת שאילן רונן, הבמאי של 'אלבום בשחור לבן', הסתכל עליי ואמר: 'אני לא יודע איך להגיב לבחורה שעומדת מולי כרגע, אני לא ליהקתי אותה. תחזרי להיות מאי שאני מכיר בבקשה', כי הוא רגיל לראות אותי בתור ריבר הפייה. אני חושבת שיש בי כל מיני צדדים קיצוניים ובהתאם לכל דמות שאני משחקת, אני חיה את הצד".

-כיאה לשחקנית באור הזרקורים, יש גם את פן מדורי הרכילות... בעבר היית בזוגיות מתוקשרת יחסית עם השחקנית, נועם לוגסי. איך היה לחשוף את זה לקהל?

"לא הפריע לי לחשוף את הזוגיות הזו, כי אני לא חושבת שיש הבדל בין גבר או אישה, אלא שאתה פשוט מתאהב במישהו, אז מה משנה התבנית? אצלי אין הגדרות, אז לא משנה לי מין או גיל, אלא שאני מתאהבת בנשמה של הבן אדם. זו זכות להצליח להתאהב לא רק בגברים, כי זה פותח בך צד, מרחיב איזה משהו בתודעה וביכולת שלך להיקשר לבני אדם, ליצור אינטרקציות עם אנשים ואני חושבת שזו זכות מיוחדת שקיבלתי. פרויד (פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי-ד.ש) אמר שבין כל שני אנשים יש איזושהי משיכה, וזה עניין של כמה אנחנו מדחיקים אותה בסקאלה. 

-נועם חשפה לאחרונה בנושא כי אחרי נשים של זוגיות עם נשים היא החליטה שמעדיפה להינשא לגבר, הגבת לה?

"לא הגבתי על הנושא", משיבה קורץ ומסבירה. "זה של נועם, והיא עושה מה שעושה לה טוב. אני חושבת שהתשובה שלנו כבני אדם, היא לא בלעבור מין, כלומר יש נשים שאומרות: 'לא הולך לי עם גברים, אז אעבור לנשים' או ההיפך. בעיניי זה מדהים שאפשר להתאהב בשני סוגי המינים, אבל התשובה היא לא להגדיר לעצמנו במי נתאהב, אלא שאם משהו לא הולך, אנחנו צריכים לעבור מסע תיקון עם עצמנו. אני מאחלת לכולנו, לחיות באמונה שבה כל אחד יעשה מה שבא לו, כי אנחנו חיים את החיים האלה פעם אחת וצריך להפסיק לתת דין וחשבון אחד לשני על ההתנהלות שלנו".

-אורח החיים שלך מביא לתגובות יוצאות דופן מהסביבה?

"תשמע, אני בן אדם לא שגרתי". 

-תסבירי.

"אני קצת קיצונית באורח החיים שלי. אני חיה בגדול, בקצב חיים גבוה, עושה המון דברים ביום, חווה המון דברים ותמיד אומרת את מה שאני חושבת, אז יש אנשים שאוהבים את זה, שותפים אליי למסע וגם מי שלא, זה בסדר גמור. אני לא קונבנציונלית, והמון פעמים אנשים מנסים להכניס אותי לתבניות או הגדרות, אבל אני כל פעם יוצאת מהן, אז אותם האנשים לא מבינים איך להגדיר אותי". 

-והיו תגובות גם בהקשר של הזוגיות? 

"היו אנשים שאמרו לי שזה פזיז, שיעבור לי ושזה לא אמיתי". 

-עד כמה תגובות כאלה משפיעות עלייך?

"אני שואלת את עצמי: 'האם זאת האמת?', עונה לעצמי שלא ושם זה נגמר, הרי אם זו הייתה האמת הייתי מאמינה לתגובות האלה. אני מנסה כמה שיותר לחיות את חיי, מתוך הקשבה פנימית ל-'מה אני באמת רוצה באותו הרגע?', כלומר באותו רגע התאהבתי, באותו רגע רציתי ולא התעסקתי בהשלכות ובמה יגידו".  

-בחזרה לפאן המקצועי. בשנה השלישית שלך בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ניפו אותך בגלל תקל עם במאית, והחזירו אותך לאחר התעקשות מצדך. היית בטוחה לפני כן שזהו סוף הסיפור שלך בעולם המשחק? 

"הרגשתי ככה, כי יורם העיף אותי ממקום שהיה הבית שלי, העולם שלי ויורם עצמו גם כמו אבא בשבילי. פחדתי שידברו עליי, פחדתי שלא אעשה הפקות בשנה ג', שלא תהיה לי חשיפה לתיאטרון ושנפשית לא אצא מזה, כי התרסקתי והיה לי מאוד קשה להתאושש. במקביל גם עברתי את הפרידה מנועם, אז הרגשתי שביום אחד הקרקע נשמטה לי מרגליי ושכל מה שהיה מוכר לי ברגע אחד התערער, אבל אלו החיים, שום דבר לא שלנו והכל זמני". 

"הלכתי לכותל, התחננתי לבורא עולם שיתן לי את החיים שלי בחזרה, שיתן לי לחזור ללימודים. עוד לא סובבתי את הגב, וכבר קיבלתי טלפון מיורם שבו נאמר לי שאני חוזרת. היה כאן שיעור שהייתי צריכה לעבור ובסופו של דבר, יורם דרך כל דבר שהוא עושה מפתח אנשים כשחקנים ובעיקר כבני אדם. היו לי שלוש שנים מסעירות, לא כל דבר בא לי בהן בקלות ואני אסירת תודה על הדרך שיורם העביר אותי, לימד אותי שיעורים שאף אחד אחר לא לימד אותי והאמין בי. בהתחלה היה לי מאוד קשה עם מסגרות והסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מסגרת מאוד קשוחה, אז המון פעמים לא פעלתי לפי הכללים שלה ולמרות זאת הוא לא ויתר עליי. על הדבר הזה, תמיד אודה ליורם".

