הסרט "עלובי החיים" הינו עיבוד קולנועי של הבמאי טום הופר למחזמר הנודע, שמגלל את סיפורו של אסיר משוחרר בשם ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן), שמתחמק מאיש החוק ז'אלבר (ראסל קרואו), שאינו מאמין שחזר למוטב.

העלילה משתרכת לאורך שבע עשרה שנים בהן ולז'אן הופך לבעלים של בית חרושת, מציל את בתה של אחת מעובדותיו שנהפכה לזונה (אן האתאווי), לוקח אותה תחת חסותו כאשר אימה מתה, ואף עוזר למהפכן צעיר ואידיאל להינצל מגורל מר בעת המהפכה הכושלת של אזרחי צרפת נגד המלוכה.

"עלובי החיים" הוא בהחלט סרט מרשים. לקרוא לסרט זה מחזמר - זה דבר מוטעה, מדובר באופרה אפית כאשר כל הדמויות בה שרות לכל אורך הסרט ללא הפסקה וכמעט ללא שורות דיאלוג רגילות. ייחודו של הסרט הוא שיטת צילום השירה כאשר כל השחקנים שרו שירה חיה על הסט במקום הקלטה והשמעת פלייבק.

יו ג'קמן ואן האתאווי, הידועים בקולותיהם המרשימים, מספקים אנרגיות שירה מרשימות ומרגשות. גם ראסל קרואו, שאינו ידוע כאדם בעל קול מוזיקלי, מספק דמות דרמתית ומאיימת ביותר ומגלם את הדמות הטובה ביותר בסרט. הרגעים הטובים ביותר בסרט מגיעים מהדמויות המשניות (בעיקר בזכות הופעותיהן של הלנה בונהם-קרטר וסשה ברון-כהן) ומשירות מקהלה סוחפות השרות על עליבות חייהם ברחוב.

אולם ב"עלובי החיים" חסר דבר מאוד חשוב: תחכום, וזה חסר באשמתו של הבמאי טום הופר. עבודת הבימואי של "עלובי החיים" דומה להחריד לסרטו הקודם של הופר "נאום המלך". הופר, שאין לו שום רקע לסרטים מוזיקליים, צילם את סרטו כאשר המצלמה זזה כל הזמן ועוברת מקאט לקאט במהירות גבוהה בזמן התנועה, כך שמאוד קשה להתרכז בסרט.

בעיה נוספת היא שירה הצרופה. למרות שהיא מרשימה ביותר, היא לא מאפשרת התפתחות דרמתית מספקת. וההתפתחות הזו היא מאוד מתבקשת, בעיקר שהסרט מבוסס לא רק על מחזמר, אלא גם על ספרו האפי של ויקטור הוגו. גרסת המיוזיקל של הופר מקצצת את שיאי הדרמה של הרומן וכמעט מתעלמת לחלוטין מתקופת הזמן שבו העלילה מתרחשת בה, למעט המהפכה בצרפת.

"עלובי החיים" הוא סרט מהנה לאוהבי שירה ומוזיקה, אך חוסר הדבקות שלו לדרמה ההיסטורית והדרמות בין האנשים אינו מאפר חווית צפייה שלמה, על אף היותו באורך של מאה ושישים דקות.