-החלטת לשנות משהו מסוים בגישה שלך לפני שחזרת לשם? 

"כן, התחלתי יותר להתעסק בלימודים ופחות לנסות לברוח לקריירה שלי בחוץ. הייתי בתקופה שבה היה לי קשה להתרכז בלימודים, כי מחוץ למסגרת של יורם קרו לי דברים בקריירה שעסקתי בהם, אז התחלתי להעריך יותר את החיים שלי, את המקום שאני נמצאת בו ולהגיד תודה על מה שיש לי, כי ברגע אחד הכל יכול להיעלם. בעיניי, השקר הכי גדול של בני אדם הוא לחשוב שכל מה שקורה לנו הוא שלנו, שהקריירה שלנו, שהחברים שלנו, הזוגיות שלנו, הרכוש שלנו ואין לנו בעלות על שום דבר, כי הכל יכול להילקח לנו בכל רגע. למי שלא מאמין באלוהים, הוא יכול להתייחס לזה כיקום או כטבע, אבל שום דבר לא שלנו". 

-בראיון האחרון שלך אצלנו, סיפרת שמכעיסה אותך העובדה שכוכבי רשת מלוהקים לתפקידי משחק. שינית את דעתך במקצת מאז? 

"קודם כל, זה ראיון מזעזע, אפשר להוריד אותו ולהחליף בראיון הזה?!?" שואלת בצחקוק. 

-למה?

"כי כמו תמיד דיברתי בלי פילטרים, ולפעמים דברים חזקים שאתה אומר בלעדיהם יכולים לגרום לאנשים לצבוע אותך בצורה מסוימת, ומקווה שמראיון לראיון אלמד לשים אותם. בנוגע לכוכבי הרשת, שיניתי את דעתי".

-מה גרם לך לשנות את דעתך? 

"כל העולם הזה התפתח פה ברמות, כלומר בני אדם יצרו את החשמל, בני אדם יצרו את האינטרנט, ואם אני חוזרת אחורה לגיל 10, מי היה מאמין שיהיה אייפון?! בסופו של דבר, הטבע מתפתח, קורים בו דברים מטורפים ואם חלק מהתנועה של העולם הוא הערבוב של הרשת עם האומנות, מי אני שאביע דעה או התנגדות?!, זה לא שלי".  

-עולם המשחק הרי כל הזמן מתמלא בשחקניות ובשחקנים חדשים. איך מצליחים לשמור על רלוונטיות בתחום הזה? 

"כמו שאמרתי בתחילת הראיון, צריך להאמין בעצמך. בסופו של דבר, אני זה העסק ואני זה המוצר, אז אני מאמינה בו, ברלוונטיות שלו ומאמינה שיש פה שפע לכולם. האשליה הזו שאין מספיק מקום לכולם, או רק אנשים מסוימים יכולים לעשות ככה וככה היא לא אמיתית, ואני מאמינה שהדברים הנכונים לי יגיעו אליי, אז אני לא עוסקת בלהיות רלוונטית למען אחרים, אלא עסוקה בלפתח את עצמי". 

-יש מחשבה להתנסות יום אחד גם בצד השני של המצלמה, אם זה כיוצרת ואם זה כבימאית? 

"אני לומדת תסריטאות, כותבת, מאוד אוהבת לכתוב ויכולה לכתוב שעות על גבי שעות. אני עובדת כרגע על דברים משלי, והלוואי שיום אחד הם יצאו. בימוי כרגע פחות מעניין אותי מתסריטאות, אבל כמו שגיליתי בתוכי לפני שנתיים שאני אוהבת תסריטאות, יכול להיות שבעוד חמש שנים אגלה משהו אחר. מלא דברים שחשבתי על עצמי השתנו ובאופן כללי,  הגוף שלנו משתנה, המחשבות שלנו משתנות, הרגשות שלנו משתנות וכלום לא נשאר אותו דבר מהיום שאתה נולד ועד סוף חייך, אלא רק הנשמה שלך". 

-אחרי שנפתחה לך האופציה הבינלאומית - את יותר מכוונת להצלחה שם או בישראל?

"אני יכולה להגיד שהיום אני עובדת במקביל בשתי החזיתות. בסופו של דבר, משחק זה משחק ואני מאוד אוהבת לשחק וליצור, אז לא משנה לי הטייטל ואני יכולה להתרגש גם מלהגיע לקריאה בתיאטרון פרינג', וגם מלהגיע למאצ'ינג בסרט בינלאומי. הדבר הכי חשוב הוא שאני משחקת ועם הזמן אני מבינה את היופי שבצמצום, כי המשחק הוא מקצוע שלא כל הזמן יהיו לך בו תפקידים ובהתחלה היה לי מאוד קשה עם העובדה הזו, אבל היום אני מבינה שזה שומר עלינו להיות בתשוקה ושם אותנו בתדר של התרגשות וציפייה".

-לסיום, אם אי פעם תכתבי סדרה על עצמך, מה תהיה הסצנה הראשונה?

"אני נוסעת על קורקינט ברחבי תל אביב עם קסדה של אופנוע, עם שמלת נשף מטורפת ושומעת היגדים חיובים של: 'הכל בסדר', 'אני לא הילדה החשופה שהייתי', 'החיים אוהבים אותי', 'אני שמורה' ובמקביל, כל המכוניות בכביש מצפצפות לי ואין לי מושג בכלל מה קורה מאחוריי. הכביש קורס מאחורה ואני מחייכת לעולם".